שכחה דיגיטלית

אולי זה בלתי אפשרי לחבר תמונה חדה משני חלקיקי זיכרון. דיאלוג עם עבודותיה של ליליאנה פרבר
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

נמלטנו. ללוזאן, שווייץ.
בסוף השבוע גילינו פארק יפה, לא רחוק מהדירה. פרחים ורודים, פסלי נשים צחורים. הייתה גם מזרקה. שעת אחר הצהריים, חמימה יחסית לכאן, אך עבורנו, קרירה. יום קודם קניתי פה מעיל חדש. במבצע. מעיל צבאי. גדול עלי. הצווארון מורם והשיער בפנים. הבהרתו במספרה טרום הנסיעה, שלא יתגלו פה שורשים כהים, ייצרה גוון אפרפר-ירקרק, כמעט תכלכל.
אור זר מזכיר - אנחנו במקום אחר.

7-2

צועדים בשביל, אף אחד לא יושב על הדשא. אני סוטה מנתיב ההליכה, בהחלטה עצמאית, לכאורה, נשכבת על גבעולי העשב, עזים ירוקים ובלי שמץ צהוב, רגליים וידיים פרושות, כוכב ים. המעיל מתרומם מעט, בנוקשות מסורבלת, כיסוי עבה, לא מתאים לחפץ שבתוכו. מזכיר לי את בובת הליצן בקונוס, משום מה, זו שמציצה ואז שוב נעלמת.
גוש מעיל עולה. שיער אפור כמעט תכלכל נפער, רגליים וידיים פרושות.
הוא מרוצה. מצלם אותי, מלמעלה.

הדברים מוכרים לי מאד. מצויים אצלי, מבצבצים מתיקיות, הכל היה כבר, קודם. כבר קרה. שכבתי פה, ובדיוק כך. והרי זה משונה, גם לא לגמרי מתקבל על הדעת, כי ניתן להסיק מזה דבר אחד - כזו אני. משוחררת. קלילה גם. חסרת דאגות.
הצילום, צילום האייפון הזה מלמעלה, הוא היה צריך להיות.

6-2בהמשך השיטוט לא מניח לי אותו צירוף ספציפי של פרטים. איך שהמעיל התרומם, במין סרבול, לא התגמש בהתאם למנח האיברים. ואיך שהשיער נפער, לשני צדדים. ואיך כל זה נראה, מתצפית מעוף ציפור. ואיך נשכבתי כך, פתאום, איך. אני הרי לא ממש כזאת.
ואז בבת אחת, בזמן שמחכים ברמזור, מפציע קצה התבהרות. שמש נצחית. שמש נצחית בראש צלול.
ולא סתם, אלא סצינה ספציפית. ולא סתם סצינה, הרי זו כרזת הסרט. קייט ווינסלט מצולמת מלמעלה, נשכבת על קרח, או שלג. במעיל גדול, שמן, צבאי. שיער תכלכל, או ורוד, זנבותיו מתפתלים. ובחור נשכב לצידה, זה ג'ים קרי, היא נראית לו פרועה, חופשייה. משוחררת. זה מוכר לי משם, רק משם. לא ממני.
וסביב לסרט, נזכרת בדברים נוספים.

ההרצאה שראיתי אתמול, ב'טד', של ד"ר איימי קאדי, על שפת גוף, ואיך מחקר הוכיח ששינוי התנוחה, פרישת איברים בהפגנת בעלות, יכולים לשנות ממש את התחושה, את האישיות אפילו, את ההתנהלות בעולם. אחרי הצפייה החלטתי שכך אעשה, לא אכווץ עוד רגליים, ידיים. התהלכתי בחדר, במעיל החדש, זרועות מונפות באוויר. והסצינה היפה, העצובה, בתחילת 'חדר משלך'. היא מספרת, וירג'יניה וולף, שצעדה על השביל בקמפוס, ושקועה בהרהור הותירה לעצמה לשכוח את מקום מדרך כף הרגל. מבלי להבחין היא גלשה גם לדשא עצמו, והשומר צץ והעיר שאסור, ונזף, קטע באחת את זרם המחשבות. היא הבינה אז, שמרחב פיזי הוא כתיבה ומחשבה היא חומריות.

