שישה מיליון ומשהו

הסרט ״המספר העגול״ שביים דוד פישר עוסק בשואה דרך השימוש במושג ״שישה מיליון״. הסרט נגע בנקודה רגישה ביותר בנרטיב הלאומי והרגיז רבים. תגובת הכעס האופיינית טענה: מה חשוב בכלל המספר? האם זה משנה אם נרצחו ארבעה וחצי מיליון או שבעה מיליון יהודים? ברור שאין משמעות למספר המדויק של הנספים. אבל השאלה עוררה בקרב רבים את החרדה שמא העיסוק המחקרי בנושא ישרת את מכחישי השואה. סביר להניח שאם ניקח בחשבון את כל נפגעי השואה, כולל מי שמתו מתת תזונה וממחלות מיד לאחר השחרור ממחנות הריכוז, מספר הנספים יגדל מעבר לשישה מיליון. המספר יגדל עוד יותר אם נוסיף את היהודים שביקשו לחזור לבתיהם אחרי המלחמה ונרצחו כדי למנוע מהם לקבל את נכסיהם. למעשה, בגלל מורכבות הנושא ושיטות ההערכה, לעולם לא נדע כמה יהודים נרצחו בשואה.

לדברי ההיסטוריונית חנה יבלונקה, המספר הוא מן התחום הפואטי ולא הממשי ומהווה כניעה לתחושות הציבור

רבים טוענים שאם נערער על מה שכבר מקובל, הדבר עלול להוביל למקומות מסוכנים. הגדיל לעשות בתחום זה היסטוריון השואה פרופסור יהודה באואר, שהתפרץ בזעם נגד הבמאי על עצם העלאת השאלה. לדבריו המספר ״שישה מיליון״ אינו רלוונטי, אין מקום בכלל לשאול את השאלה, ובין כה וכה זהו ״מספר נאצי״. גם האגדה בדבר הסבונים שהפיקו הנאצים מקורבנותיהם היהודים נולדה כתעמולה נאצית. לעומת באואר, פרופ׳ חנה יבלונקה שחקרה את השואה טוענת שהמספר שישה מיליון אינו מדויק, ועל ההיסטוריון מוטלת החובה לדייק. לדבריה, המספר הוא מן התחום הפואטי ולא הממשי ומהווה כניעה לתחושות הציבור.

אדולף אייכמן, תצלום במגזין לייף. תצלום: The Huntington

כבר מראשית המאה ה-20 פרסומים הזכירו ״שישה מיליון״ יהודים שחיו באימפריה הצארית. בשנת 1905 זעק יוסף חיים ברנר על מר גורלם של היהודים והזכיר ״שישה מיליון״ ההולכים לטבח על זקניהם וטפם. בשנות השלושים זאב ז'בוטינסקי וחיים ויצמן הזכירו בנאומיהם ״שישה מיליון״ יהודים שנמצאים בסכנה ושעליהם לעזוב את ארצותיהם לפני שיקרה אסון. אחרי השואה, גם משפטי נירנברג ומשפט אייכמן השתמשו באותו מספר שרירותי. כך נולד המספר הטיפולוגי שהפך לסמל השואה. האם עלינו לקדש סמל על חשבון המסומל? היסטוריונים מחויבים למחקר ולא למוסכמות. המספר ״שישה מיליון״ אינו ערובה לכך שנזכור את השואה. זיכרון השואה יעלם ממילא אחרי מותם של אחרוני הניצולים. לרשות הדורות הבאים יעמוד רק התיעוד ההיסטורי והחזותי. היצירה הספרותית והקולנועית שתעסוק בתחום תוליד לבטח נרטיבים חדשים.

