שלטון הצחוק הפרוע

סיפור תולדות הג'וקר בתרבות מגיע אלינו בדיוק בזמן, כשדומה שהליצן מגדיר את תקופתנו כולה
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

הג׳וקר, הרמאי, הליצן, התכסיסן – לתפקידים הללו יש היסטוריה תרבותית עשירה המגיעה לפחות עד להרמס, במיתולוגיה היוונית.

אחד מדמויות הליצן המפורסמות ביותר בעידן המודרני היא הג׳וקר, שערך את הופעת הבכורה שלו בחוברת קומיקס של ״בטמן״ בשנת 1940.

כאויבו הנורא של בטמן, הג׳וקר הוא סוג של הפוגה מדמותו הנרקיסיסטית, מלאת החרדות, התיאטרלית מדי והפחות מעניינת של הגיבור. האופן שבו הוא מעניש את החברה הוא לרוב קומי, ורוח המרד שלו, הספוגה אירוניה בלתי פוסקת, עומדת בניגוד לצדקנות המוסרנית של בטמן.

מבחינה תרבותית, הג׳וקר מאשש את הסדר החברתי באמצעות לעגו לו, הופך מקומות בעלי משמעות חברתית למרחבים של משחק פרוע וליצנות וחושף את הסדקים הקומיים והאבסורדיים ברוח משחקית אנרכית

הג׳וקר הוא מצחיק, קוּל, ואינטליגנטי להפליא. הוא גם חוזר לבתי הקולנוע באוקטובר 2019, בסרט ״ג׳וקר״ אשר זכה בפרס הסרט הטוב של פסטיבל ונציה.

המתסיס החברתי

בחפיסת הקלפים, לג׳וקר כמעט תמיד אין תפקיד מעשי. שני קלפי הג׳וקר מונחים בצד במרבית המשחקים, ועם זאת החפיסה אינה שלמה בלעדיהם.

הג׳וקר הוא לא-קלף חיוני. הוא היוצא מן הכלל שמאחד את שאר הקלפים בחפיסה. קלף שמעמדו ותפקידו משתנים, והמציע ניצוץ של אלתור בתוך סדר היררכי קשוח.

מבחינה תרבותית, הג׳וקר מאשש את הסדר החברתי באמצעות לעגו לו, הופך מקומות בעלי משמעות חברתית למרחבים של משחק פרוע וליצנות וחושף את הסדקים הקומיים והאבסורדיים ברוח משחקית אנרכית.

ג'וקר

הג'וקר האיטלקי המסורתי בחבילת הקלפים. תצלום: ויקיפדיה האיטלקית.

בפוליטיקה העולמית כיום, ישנן לא מעט דמויות שכאלה, ״פורעות סדר״ מטעם עצמן, הממצבות את עצמן בצורה אסטרטגית כמי שפועלות מחוץ למבני הכוח, שאותם הן למעשה משכפלות ומחזקות

עם זאת, תפקידו של הג׳וקר נכרך תמיד בקשר אינטימי עם המוסדות שתחתם הוא לכאורה חותר. ליצן החצר תרם את חלקו במתן לגיטימציה לסדר החברתי. הוא ניהל עם העם מערכת יחסים פרפורמטיבית, אבל מעשיו החתרניים הגדירו וחיזקו את גבולות השררה.

בפוליטיקה העולמית כיום, ישנן לא מעט דמויות שכאלה, ״פורעות סדר״ מטעם עצמן, הממצבות את עצמן בצורה אסטרטגית כמי שפועלות מחוץ למבני הכוח, שאותם הן למעשה משכפלות ומחזקות.

את המילים והמעשים של חתרנים כאלה, שתמיד מפלרטטים עם גבולות הטעם הטוב והאתיקה בחברה, יש לקחת בערבון מוגבל. כוח משכפל את עצמו בדרכים רבות – כולל באמצעות מה שנדמה כביקורת.

1989: טירוף בעל גוון מרושע

מכל גילומי הג׳וקר בתוככי עולם הקומיקס והקולנוע של בטמן, האפקטיבי ביותר הוא זה שבו הדמות נעה על הגבול המסוכן שבין שובבות קומית לסדיזם פסיכופתי – המרחב הסיפי הזה שבו מתקיימת הקומדיה הגדולה באמת.