9חיכיתי לשוב לדירה הזמנית, לא יכולנו לבדוק את העובדות במהירות, כרגיל, הסלולריים מנותקים מהרשת פה בשווייץ. ממש שני מהגרים.
במחשב, בפסיפס גוגל אימג'ס, גיליתי שזו לא רק ההישכבות. שאיתה חלחלו עוד כמה פרטים. ולעומת זאת, הסתבר- המעיל שקייט ווינסלט לובשת בסרט בכלל לא צבאי.

5-2אבל נאמר התחושה הזאת, שנדמתה לי לגמרי שלי. השאלה בנוגע ללמה נשכבתי בכלל, שהרי זה מאד לא אופייני. אז מצאתי ציטוט של הדמות של ג'ים קרי, הוא חשב את אותו הדבר בדיוק-

I ditched work today. Took a train out to Montauk. I don't know why, I'm not an impulsive person.

זה ציטוט שחוזר וחוזר על עצמו.

והדמות שלה, של קייט, שאפיונה העיקרי, או כך הייתה רוצה לחשוב, זה שהיא אישה אוטונומית, פרועה, אמיצה. לא תלויה באחרים. ובכלל, כל הסרט עוסק בזיכרון, והאם אפשר להסירו. ומה קורה אז. מה קורה למי ששכחו.

רעיון ההשכבות הזה, השתרעות פרושת-איבר. על קרקעית איזה מצבור זיכרון רציתי להשטח? איימי, קייט, ווירג'יניה. נשים שנפגשות תחת שיער בהיר, כחול. מוציאות ידיהן לאוויר הגדול, מתוך כיסי מעיל צבאי. מעיל נטול כל הקשר מקומי, מבצעי. טובל בהילה של שחרור, שרידי להקות פאנק, ילדי פרחים, אולי. זכרון, פנטזיה, כן. אבל של מי, על מי? של מי שמדברות על תפיסת מקום במרחב, ועבורן זו מטפורה, ללא שטח, או גבול. יש לה משמעות אחרת. פרטית-מגדרית.

גבעולים נרמסים בצורת גוף של אישה, אישה כל כך מערבית. היא נשכבת, כפי שעשתה תמיד, על הדשא המדומיין הצומח בין טבע, לתרבות. מוטרדת עמוקות מבעיות עולם ראשון.
האישה הזאת, שנשכבת, היא לא מישראל, גם לא מעזה. ובכלל, היא בוודאי לא אישה מהמזרח התיכון.

4-2

הסתר פנים

קְרָעִים קְרָעִים אֲזוֹרֵי זִכּרוֹן וְאִבְחָה חַדָּה כְּדֶלֶת
מְפֺאֶרֶת מְמַדֶּרֶת מִסְתוֹבֶבֶת
חֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת קוֹרַעְתָּם
יׇמִים נִקְרָעִים זֶה מִזֶה
יְרִיעוֹת תְּלוּשׁוּת
חוּט רוֹפֵף עוֹד תּוֹפְרָם
יְרִיעוֹת אוֹר וּבֵינֵיהֶן שִׁטְחֵי הֶפְקֵר
שֶׁל הֶסְתֵּר
אָנוּ עוֹד בָּאֶמְצַע שֶׁל לְהִכָּנֵס
וְעֺמֶק הַשְּׁחוֹר בֵּין סִבּוּב לְסִבּוּב אֵין לְשַׁעֵר

(חביבה פדיה, מתוך 'דיו אדם' 2009)

8את צירוף המילים "זכרון קולקטיבי" טבע לראשונה המשורר, המחזאי והמסאי הוגו פון הופמנסתאל ב-1902, בהתייחסו ל"עוצמה הסכורה של אבותנו המסתוריים המצוייה בתוכנו". כעשרים שנה לאחר מכן פיתח הסוציולוג מאוריס האלבווקס את המונח באופן בו הוא נמצא בשימוש עד היום. הכוונה היא לדרך בה קבוצות מעצבות את זיכרונן בצורה מתמשכת בכדי לבדל את עצמן, בעיקר, לייצר גבולות מדומים שיימתחו בינן לבין קבוצות אחרות. הזיכרון הקולקטיבי לא פשוט ניצב שם, שריר, נגיש וקיים - יש צורך לטפח אותו ולהזין אותו ללא הרף.