בשנות השישים, הנרטיב הלאומי לא הסתפק בשואה ויצר את פשרת ״השואה והגבורה״, כלומר הבלטת הגבורה נועדה להקהות במקצת את אימי השואה

זיקתי האישית לשואה עמוסה עיוותים. בשנות השישים, הנרטיב הלאומי לא הסתפק בשואה ויצר את פשרת ״השואה והגבורה״, כלומר הבלטת הגבורה נועדה להקהות במקצת את אימי השואה. בטיול קבוצתי הגעתי לקיבוץ יד מרדכי, ועמדתי מול פסלו המונומנטלי של מרדכי אנילביץ, גיבור מרתיע, חשוף חזה, הניצב בתנוחה הרואית ונושא מבט אל על. השואה נרמסה בידי הגבורה. למחנות ההשמדה בגרמניה הגעתי עם משלחת ישראלית. המבט הראשון היכה בי קשות. המחנות התגלו לי כמרחבים שלווים, נוף פסטורלי עם ציוץ של ציפורים. התמונה התכערה כאשר נשמעו בקשות ״צלם אותי״ וצחקוקי מבוכה ליד תאי הגזים. איבדתי את שלוותי אבל שתקתי.

האמנם אי-אפשר לדבר על השואה בלי תקומה? פסל מרדכי אנילביץ', יד מרדכי. תצלום: Ovedc, ויקיפדיה

האנטישמיות אינה אוניברסלית ואינה על–זמנית. היא אינה גזרה משמיים. תולדות היהודים אינן אוסף של פרעות ופוגרומים. ההיסטוריה מגלה מציאות שונה

הטקסים, הנאומים והצפירות הרחיקו אותי עוד יותר מן השואה. חנה ארנדט החזירה לי אותה – לא עוד תופעה בלתי מוסברת רחוקה מבינתי, אלא הבחנה אכזרית בכך שמיליוני בני אדם מצייתים לסמכות, בהכנעה, בהסכמה ובלית ברירה. זה הטבע האנושי. זה יכול לקרות בכל חברה, גם המתקדמת ביותר. הנאורות לא מנעה רצח עם. מתברר אם כך שאדולף אייכמן אינו אשם יותר מאחרים. כך טען גדעון האוזנר התובע במשפט ההיסטורי: ״ספר דברי הימים של עם ישראל רווי סבל ודמעות מאז הופעתה על במת ההיסטוריה. פרעה במצרים החליט לענותם בסבלותם, ולהשליך בניהם ליאור. המן ציווה להשמידם, להרגם ולאבדם. חמלניצקי טבח המוניהם. פטליורה עשה בהם פוגרומים״. בדמיוני אני שומע את המשפט: למה אתם מאשימים את היטלר ואייכמן? הם אינם שונים מקודמיהם. תמיד שנאו יהודים. תמיד רצו להשמידם. האוזנר טועה. האנטישמיות אינה אוניברסלית ואינה על–זמנית. היא אינה גזרה משמיים. תולדות היהודים אינן אוסף של פרעות ופוגרומים. ההיסטוריה מגלה מציאות שונה.

אנחנו לא לבד בהכחשת השואה. כבר בשנת 1955, יצר הבמאי הצרפתי אלן רנה יצירת מופת תיעודית שעסקה בזוועות השואה. שמה, ״לילה וערפל״, רמז לצו הנאצי המאיים Nacht um Nebel  משנת 1941, נגד מתנגדי משטר ואנשי מחתרת באזורים הכבושים. למרבה ההפתעה. המילה יהודים לא הוזכרה בסרט אפילו פעם אחת. לא מזמן ״ועידת התביעות״ כלפי גרמניה החליטה לתת פיצוי כספי ליהודי מרוקו, כך גם משרד האוצר. בהזדמנות זו התבקשתי להעיד כהיסטוריון על ״שואת יהודי מרוקו״ וגם הוזמנתי להרצות בכנסים על ״שואת יהודי מרוקו״. עניתי תמיד כי לא הייתה שואה במרוקו. היהודים, ובעיקר תלמידים ובעלי מקצועות חופשיים, סבלו אמנם מפגיעותיו של שלטון וישי, אבל שואה לא הייתה. אם הכול הוא שואה, זו הכחשת שואה.

