שלושת האבות של לינקולן

אברהם לינקולן לא היה קרוב לאביו הביולוגי, אז הוא אימץ לעצמו אבות אחרים
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

בנים מצפים שאבותיהם יספקו להם תמיכה ודוגמה; הם זקוקים להזנה, לחינוך ולהשראה. כשהאבות אינם עומדים בציפיות, הבנים מחפשים אחר דמויות אב שיוכלו למלא את החסר: בחיים, בהיסטוריה או במיתולוגיה. אברהם לינקולן ואביו היו שונים כמעט בכול. תומס לינקולן, חקלאי זעיר ונגר, היה עצור ברגשותיו, כמעט אנאלפבית וחסר שאיפות. בנו אברהם היה רגיש, מאוהב בשפה ובחשיבה לוגית, ונחוש להיות מישהו בעולם. למזלו של לינקולן הצעיר, אמריקה של המאה ה-19 סיפקה מלאי נאה של פטריארכים שהיו יכולים לכסות על חסרונותיו של אביו: האבות המייסדים, גיבורי הדור הקודם, שזיכו את אמריקה בעצמאותה וכוננו את מוסדותיה. אברהם לינקולן שאב מהם השראה כילד וכנער, פנה אליהם בבגרותו כפוליטיקאי ונסמך על הדרכתם בתקופה הקשה של מלחמת האזרחים.
אברהם נולד ב-1809 בקנטקי. ב-1816 חצה את נהר אוהיו לאינדיאנה שאך נוסדה בלוויית אביו, אמו ננסי ואחותו שרה.

מבחינות מסוימות היה תומס בעל ואב טוב: הוא מעולם לא פשט את הרגל או שקע בחובות; הוא לא שתה, דבר נדיר ביותר בראשית ימיה האלכוהוליסטיים של אמריקה; והוא שלח את ילדיו לבתי ספר בני כיתה אחת כדי שילמדו לקרוא ולכתוב – מיומנויות שהוא עצמו שלט בהן בקושי. אבל האב ובנו מעולם לא ראו את העולם באופן דומה. תומס, שעסק בעבודת כפיים כל חייו, רצה שאברהם יידע קרוא וכתוב, אבל לא היה יכול להבין את תשוקתו לקריאה. ואילו אברהם היה רציני וסקרן, רעב לכל ספר שהיה שביכולתו להשיג. הוא לקח אתו ספרים אפילו כשיצא לחרוש את השדה, כדי שיוכל לקרוא כשהסוס נח. בביוגרפיה שכתב לקראת ריצתו הראשונה לנשיאות ב-1860 כתב לינקולן שכל מה שאביו עשה "בענייני כתיבה הסתכם בחתימת שמו בגמלוניות." כמה בוז מקופל במילה בגמלוניות.

בנוסף להבדלים האינטלקטואליים ביניהם, שני הלינקולנים היו שונים גם מבחינה רגשית. תומס היה עקשן ומקובע. העצה היחידה שבנו יכול היה לזכור הייתה עצה לעקשנות: "אם עשית עסקה רעה, תיאחז בה עוד יותר." אברהם היה יכול להיות עקשן, כפי שתוכיח מאוחר יותר העמידה האיתנה שלו במלחמת האזרחים, אך היה לו מזג לא יציב; הוא היה מאוהב בשירה האפלה של ביירון ושל שייקספיר, וסבל מנטיות דכאוניות. תומס לינקולן היה שבע רצון מחייו, בעוד אברהם רצה יותר. "השאפתנות שלו," יכתוב מאוחר יותר שותפו למשרד עורכי הדין וויליאם הרנדון, "הייתה מנוע קטן שלעולם לא נח". ב-1830 עברו הלינקלונים לאילינוי. שנה אחר כך, בגיל 21, יצא אברהם לדרך משלו. הוא כמעט שלא ראה עוד את אביו. בינתיים התחילו האבות המייסדים להותיר את חותמם בנפשו של לינקולן. הם סיפקו לו באופן עקיף תמיכה והדרכה שאביו הביולוגי לא העניק לו.