השחקן הגדול ביותר שגילם את התפקיד הוא כנראה ג׳ק ניקולסון, ב״בטמן״ שביים טים ברטון בשנת 1989. הג׳וקר של ניקולסון הפגין מופרעות דומה לגרסת הג׳וקר המוקדמת של סזר רומר בסדרת הטלוויזיה בשנות השישים,  אבל בתוספת של ניחוח מרושע באמת, והשילוב הזה, של מוזרות ואכזריות קטלנית יצרה עבור הצופים חוויה מטרידה.

״אני עושה אמנות עד שמישהו מת״, אומר הג׳וקר של ניקולסון לעיתונאית ויקי וייל (בגילומה של קים בייסינגר) במוזיאון, אחרי שהוא ובריוניו השחיתו מספר יצירות בעודם מרקדים לצלילי שיריו של פרינס. ״את מבינה, אני האמן הרצחני הפעיל הראשון בעולם״.

בשלהי שנות השמונים, ניקולסון, ששיחק תפקיד של נבל מושלם ב״המכשפות מאיסטוויק״ (משנת 1987), היה האיש שמאחורי אחדות מהדמויות השנואות ביותר בקולנוע. הוא היה, לכן, ליהוק מושלם לדמותו של הג׳וקר. העובדה שפניו המעוותים של הג׳וקר לא נראו שונים בהרבה מפניו שלו, לא הזיקה.  ניקולסון כיכב בראש רשימת המשתתפים בסרט ״בטמן״, וכפי שציין [המבקר הנודע] רוג׳ר אברט, הצופים נטו להעדיף אותו על פני בטמן. העמימות הזו היא שהפכה את סרטו של ברטון למפתה כל כך.

2008: למה הרצינות הזו?

הג׳וקר של הית׳ לדג׳ר ב״האביר האפל״ (משנת 2008), שזיכה אותו לאחר מותו באוסקר על תפקידו כשחקן משנה, היה דמות מלאה ורבת פנים שגולמה בווירטואוזיות. לדג׳ר מאוד עוצמתי ומעורר צמרמורת. ועם זאת, את השאלה מפורסמת שהוא שואל בסרט – ״למה הרצינות הזו?״ – ניתן בקלות להפנות כלפי משחקו שם. לדג׳ר טען את התפקיד בריאליזם פסיכולוגי שבאורח פרדוקסלי הופך את הדמות לפחות מעניינת ומעניק לצופים חוויה פחות מורכבת מן הגילומים העמומים יותר של הג׳וקר.

2017: רומן גברי מקרטע

הפן הסמלי ביחסיהם של בטמן והג׳וקר אינו מדובר על פי רוב. למרבה השמחה, דווקא בסרט הלגו בטמן (משנת 2017) מערכת היחסים הזו עומדת במרכז.

הסרט עוקב אחרי הג׳וקר (זאק גאליפנאקיס) כשהוא מנסה לגרום לסטמן (וויל ארנֶט) להודות שהוא זקוק לו, ממש כפי שהג׳וקר זקוק לבטמן. לאורך רוב הסרט בטמן מסרב להודות בקשר שהם חולקים. כשהוא נכנס לבסוף, הרומן-הגברי-חברי שלהם [באנגלית: bromance] יכול סוף סוף להבשיל.

2019: התדרדרות נפשית

הגרסה האחרונה של הג׳וקר מגולמת על ידי חואקין פיניקס, שחקן שהקריירה שלו מיטלטלת בין תפקידים אינטנסיביים להחריד (למשל בסרט ״הולך בדרכי״ משנת 2005) ובין תפקידים ליצניים (ב״אני עדיין כאן״ מ-2010). סרטו של טוד פיליפס מבטיח להחיות את הדמות בסיפור המקור, כשהוא עוקב אחר הקומיקאי-הליצן ארת׳ור פלק ההופך לג׳וקר כשמצבו הנפשי מתדרדר.