קל להבין אם כך מדוע הכתיבה והמחקר בנושא זיכרון קולקטיבי ענפים במיוחד בהקשר ליהדות ולציונות, ולמה שנתפס כמעט ככור מחצבתן, במחיר מחיקת זכרונות אחרים- השואה. לא ניתן לדמיין איך יהיה זה לחיות, ולחיות כאן בפרט, ללא מלאכת ההטלאה הצפופה, העיקשת, המשמרת מעלימה ומפקחת באינטנסיביות על גבולות הזיכרון המאחד והמבדל. גבולות שהפכו ממשיים.
זה מזכיר לי. במאמר על ניו-מדיה וזיכרון העבר, טוען החוקר שבאופן לכאורה פרדוקסלי, הייצוג של הדבר ברשת מביא דווקא לקיבעון בתפיסתנו אותו, ולרדוקציה. לא לגמישות ולפוליפוניה שניתן היה לדמיין תתאפשרנה בגלל הריבוי.

ניתן כדוגמה ברורה ומיידית להיזכר בדימויים שהועלו בחודשים האחרונים למרחב הווירטואלי. צילומים גרפיים, פרטניים, בלתי נתפסים כמעט, של משפחות ובתים ובעיקר גוויות. דימויים שהמבט לא מעכל ולכן רק מאכל, מעוור, פוער חורים. כוויות. לעומתם, לצידם, פורטרטים של חיילים. על פי רוב מחייכים, בחולצותיהם ובמעיליהם הצבאיים. אם כי ברור שכעת כבר אינם מחייכים. שני סיפורי זיכרון, מצבורי זיכרון. מצויים במרחק לחיצה זה מזה, ועדיין, נותרים החלקיקים נפרדים. לא חוברים יחד לכדי תפיסת מציאות חדה, או לפחות אפילו - לאחת מטושטשת. רק ההיפך. אולי זה בלתי אפשרי.
אולי זו הסיבה בגללה לא התעדכנתי באתרי החדשות כבר חודש ימים.

טענה העולה בתחום חקר הזיכרון הקולקטיבי הטכנולוגי, היא כי זיכרון דיגיטלי יכול להיות שונה מאד, אך גם דומה מאד, לשכחה דיגיטלית.
והלא גם שכחה דיגיטלית, נשייה דיגיטלית, מורכבת מזכרונות. רק שאלה זכרונות אחרים.
אני נזכרת עכשיו. בצילום הפאפארצי שראיתי באתר רכילות, של מיילי סיירוס, הולכת זקופה לבדה ברחוב, ברגל מונפת, שרירית. בשיער מובהר, ובמעיל גדול, צבאי.

1-2

As another / ליליאנה פרבר
האמנית ליליאנה פרבר נולדה במונטווידאו שבאורוגוואי ב 1983, וכיום היא חיה ועובדת בתל אביב.
ליליאנה היא בוגרת תוכנית לימודי המשך במחלקה לאומנות של המדרשה, ובעלת תואר BA בעיצוב גראפי מאוניברסיטת O.R.T שבמונטווידאו.
היא הציגה ארבע תערוכות סולו באורוגוואי והשתתפה בתערוכות רבות ברחבי העולם, כגון: המוזיאון הלאומי לאמנות חזותית ומוזיאון גאלינו באורוגוואי, פסטיבל ארס אלקטרוניקה באוסטריה, מרכז האמנות אקס-תרזה במקסיקו, כמו גם תערוכות בישראל.
העבודות שלה עוסקות באמצעי תצוגה, אחסון ונגישות של מידע. בזיכרון, באי שלמות הזיכרון, ובמרחב וירטואלי כסביבה של זיכרון קולקטיבי. העבודות נעשות באמצעות תוכנה שפיתח בן זוגה רועי קליין. התוכנה עושה מניפולציות למסות גדולות של דימויים, מדללת אותם לקו התפר של בין אבסטרקציה לדימוי מוכר.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה | # אמנות
- דימוי שערAs Another ליליאנה פרבר.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על שכחה דיגיטלית