ג׳ורג׳ וושינגטון, מאת גילברט סטוארט.

ג׳ורג׳ וושינגטון, מאת גילברט סטוארט.

האב המייסד הראשון שלינקולן התחבר אליו באופן משמעותי היה ג'ורג' וושינגטון, דרך האוטוביוגרפיה הקלסית שלו "חיי וושינגטון", מאת פרסון ווימז. ווימז יצר את המיתוס; הסיפור שסיפר על ג'ורג' הצעיר ועץ הדובדבנים ממשיך להתקיים בתודעה העממית. בסיפור, אביו של ג'ורג' נותן לו גרזן, והוא כורת אתו בטעות עץ דובדבנים יקר ערך; כשמר וושינגטון שואל מי עשה זאת, ג'ורג' הצעיר משיב "איני יכול לשקר!". הוא מודה בטעות שעשה וזוכה לשבחים על כנותו. הסיפור סופר, הלקח נלמד.

אבל לא האגדה על וושינגטון הילד הטוב הרשימה את לינקולן, אלא התיאור שלו כאדם גדול. ב-1861 עבר לינקולן, כנשיא-נבחר, בטרנטון שבניו ג'רזי בדרכו להשבעה הראשונה שלו לנשיאות. הוא נשא שם נאום שבו נזכר כי בזכות ווימז שמע לראשונה על קרב טרנטון, מתקפת הפתע החורפית של וושינגטון שהצילה את המהפכה שהייתה אז בנקודת השפל שלה. "אני זוכר שאפילו אז, כילד, חשבתי שחייב להיות משהו גדול יותר שהגברים האלה נלחמו למענו... משהו שטמונה בו הבטחה גדולה לכל עמי העולם מעתה והלאה". מטרה נעלה. זה היה מה שהעניק לו השראה, יותר מהסיפור על עץ הדובדבנים.

בשנות ה-20 לחייו פגש לינקולן באב המייסד השני שלו, העיתונאי הפטריוט תומס פיין. פיין התפרסם בעיקר בזכות "שכל ישר", העלון האלגנטי שלו שקרא לעצמאות ארה"ב, כמו גם "עידן התבונה", מתקפה חסרת-עכבות על הנצרות שהשניאה אותו על חוגי האדוקים. לינקולן קרא אותו לראשונה זמן קצר לאחר שעבר לאילינוי.
כלי הנשק החביבים על פיין היו הומור נושך ומילוליות. על לידת הבתולין כתב: "אילו עלמה כלשהי, היום, הייתה הרה ויולדת בן, והייתה אומרת, אפילו נשבעת, שרוח רפאים עיברה אותה, ושמלאך אמר לה זאת, האם מישהו היה מאמין לה?" פיין תקף סיפור חלול על-ידי תרגומו למונחים יומיומיים ושפיטתו לאור אמות המידה של השכל הישר.

בילדותו ביקר לינקולן בכנסיות בפטיסטיות עם משפחתו, אך בתור גבר צעיר בלע את טיעוניו של פיין בשלמותם (אולי כמרד נגד אביו הדתי). ג'יימס מאת'ני, שופט שהיה חבר קרוב של לינקולן בצעירותו, זכר שנהג לקרוא פסקה מהתנ"ך ואז להוכיח את "שקריותה ואת ההבלים שבה, לפי מבחן ההיגיון". אולם התנ"ך אינו רק ספר היסטורי או ביוגרפיה שיש לקרוא באופן מילולי – הוא מנסה להסביר את אלוהים ואת מקומו של האדם בעולם – ולינקולן נגמל מהאתאיזם של פיין עם השנים. שיטת הויכוח של פיין, לעומת זאת, נשארה עמו במשך כל חייו. כשלינקולן החל לעסוק במשפטים ובפוליטיקה, הוא השתמש בהומור כדי לטעון טענות רציניות, באופן דומה לפיין. כשהדמוקרטים – מפלגת העבדות – האשימו ב-1850 את אויביהם הרפובליקאים בעירוב גזעים, ענה לינקולן תשובה פיינית: "מכך שאיני רוצה באישה כושית בתור שפחה אני לא מבין שאני רוצה בה בתור אישה. אני מבין שאני יכול פשוט להניח לה לנפשה". הוא פישט את הבהלה המינית והגזעית בעזרת בדיחה, תוך שתילת מחשבה רצינית: שלהניח למישהו לנפשו זה לתת לו להיות חופשי.