הביקורות כולן שיבחו את האופן שבו הסרט מתאר את הנוף הפוליטי של ימינו. ה"טיים אאוט" הניו יורקי כינה אותו ״חזון סיוטי של העידן הקפיטליסטי המאוחר״, ו״Indie Wire״ רואה בו סרט העוסק ב״אופן שבו הקפיטליזם מונע מאנשים לטפס בסולם הכלכלי ומפשיט אותם מאנושיותם״.

בהקשר של תנועת ה״אינסל״ [מי שאין להם בני זוג מיניים אך לא מבחירה] – הכוללת גברים התופשים את עצמם כקורבנות לא מוצדקים – הנראטיב המספר על גיבור הנולד בעקבות התרסקות חלומותיו לזכות בהכרה ותהילה, נשמע נוקב במיוחד.

חלק גדול מן הפופולריות של דונלד טראמפ נבעה מכך שהוא מציג את עצמו כאאוטסיידר לאליטה, שמוכן ללעוג ולזלזל בשררה – על אף שכאיש עסקים ניו יורקי עשיר, הוא התגלמות אותה שררה

התדירות שבה ירי המוני מתרחש כעת בארצות הברית (בשנת 2012, ג׳ון הולמס הרג 12 צופים בהקרנה של ״האביר האפל״ באורורה, קולורדו) הובילה גם היא לחששות בנוגע לאופן שבו הסיפור יתפרש. אותה סקירה ב- Indie Wireמבקרת את הסרט כ״קריאה רעילה המעודדת את האינסלים לרחם על עצמם״.

בהתחשב בצורך במסגרת מוצקה של חוק וסדר שאותה יוכל הג׳וקר לתקוף, מפתיע שדמותו של בטמן אינה קיימת בסרט הזה. האם הג׳וקר יוכל להחזיק על כתפיו לבדו את הנראטיב לאורך כל הסרט?

הביאו את הליצנים

דמויות ליצניות הופכות כנראה למקובלות לגמרי בפוליטיקה שלנו. באפריל, הקומיקאי וולודימיר זלנסקי נבחר לתפקיד נשיא אוקראינה. ראש ממשלתה החדש של בריטניה, בוריס ג׳ונסון מכונה על ידי העיתונות ״בוג׳ו״ – והם לא מרמזים לשמו [Bojo - כינוי לאיבר מין גברי ומשום כך גם כינוי לליצן טיפש].  חלק גדול מן הפופולריות של דונלד טראמפ נבעה מכך שהוא מציג את עצמו כאאוטסיידר לאליטה, שמוכן ללעוג ולזלזל בשררה – על אף שכאיש עסקים ניו יורקי עשיר, הוא התגלמות אותה שררה.

את החשיבות הרחבה יותר של התופעה קשה קצת יותר לאבחן. הגיוני שבתקופה שבה הכול מוערך על פי תפקידו הבידורי (ומרבית האנשים מודעים לתכסיסי התקשורת המיינסטרימית שהם צורכים) כוכבי ריאליטי מוקיוניים, קומיקאים מתסיסים ויזמים בזויים זוכים לכוח חסר תקדים בציבור.

פוליטיקאים משעשעים אותנו כשהם עוטים תחפושות של ליצנים ולועגים לפוליטיקאים אחרים. יתכן כי הדבר משקף ציניות רחבה יותר בציבור בכל הנוגע לפוליטיקה, ואולי זו פשוט השתקפות של תשוקה להסחת דעת בלתי פוסקת באמצעות ליצנים משעשעים.

בכל מקרה, הסרט יהיה כנראה כייפי במיוחד.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ארי מאטס (Mattes) מלמד תקשורת באוניברסיטת נוטרדאם באוסטרליה

המאמר ראה אור במקור במהדורה האוסטרלית של כתב העת The Conversation. מערכת "אלכסון" מודה לארי מאטס על הסכמתו לתרגום המאמר לעברית.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: ג'וקר, תצלום: הרמס ריברה, unsplash.com

Photo by Hermes Rivera on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ארי מאטס, The Conversation.


תגובות פייסבוק