01
ת. וולף

הי מעין,
אהבתי מאוד את הנימה האישית שצובעת את החלק הראשון של הטקסט - השונה כל כך מטקסטים אחרים של המדור (החלק השני כמובן דומה יותר לקודמים).
מה שאני ספגתי כאן ממך זה תיאור מהורהר של רגע מאוד מסוים, מאוד פרטי, ועם זאת - אולי בגלל צורת הכתיבה שלך - מאוד נתון לפרשנויות, מאוד מטושטש.
הרגשתי את זה כך עוד לפני שהתעמקתי בתמונות (אני לרוב נוטה להכנס למדור תחילה דרך הטקסט, ורק בהמשך להביט בתמונות לאור). ומשום כך, בהתעמקות בתמונות, הרגשתי שלחלוטין תפסת את המהות שלהן.
אני תוהה לעצמי - ובלי לצפות לתשובה על גבי האתר - מה ביצירות הללו הביא לבחירתך בכתיבה כה אישית? או שמא זו השהות בשקט השוויצרי בתקופה כה סוערת כאן בבית שהביאה לכך?
אשאר עם התהייה

04
רחל

היי מעין, נהניתי מאוד מזרם האסוציאציות האישיות שזרמו מתוכך לתמונות ומהאיכות מטושטשת שלהן. אפשר היה להרגיש מתוך דברייך את האחדות שקיימת בין אובייקטים על אף שהם נפרדים. כיצד הדיאלוג המתקיים בין החוץ לפנים, מפרה ויוצר משהו שהוא בין החוץ לפנים, בין האישי ללא אישי, מין מרחב ביניים מטושטש שיכולות להיווצר בתוכו צורות חדשות, מין תהליך הריוני, אם יורשה לי להשתמש במילה...

05
דינה

מעין
גם אני אהבתי מאד את הפן האישי שהבאת בתחילת הכתבה ולאחריו פתחת אותו לרעיון אוניברסלי יותר, שאומנם שואף את מקורותיו מהאירוע הספציפי הקשה שעברנו הקיץ, אך מרחיב אותו מעבר למקום ולזמן.

06
ליטל א.

אחד הטקסטים העשירים וההממגנטים שלך; הכתיבה האישית פורצת את הכת-חסרת-הגוף של הכותבים התיאורטיים שנעים מאוד לעיתים להסתתר בה, אבל יש גמול בפריצה החוצה ממנה (ולמרבה העניין - בצילום זה נעשה בטשטוש, ואילו בכתיבה - במיקוד חושפני).

עושה ממש כמצוות ננסי מילר ("ביקורת פרסונלית כרוכה בתנועה מכוונת לעבר פיגורציה-עצמית") ועושה זאת היטב!

07
אבנר בן נר

צר לי, טקסט המתקרב לקיטש ספרותי , תובנות בנאליות למדי (גם אם מתייפיפות), די בתאום ליצירות האמנות המאיירות את הקטסט, תוצר מכאני של תוכנה שמייצרת דימויים בנאליים להפליא ומפוענחים בקלות (עמעום, שבבי הזכרון החומק...ושאר קלישאות). חבל.

    08
    דליה יאירי

    מסכימה בכל לב ובכל מחשבה הגיונית עם תגובתו של אבנר בן נר. כל מי שבקי מעט בעניין של זכרון, זכרון קולקטיבי, וההתייחסות של האמנות - ספרות, שירה,אמנות פלסטית, לנושא הטעון הזה - לא יכול שלא לשאול את עצמו מה בעצם יש כאן מעבר לקלישאות ובנאליות.

09
מיכאל

מעיין, מצאה חן בעיניי תנועת החופש שמתרחשת ברגע שאת צוללת לתוך המעיל הצבאי הגדול... התחושה שלא ברור אם זו שאת שנוטלת אותה באופן מודע "אני סוטה מנתיב ההליכה בהחלטה עצמאית" או שהחופש עושה בך שימוש, מבלי שאת מפריעה לו "איך נשכבתי כך פתאום, איך. אני הרי לא ממש כזאת".
במקום התנועה הרגילה של סדרת תמונות שאת מלבישה לה מעיל טקסטואלי, הפעם את מתחילה במעיל עליו מוקרנות התמונות...

10
רחל גלעד

זכרון קולקטיבי .. בשלהי הקיץ ..
כקיצים אחרים.. כמלחמות קודמות..
הכאב זקוק שיכאבו אותו ..
לעתים לבד ..
לעתים יחד ..
אז.. תודה, מעין . אהבתי