פורטרט של תומאס ג׳פרסון, מאת צ׳ארלס פילי, 1791

פורטרט של תומאס ג׳פרסון, מאת צ׳ארלס פילי, 1791

האב המייסד השלישי שלינקולן למד ושאב השראה ממנו היה תומס ג'פרסון, שאימץ בשל התנגדותו לעבדות. ב-1776 חיבר ג'פרסון את הכרזת העצמאות, שהאמת הראשונה והברורה-מאליה שלה היא "שכל בני האדם נולדו שווים". בתור חבר קונגרס, הציע ב-1784 לאסור את העבדות מעבר להרי האפלצ'ים. שלוש שנים מאוחר יותר קידם הקונגרס מחצית מהרעיון הזה, ואסר את העבדות בטריטוריה הצפון-מערבית – שטחן העתידי של אוהיו, אינדיאנה, אילינוי, מישיגן וויסקונסין. ב-1807 חתם הנשיא ג'פרסון על חוק שאסר סחר חוץ בעבדים. בעיני לינקולן היה ג'פרסון איש אמת: מבחינה תיאורטית הוא הכריז על החירות כעל זכות שאי אפשר לשלול; מבחינה פוליטית קידם אסטרטגיה של הגבלה, על ידי בלימת התקדמותה של העבדות מערבה תוך כדי קטיעת האספקה מאפריקה. כפי שניסח זאת לינקולן ב-1859, "עקרונותיו של ג'פרסון הם ההגדרות והנחות היסוד של חברה חופשית".

אולם ג'פרסון היה דמות שנויה במחלוקת יותר ממה שלינקולן רצה להודות, והפער הזה מדגים עד כמה יחסים עם דמות אב יכולים להיות מסובכים לא פחות מיחסים עם אב אמיתי, ולהצריך הדחקה של חלקים לא-מחמיאים. לג'פרסון היו מאות עבדים ונטען כי הוא הוליד ילדים עם אחת משפחותיו, סאלי המינגס. בזקנתו זנח את מדיניות ההגבלה שלו וטען כי דרך יעילה יותר להחליש את העבדות תהיה לפזר אותה בדלילות על פני המערב כולו. (הוא התעלם מהקושי העצום לעקור את העבדות אפילו כשהייתה דלילה – תהליך האמנציפציה במדינת ניו יורק נמשך כמעט שלושה עשורים.) אולם לינקולן התעלם מהסתירות בדמותו של ג'פרסון. הג'פרסון שהיה חשוב ללינקולן היה איש החזון שפתח את הכרזת העצמאות בהצהרה חד משמעית בדבר "אמת מופשטת, התקפה לכל האנשים בכל הזמנים". בנים זקוקים לאבות שהם במיטבם; לפעמים הם צריכים להאמין שהם טובים ממה שהם באמת.

