שלטון המלכה הכוזבת

רבים קוראים לשוב לעקרונות הנאורות, ומסתמכים על המחשבה שהיה זה עידן התבונה. אך לתבונה מעולם לא ניתנה עליונות מוחלטת, בוודאי לא על הרגש והתחושות. ואולי זהו הלקח הנאור?
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

משני צדי האוקיינוס האטלנטי, קבוצות של אינטלקטואלים מוכרים יצאו בקריאה להתגייסות. המבצר זקוק להגנה, הטילו עליו מצור – כך הם אומרים, וכוונתם למבצר המגן על המדע, על העובדות ועל המדיניות המבוססת על ממצאים. האבירים הלבנים של הקידמה – כמו הפסיכולוג סטיבן פינקר  וחוקר המוח סאם האריס  – מוקיעים את מה שנראה כעלייה מחודשת של התשוקה, הרגש והאמונה התפלה בתחום הפוליטי. הם אומרים לנו שאבן היסוד של המודרניות היא היכולת האנושית להגביל את פעולתם של כוחות משבשים באמצעות תבונה קרת-רוח. מה שאנחנו צריכים הוא אתחול של הנאורות, ומיד.

באורח מדהים למדי, התמונה הוורודה הזאת של מה שמכונה "עידן התבונה" דומה באורח מוזר לדימוי שמקדמים מתנגדיו התמימים. הראייה השלילית ביחס לנאורות נובעת מהפילוסופיה של הגל וממנה הישר לתאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט מאמצע המאה ה-20. הכותבים הללו מזהים פתולוגיה במחשבה המערבית אשר מזהה בין רציונליות ובין מדע פוזיטיביסטי, ניצול קפיטליסטי ושליטה על הטבע – ובמקרה של מקס הורקהיימר ותאודור אדורנו, אפילו עם הנאציזם והשואה.

התשוקות – הרגשות המגולמים בגוף, הרצונות, התיאבונות – היו המבשרות של ההבנה המודרנית של הרגש

אך באימוץ התפישה לפיה הנאורות הייתה תנועה של תבונה בניגוד לתשוקות, הן המצדדים בנאורות והן מבקריה הם שני צדדים באותה מטבע. הטעות המשותפת שלהם היא שהופכת את הקלישאה בדבר "עידן התבונה" לרבת עוצמה כל כך.

התשוקות – הרגשות המגולמים בגוף, הרצונות, התיאבונות – היו המבשרות של ההבנה המודרנית של הרגש. מאז הסטואיקנים הקדומים, הפילוסופיה נטתה בדרך כלל לראות ברגשות איומים על החירות: החלשים הם עבדים לרגשות; החזקים משליטים את תבונתם ורצונם, וכך הם נותרים חופשיים. התרומה של הנאורות הייתה להוסיף את המדע לתמונה של התבונה, וגם לסווג את האמונה התפלה הדתית כחלק מן השעבוד מלא התשוקה.

עמנואל קאנט

עמנואל קאנט (1790): באדם הרציונלי יתגלו יותר מסדקים של תשוקה ורגש. תצלום: ויקיפדיה

לומר שהנאורות הייתה תנועה של רציונליזם נגד התשוקה, של המדע נגד האמונה התפלה, של פוליטיקה פרוגרסיבית נגד שבטיות שמרנית – זוהי טעות עמוקה

יחד עם זאת, לומר שהנאורות הייתה תנועה של רציונליזם נגד התשוקה, של המדע נגד האמונה התפלה, של פוליטיקה פרוגרסיבית נגד שבטיות שמרנית – זוהי טעות עמוקה. הטענות הללו אינן משקפות את עושר המרקם של הנאורות עצמה, שהעניקה ערך גבוה להפליא לתפקיד של הרגישות, התחושה וההשתוקקות.

הנאורות החלה במהפכה המדעית באמצע המאה ה-17, והגיעה לשיאה במהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18. הגל, בראשית המאה ה-19, היה אחד הראשונים שיצא במתקפה נגדה. הוא אמר שהסובייקט הרציונלי שהועמד על ידי קאנט – הפילוסוף המובהק ביותר של הנאורות – יצר אזרחים מנוכרים, חסרי תשוקה ומנותקים מן הטבע, כך שהתוצאה ההגיונית הייתה הרציונליזם הרצחני של הטרור הצרפתי, בעקבות המהפכה.

אלא שהנאורות הייתה תופעה מגוונת. רוב הפילוסופיה שלה נבדלה מזאת של קאנט, ובוודאי מהגרסה של קאנט לפי הגל. האמת היא שהגל והרומנטיקנים של המאה ה-19, שהאמינו שהם מונעים על ידי רוח חדשה של יופי ורגש, זימנו את "עידן התבונה" לשמש להם כיסוי לתפישה העצמית שלהם. הסובייקט הקנטיאני היה איש-קש, וכך גם היה הרציונליזם הדוגמטי של הנאורות שלהם.