הנסיך סידי מוחמד, לימים המלך מוחמד החמישי של מרוקו. תחת שלטון וישי הוא יסרב לשתף פעולה עם רדיפת היהודים, יגן עליהם וויזכה להוקרתם. תצלום: מרסלן פלנדרין עבור Agence Rol)

איך האנושות הנאורה נגררה לרצח עם. מה ההסבר לכך? האם אין אפשרות לפרוש מן העדר? האם הציות לסמכות הוא כה משתק? אם כך, השואה אינה עניין יהודי, אלא עניינה של כלל האנושות

היום, לאחר מעשה, אני שואל את עצמי האם רצוי היה שישראל הייתה נמנעת מלהוציא את אייכמן להורג. אייכמן עשה מה שמיליוני אנשים עשו באירופה. הם ביצעו פקודות. הטובים שבהם עשו כמיטב יכולתם את המוטל עליהם. כאן טמונה הבעיה. איך האנושות הנאורה נגררה לרצח עם. מה ההסבר לכך? האם אין אפשרות לפרוש מן העדר? האם הציות לסמכות הוא כה משתק? אם כך, השואה אינה עניין יהודי, אלא עניינה של כלל האנושות. שואת היהודים היא רצח עם וכל רצח עם הוא שואה. לדאבוננו, האנושות לא התגברה על פגעי השואה. האם למדנו לקח ומנענו רצח של אוכלוסיות חפות מפשע? האם סייענו לפליטים בסכנת מוות להגיע לחוף מבטחים? האם התחסנו מן הנהירה אחר מנהיגים כריזמטיים?

בראשית שנות השישים שיגרה ישראל שליחים למרוקו כדי להוציא משם את היהודים מהר ככל האפשר. צריך היה, ללא ספק, לאכלס את המדינה ולא רק להכריז עליה. שנים לאחר מכן נפגשתי עם שליחים אלה ושאלתי אותם אם הייתה הצדקה לפעילותם. הרי במוקדם או במאוחר היהודים היו עוזבים את מרוקו כדי לשפר את מעמדם. האם יהודי מרוקו היו צפויים לסכנה? למה היה צריך לפרק משפחות ולגרום לטראומות מיותרות? למה להבריח אנשים בחשאי תוך סיכון חייהם? האם הייתה הצדקה להזנחה שגרמה לטביעת 45 נפשות בים? לאחר מעשה, השליחים הודו בעובדות וטענו: עשינו כמיטב יכולתנו, בצענו את המוטל עלינו על הצד הטוב ביותר. קיבלנו הוראות וצייתנו.

הוועדה הציעה משקל נגד לסיורי תלמידים במחנות הריכוז בפולין שנתפשו, בצדק, כ״תיירות שואה״ או כ״מימונה של האשכנזים״. לכן דרשה הוועדה לקיים במקביל סיורים לספרד. כך הפכו את תור הזהב בספרד למושג מקביל לשואה האשכנזית. האין זו הכחשת שואה?

במסגרת הרצאות בצרפת, בפני תלמידי תיכון שמוצאם מבני מהגרים, אמרו לי מורים שהם נמנעים מלדון בכיתות בשואה מחשש לתגובות עוינות מצד תלמידים מוסלמים. השימוש במושג La shoah בפני תלמידים אלה מחטיא את המטרה. כאשר הם שומעים מושג זר הם אומרים לעצמם: זה לא שייך לנו. זה שייך ליהודים. הצעתי להמיר את המונח העברי ״שואה״ בביטוי ״רצח עם״ או ג׳נוסיד״. ההצעה עוררה רוגז בקרב היהודים והואשמתי בהכחשת שואה. זכורה לשמצה ועדת ביטון שהקים שר החינוך נפתלי בנט ״להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך״. הוועדה הציעה משקל נגד לסיורי תלמידים במחנות הריכוז בפולין שנתפשו, בצדק, כ״תיירות שואה״ או כ״מימונה של האשכנזים״. לכן דרשה הוועדה לקיים במקביל סיורים לספרד. כך הפכו את תור הזהב בספרד למושג מקביל לשואה האשכנזית. האין זו הכחשת שואה?

