שליפה מחדש

חוויית הילדות עשירה בהתנסות ודמיון אשר נדמים כה רחוקים מעולמם המנטלי של המבוגרים, עד שלעיתים מלווה אותנו תחושת החמצה על כך שאין לנו גישה לזיכרונות מאותן שנים. מאז שטבע פרויד ב- 1899 את המונח "אמנזיית הילדות" (וניסה לטעון כי היא נוצרת בעקבות הדחקה של דחפים מיניים וטראומות מאותה תקופה), שיכחה זו נותרה אחת התעלומות הגדולות של מנגנון הזיכרון.

מחקרים מראים, לפחות לגבי גירויים מסוימים, כי לתינוקות יש זיכרון לטווח רחוק, ואנו יודעים גם שילדים בני 3 – 4 עשויים לזכור באופן חד דברים שאירעו שנה-שנתיים קודם לכן. אך מה קורה במוח עם הזמן, שגורם לכולנו לשכוח את אותן שנים?

המחקר הענף בתחום הניב שורה ארוכה של ממצאים ותיאוריות. אחת התיאוריות, למשל, קושרת את אמנזיית הילדות להתפתחות השפה וטוענת כי המשגה לשונית של הזיכרונות היא זו שמסייעת לשלוף אותם בשלב מאוחר יותר. תיאוריה אחרת טוענת כי התפתחות תפיסת העצמי היא המרכיב הדומיננטי שמשחק תפקיד בהתגבשות הזיכרונות. חוקרים אחרים טוענים כי שתי התיאוריות בעייתיות משום שניתן להראות כי גם לבעלי חיים, שהינם חסרי שפה או תפישה עצמית מודעת, יש אמנזיית ילדות.

על כן כיוון מחקרי נוסף שם דגש על הקצב המהיר של התחדשות תאי העצב באזורים האחראיים על התגבשות זיכרונות (ההיפוקמפוס, למשל). מבלי לסתור ממצאים אלה, מחקר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Memory מציע הסבר שונה.

פרופ' פטרישיה באואר ועמיתיה מ- Emory college of Arts and Science, בחנו 83 ילדים במשך מספר שנים. הזיכרון ארוך הטווח של הילדים נבחן מגיל שלוש ועד תשע והחוקרים מצאו, ראשית, כי בין הגילאים חמש לשבע הילדים שלפו זיכרונות אודות אירועים לפני גיל שלוש באחוזי הצלחה גבוהים יחסית (63% - 72%) אך בגיל שמונה-תשע חלה ירידה דרמטית ביכולת לשלוף זיכרונות אלה (כ- 35% הצלחה). החוקרים ניסו לסווג את סוגי הזיכרונות וגילו כי מזיכרונותיהם של הילדים הצעירים יותר (מתחת לגיל 7) נעדרו סממני נרטיב; כלומר, היכולת לצקת אירועים לתבנית סיפורית הכוללת תפיסת מרחב וזמן.

גיבוש זיכרון, כפי שהראו מחקרים קודמים, מותנה בהמשך עיבוד המידע לאחר היקלטותו הראשונית. כל שליפה מחדש של זיכרון איננה גישה למידע המאוחסן במוח. תחת זאת, ניתן לומר כי מדובר ביצירתו מחדש של הזיכרון, תוך חיזוק קישורים סינפטיים רלוונטיים במוח. שליפה מחדש של זיכרונות (או למעשה, יצירתם מחדש) היא תהליך עדין שבמהלכו אנחנו גם עשויים ליצור זיכרונות שלא היו.

המחקר הנוכחי מחזק חשיבותה של מסגרת נרטיבית לצורך שליפת הזיכרונות לטווח רחוק. "לעובדה כי הילדים הצעירים חסרו אלמנטים נרטיביים בזיכרונותיהם יחסית לילדים הבוגרים יותר, יש השלכות על הגישה לזיכרונות המוקדמים", אומרת באואר. "על כן, הזיכרונות ששורדים אל תוך השנה התשיעית-עשירית, כאשר מיומנויות נרטיביות מבשילות, הם הזיכרונות שיזכו לגישה ושליפה מחדש בטווח הרחוק".

מקורותהמחקר של פטרישיה באואר ועמיתיההגיל בו זיכרונות הילדים מתעמעמים- מאמר בטלגרף על המחקרעוד על אמנזיית ילדות