בצרפת, ה-philosophes התלהבו במידה מפתיעה מכל הנוגע לתשוקות, וגילו חשדנות עמוקה באשר לתפישות מופשטות. במקום לסבור שהתבונה היא האמצעי היחיד כדי להילחם בטעות ובבערות, הנאורות הצרפתית הדגישה את התחושה (sensation). הוגי נאורות רבים תמכו בגרסה רב-קולי ומשחקית של הרציונליות, כזאת שהייתה בה המשכיות עם התכונות הייחודיות של התחושה, הדמיון וההתגלמות בגוף. נגד הפנייה פנימה של הפילוסופיה הספקולטיבית – רנה דקארט וחסידיו היו לעתים קרובות המטרה המועדפת – ה-philosophes פנו החוצה, והציבו בחזית את הגוף כנקודה של המעורבות מלאת התשוקה עם העולם. אפשר אף להרחיק לכת ולומר שהנאורות הצרפתית ניסתה ליצור פילוסופיה ללא תבונה.

למשל, עבור הפילוסוף אטיין בונו דה קונדיאק (Étienne Bonnot de Condillac), לא הייתה משמעות לדיבור על תבונה כ"תכונה" או "יכולת". הוא אמר שכל ההיבטים של החשיבה האנושית נובעים מן החושים שלנו, ובפרט היכולת להימשך לתחושות נעימות ולהידחות על ידי תחושות כואבות. הדחפים הללו הם המקור לתשוקות ולרצונות שלנו, ומשם להתפתחות השפות ועד לפריחה המלאה של השכל האנושי.

כדי להימנע מליפול למלכודת של ניסוח-יתר שקרי, וכדי להישאר קרוב ככל האפשר לחווייה החושנית, קונדיאק אהד שפות "פרימיטיביות", עם העדפה לאלו שנסמכות על רעיונות מופשטים. עבור קונדיאק, רציונליות ראויה לשמה דורשת מחברות לפתח דרכים "טבעיות" יותר לתקשורת. משמעות הדבר הייתה שהרציונליות היא בהכרח מרובה: היא משתנה ממקום למקום, ואינה קיימת כאוניברסל בלתי מובחן.

עוד סמל מרכזי של הנאורות הצרפתית היה דני דידרו. מי שנודע בעיקר כעורך האנציקלופדיה, פרויקט שאפתני ללא תקדים (1751-52), היה גם מחברם של לא מעט מערכיה, ועשה זאת באורח חתרני ואירוני. מדובר היה באסטרטגיה שנועדה, בחלקה, לחמוק מן הצנזורים הצרפתם. דידרו לא כתב את הפילוסופיה שלו במסות מופשטות: יחד עם וולטייר, ז'אן-ז'ק רוסו והמרקיז דה סאד, דידרו היה אמן הרומן הפילוסופי (זאת בנוסף לפרוזה ניסיונית ופורנוגרפית, סאטירה וביקורת האמנות). כמאה וחמישים שנה לפני שרנה מגריט כתב את השורה האיקונית שלו "זאת אינה מקטרת" מתחת לציור שלו "בגידת הדימויים" (1928-1929), דידרו כתב סיפור קצר שכותרתו "זהו אינו סיפור".

דידרו, ז'אן-סימון ברתלמי

"איש צעיר מביט בהערצה בפסל דמותו של דני דידרו" (1784), ז'אן-סימון ברתלמי. Kunsthalle, קרלסרוהה. תצלום: ויקיפדיה

אם ברצוננו לרפא את הבקיעים המאפיינים את הרגע ההיסטורי הספציפי שלנו, עלינו לוותר על הפיקציה כאילו התבונה אי-פעם משלה על כס מלכות

דידרו אכן האמין בתועלת שבתבונה לחקר האמת – אך הייתה בו התלהבות ברורה ביחס לתשוקות, במיוחד בכל הקשור למוסריות ולאסתטיקה. יחד עם דמויות מפתח רבות בנאורות הסקוטית, כגון דייויד היום, הוא האמין שהמוסריות מעוגנת בחוויות של החושים. הוא טען שהשיפוט האתי תואם באורח קרוב שיפוטים אסתטיים ושהשניים אף מתמזגים. אנחנו שופטים את יופיו של ציור, של נוף או של פניו של אהובנו בדיוק כפי שאנחנו שופטים את המוסריות של דמות ברומן, במחזה או בחיינו ממש – כלומר, אנו שופטים את הטוב ואת היפה באורח ישיר, וללא צורך בתבונה. עבור דידרו, אם-כן, ביטול התשוקות יביא רק לתועבה. אדם שאין לו היכולת להיות להגיב רגשית, או בשל היעדר תשוקות או בשל היעדר חושים, יהיה מפלצת מהבחינה המוסרית.