איור מ"ספר המשחקים" (ספרד, המאה ה-13), ובו יהודי ומוסלמי משחקים שחמט. כתב יד מספריית אסקוריאל. תצלום: ויקיפדיה

אחד השיאים בסרטו של פישר היא עדותו המצמררת של אביו יוסף, ניצול שואה. הוא העז לגעת בנקודה הרגישה, למה הלכו היהודים ״כצאן לטבח״? לדבריו, ״זה אפילו לא מספיק, כי צאן לפעמים בורח כשהוא מרגיש שמוליכים אותו לשחיטה, כשלוקחים אווז לשחיטה הוא מרגיש את זה והוא בורח כדי לא ליפול לידי השוחט. אנחנו התנהגנו כמו עכברים במלכודת. שיירה גדולה של אלפיים או שלושת אלפים בני אדם, נשים, ילדים וטף, כולל גברים שאחזו פעם בנשק, הובילו אותם בסך הכול שלושה או ארבעה חיילים. אבל זה הספיק, משום שידעו שאנשים אלה ממושמעים. על המשמעת הזו, אני לא יכול לסלוח לעצמי״. היהודים שהוצאו באמצע לילה מבתיהם והועמסו על משאיות כמו סחורה לא השתוללו. הם צייתו להוראות ולסמכות. האם עלינו להתעלם מעובדה זו? אלימות כלפי היהודים החלה כבר בנובמבר 1938, בליל הבדולח. בספטמבר 1941 הונהגה חובת ענידת הטלאי הצהוב. עדויות לא מעטות מספרות על זייפני תעודות יהודים שניגשו בדיסקרטיות לעונדי הטלאי בפריס, הציעו להבריח אותם, ונענו בשלילה: ״אנחנו אזרחים צרפתים נאמנים״.

חוקרי שואה לא מעטים עדיין נחרדים מן ההשלכות של בחינה מחדש של המספר ״שישה מיליון״. זמן רב ישראל הייתה נתונה בפוסט טראומה. השואה שיתקה את השיח

קשה לי לא לחשוב על תגובות הפוכות לאלו. הבמאי קוונטין טרנטינו לא יכול היה לסבול את המצב שבו חיילי הכיבוש הגרמנים מגיעים לכפר צרפתי ורוצחים משפחה יהודית שהוסתרה בידי שכן. בסרטו ״ממזרים חסרי כבוד״ הוא יצר את דמותה של שושנה, הנערה שהצליחה להימלט מרצח משפחתה, הקימה תיאטרון בפריז ויצרה תעתוע פנטסטי כדי לנקום את רצח משפחתה. בסצנת הסיום הנפלאה שושנה מודיעה לגרמנים באולם שהם עומדים להישרף חיים על ידי פיצוץ עז. במקביל, להביור רב עוצמה חרך את גופם של היטלר, גבלס, גרינג ומרטין בורמן. שושנה לא נכנעה.

חוקרי שואה לא מעטים עדיין נחרדים מן ההשלכות של בחינה מחדש של המספר ״שישה מיליון״. זמן רב ישראל הייתה נתונה בפוסט טראומה. השואה שיתקה את השיח. הלקח העיקרי מן השואה התרכז בעיקר בהחלטה לא לתת לערבים לעשות לנו מה שעשו לנו הגרמנים. פישר סודק את הנרטיב הזה ומעז לשאול שאלות נוקבות. סרטו הוא פתיח לשיח ציבורי.

יגאל בן-נון הוא היסטוריון, מחבר הספר ״קיצור תולדות יהוה״

תמונה ראשית: ליד "אבן נגף" (Stolperstein) בעיר פרייבורג, תזכורות לקרבנות השואה המשוקעות ברחובות גרמניה. תצלום: אווה ליינינגר