סטיבן דאגלס, יריבו הפוליטי של לינקולן. צילום: ספריית הקונגרס

סטיבן דאגלס, יריבו הפוליטי של לינקולן. צילום: ספריית הקונגרס

בעיה נוספת שניצבה בפני לינקולן הייתה שכל פוליטיקאי בן תקופתו רצה לנכס את האבות המייסדים לעצמו. אם דמויות האב שלך הם דמויות ציבוריות, סביר שאחרים שרואים בעצמם בניהם יילחמו נגדך לגבי מה שהם מייצגים. הדמוקרט סטיבן דאגלס, יריבו הפוליטי הוותיק של לינקולן באילינוי, חשב שהאבות המייסדים יצרו סטטוס קוו אידאלי: "הרפובליקה", כתב, "יכולה להמשיך להתקיים לנצח כשהיא מחולקת בין מדינות חירות ומדינות עבדות, כפי שאבותינו כוננו אותה", ולכן לינקולן והרפובליקאים צריכים לשתוק לגבי העבדות. לינקולן השיב מלחמה: האבות המייסדים לא יצרו את האומה מחולקת בין חירות לעבדות; הם יקבלו אותה כך בירושה מהעבר הקולוניאליסטי; הגבלת התפשטותה של העבדות הייתה הפתרון הטוב ביותר שעלה בדעתם. זה היה טיעון נגד מורכב, אבל המאבק על תשומת לבם ואישורם של הורינו, אפילו הורינו הסימבוליים, הוא תמיד עבודה קשה.

לינקולן הביס את דאגלס בפוליטיקה, כאשר ניצח אותו במירוץ לנשיאות ב-1860. אבל לאחר ש-11 מדינות עבדות פרשו בעקבות נצחונו של לינקולן, כבר לא היה די במדיניות של הגבלה. לינקולן העלה את זכרם של האבות המייסדים לכל אורך מלחמת האזרחים. הדוגמה המפורסמת ביותר היא נאום גטיסברג, שבו הביט לאחור אל ההכרזה של ג'פרסון ואל "האומה החדשה, אשר הורתה בחירות".
אך לבסוף לא הועילה עוד הדרכתם הרוחנית של האבות המייסדים. אמנם הגבורה והעקרונות שלהם עדיין עוררו השראה, אך המדינה לא יכלה לשאת את הקטל שבמלחמה.

שפיכות הדמים היתה איומה לכולם. לאדם בעל נטיות דיכאוניות כמו לינקולן, זה ודאי היה גרוע אף יותר. כשחברו הוותיק ג'ושוע ספיד בילה אתו אחר צהריים בבית הלבן ושמע את בקשותיהן של אמהות החיילים ונשותיהם, אמר, "לינקולן, לפי היכרותי עם רגישותך, פלא שהמעמדים הללו לא הורגים אותך". ואז פנה לינקולן לדמות אב נוספת – אלוהים. בשנותיו האחרונות הוא הרהר במטרה בתכלית שבשלה התיר האל למלחמה להתרחש ולהתארך. "אני כלי צנוע בידיו של אבינו שבשמיים", אמר לינקולן למבקר בבית הלבן ב-1862. "אך אם לאחר שעשיתי ככל יכולתי [להביא את המלחמה אל קצה] אני מוצא שמאמציי נכשלו, אין לי אלא להאמין שבשל סיבה שאינה ידועה לי הוא רוצה אחרת".

יותר משנתיים ואלפי מתים אחר כך האמין לינקולן שגילה סוף סוף את תכליתו של האל, שהוא הסביר בנאום ההשבעה השנייה שלו. הנימוקים הדתיים בנאום הזה חרגו הרבה מעבר לביקורת של פיין. המלחמה, אמר, הייתה עונשה של האומה על העבדות. "אם האל רוצה שהיא תימשך, עד שהעושר שנצבר במאתיים וחמישים שנה של עבודת עבדים ללא תשלום יימחק, ועד שכל טיפת דם שהקיז השוט תכופר באחרת שהקיזה החרב... אז יש לומר 'משפטי ה' אמת; צדקו יחדיו'".
האלוהים של לינקולן היה מחמיר – אפילו יותר מתומס לינקולן. אך לנאום הייתה סיפא: "ללא זדון כלפי איש; בצדקה לכול", על האמריקאים לשאוף "לחבוש את פצעיה של האומה". בהשראת האבות המייסדים ותחת מוראו של האב שבשמיים, יהיה על לינקולן ועל האומה להחל בעבודה הקשה והארוכה של השלום.

ריצ'רד ברוהייזר הוא עורך בכיר ב-National Review ומחברו של Founders' Son: A Life of Abraham Lincoln.

REPRINTED FROM PSYCHOLOGY TODAY. COPYRIGHT 2014 SUSSEX PUBLISHERS LLC.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ריצ'רד ברוהייזר, Psychology Today.


תגובות פייסבוק