אלא שהעובדה שהנאורות העלתה על נס את הרגישות החושים ואת התחושה לא גררה איתה דחייה של המדע. ההיפך הוא הנכון: האדם הרגיש ביותר – האדם בעל הרגישות הרבה ביותר – נחשב לצופה החד ביותר בטבע. הדוגמה הארכיטיפית לעניין הזה הייתה רופא, הרגיש לקצבי הגוף של החולים ולתסמינים הייחודיים שלהם. דווקא בונה המערכות הספקולטיבי הוא שנחשב לאויב של הקידמה המדעית – המומחה הקרטזיאני, איש הרפואה שראה בגוף לא יותר מאשר מכונה, או אלו שלמדו רפואה מתוך קריאה בכתבי אריסטו ולא מתוך התבוננות בחולים. וכך, החשדנות הפילוסופית כלי התבונה לא הייתה דחייה של התבונה כשלעצמה; אלא רק דחייה של התבונה בניתוק מן החושים, תבונה מנוכרת מהגוף הנתון לתשוקות. בכך, ה-philosophes היו למעשה קרובים יותר לרומנטיקנים מאשר אלו האחרונים היו מוכנים להאמין.

הנטייה להכליל ביחס לתנועות אינטלקטואליות היא תמיד עסק מסוכן. לנאורות היו אכן מאפיינים לאומיים מובחנים, ואפילו בתוך אומה מסוימת היא לא הייתה אחידה. הוגים מסוימים אכן תמכו בדיכוטומיה קפדנית של תבונה לעומת תשובות, ונתנו עדיפות ל"א-פריורי" על פני הקליטה החושית – ובכך ידוע בעיקר קאנט. אבל במובן הזה קאנט עמד בנפרד מרובם הנושאים הגדולים של תקופתו, אם לא מכולם. במיוחד בצרפת, הרציונליות לא הועמדה בניגוד לרגישות, אלא התבססה עליה ונתפשה כהמשך שלה. הרומנטיציזם היה במידה רבה המשך של הנושאים שהעסיקו את הנאורות, ולא התרחקות או ניתוק מהם.

אם ברצוננו לרפא את הבקיעים המאפיינים את הרגע ההיסטורי הספציפי שלנו, עלינו לוותר על הפיקציה כאילו התבונה אי-פעם משלה על כס מלכות. ההווה ראוי לביקורת, אך לא נועיל בשום דרך אם הביקורת תתבסס על מיתוס באשר לאיזשהו עבר עטור תהילה, מנותק מתשוקות, שלמעשה מעולם לא התקיים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

הנרי מרטין לויד (Henry Martyn Lloyd) הוא עמית מחקר של כבוד בפילוסופיה באוניברסיטת קווינסלנד, אוסטרליה. הוא מחבר הספר Sade’s Philosophical System in its Enlightenment Context משנת 2018 ועורך שותף, יחד עם ג'ף בושה (Geoff Boucher) של הספר Rethinking the Enlightenment: Between History, Philosophy, and Politics שראה אור ב-2018.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: אדם הררי

תמונה ראשית: גלגלי שיניים במנגנון של שעון עתיק. תצלום: ג'ייסון אוליף, unsplash.com

Photo by Jason Olliff on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי הנרי מרטין לויד, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על שלטון המלכה הכוזבת

01
Rvc1

אחת הבעיות המרכזיות של עידן הנאורות היא שרוב הפילוסופים לא קיבלו את ההיגיון האנושי כדרך היחידה להבין את המציאת. זו הבעיה שצריך להבין ולתקן, לא לנסות להגיד שרגשות הם דרך להבין את המציאות כי הם לא.

02
אביחי

העניין בנאורות אכן לא היה רק הרציו עם או בלי תוספת הרגש, שמודגש כאן בצדק, העניין היה בנכונות להביט בלי דעה קדומה, בלי מקור הסמכות האלוהי, ולהגיע למסקנות, באמצעות כלי ההתבוננות למיניהם.

    מכיוון שיש קושי רב ליצור הפרדה מוחלטת בין הרגש, הנובע דיי אוטומטית מתוך המידע הנקלט דרך החושים ועיבודו על ידי מערכת האמונות הפנימית של התבונה, להגיע למסקנות באמצעות כלי ההתבוננות למיניהם, זה אתגר לא פשוט בכלל.

    במיוחד שמערכת האמונות הפנימית היא זו אשר יוצרת את הרגשות והתחושות אשר "אומרות" לנו האם מה שאנו קולטים בחושים הוא אכן זה או אחרת.