של מי הטראומה הזאת?

כשעברתי ללונדון גיליתי רעיון כביר, שהשפיע עליי מאוד, והוא הרעיון של 'מרחבים בטוחים'. בהתחלה זה נשמע מדהים: חדרים שקטים במסיבות עבור אלו שמתמודדים עם חרדה חברתית אבל לא רוצים להתנתק מהחברה, או מחיאות כפיים חרישיות לאחר פגישות קבוצתיות, כדי שאנשים רבים יותר ירגישו בטוחים במרחב הקהילתי.
נקיטה בצעדים מעין זה מעלה את רמת הנגישות של המפגש החברתי עבור אלו שרעש חזק  מדי היה דוחק אותם מהשתתפות מלאה. כאמור, בתחילה זה נראה לי לגמרי פנטסטי.

כיום אני סבורה שהרעיונות הללו מועילים בצורה שטחית בלבד, וברמה עמוקה יותר של הקיום הם מייצרים אווירה בעייתית, בעיקר עבור אלו אשר סובלים מהפרעות כמו הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD).

כיום המרחבים הבטוחים למיניהם בנויים בצורה כזו, שצרכיהם של אנשים שסובלים מדיכוייה השונים של החברה יקבלו עדיפות. עבור תופעות מסוימות כמו מוצא אתני, אוריינטציה מינית או זהות מגדרית, יש בדבר היגיון רב. אך עבור 'מחלות נפש' או היסטוריה של פגיעה מינית, יש בכך סכנה. אם אם אתה רוצה להיות נוכח ופעיל עליך להפוך חלק קשה וטראומטי במיוחד מחייך למרכז הזהות שלך. אחרת, קשה מאוד לנקוט בעמדה שנויה במחלוקת במרחבים הללו מבלי להיראות דכאני בצורה כלשהי.

בעבר יצא לי לא פעם להתנגד לאותה המדיניות המקצה חללים נפרדים עבור 'מרחבים בטוחים'. תומכי המדיניות היו אנשים שדיברו גלויות על עברם הטראומטי. אני עצמי עברתי אונס, אבל אני מעדיפה שלא לדבר על כך בפרהסיה, מהסיבה הפשוטה שעברי האישי הוא ענייני בלבד ואין לי שום רצון שזה יהיה הדבר הראשון שאנשים ידעו עליי.

כשלא דיברתי על העבר שלי, גיליתי פעמים רבות שאני מואשמת בדורסנות ובדכאנות כלפי אלו אשר כן מדברים בפתיחות על עברם. המשמעות הייתה שכדי לתפוס את מקומי בשיחה נאלצתי "לצאת מהארון" ולהיחשף בפני מבטו החוקר של הזולת. פעמים רבות, אפילו בדיון על הרעיון של מרחבים בטוחים שהתקיים באסיפה כללית בקמפוס, מצאתי שעליי לבחור אם ברצוני להיחשף בפני היכל שלם של אנשים זרים, או לקחת צעד אחורה ולא להשתתף באופן פעיל בדיון. רק בחירה באפשרות השניה, הייתי יכולה לשמר את ענייניי הפרטיים - כפרטיים.

במבט כללי אני יכולה לומר שכדי להישמע בקהילות הללו, עליי לדבר בתור 'שורדת אונס' ולא כאישה עם זהות יותר מורכבת. גם מתוקף תפקידי בעולם האקטיביזם הסטודנטיאלי (כשעבדתי בתור רכזת שוויון מגדרי), ראיתי את האפקט השלילי של הפרקטיקה הזו כשסטודנטיות פנו אליי וביררו בחשש לגבי האפשרות של קבלת טיפול נפשי או שינוי במצבם הנפשי.

העובדה שבקהילות שלנו רואים את הזהות כמעין כרטיס המקנה למחזיק בו זכות לדבר על נושא כלשהו, כופה על אנשים לכרוך את עצמם אל חלקים טראומטיים בזהות שלהם. משום שרוב האנשים בעלי עבר טראומי הם משוללי כוח וקול בחברה שלנו, החוויה שבה קולם נשמע היא חוויה משמעותית ומעצימה עבורם. עם זאת, נדמה שכדי לשמר את הקול שלך בקהילה, יחד עם עם ההגנה והיחס המטיב שמצורפים לדבר, עליך להפוך את 'מחלת הנפש', או הזהות שלך כמי שעברה אונס, ליסוד זהותך.

כשאת הופכת משהו כל כך שלילי לבסיס של הזהות שלך כולה, קשה יותר להחלים ממנו.

אני מוצאת עניין מיוחד בחיבור של הדברים הללו להפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) ולתרבות המרחבים הבטוחים. עבור אנשים הסובלים מההפרעה, העולם יכול להיות מקום בלתי צפוי ומסוכן ביותר, משום שטריגרים לטראומה על ריבוי צורותיהם שווים למגוון החוויות הטראומטיות עצמן. טריגרים יכולים לבוא בצורות שונות: הם יכולים להיות ריחות, צבע שיער, רעשים כלשהם, זמן ביום… רק לעתים רחוקות  אנשים שונים חולקים את אותם הטריגרים, אך הקהילה האקטיביסטית קיבלה את הרעיון של 'אזהרות טריגרים' בהתלהבות שמקורה לדעתי בחוסר הבנה משווע.

אנו יודעות כיום שהדרך המהירה והיציבה ביותר לטווח הארוך להחלים מהתסמינים של PTSD היא להיחשף באופן הדרגתי, ועם הרבה חמלה, לעולם וכל סכנותיו הפוטנציאליות. כאשר את נמנעת באופן גורף מחוויות שעלולות להכיל טריגרים, זאת מתוך מחשבה שכך לא תחווי סימפטומים בלתי נעימים, את למעשה מגבירה את כוחם של הסימפטומים האלו עבורך. כשיתעוררו, עוצמתם תהיה גדולה יותר.

דרוש לנו שינוי אמיתי ועמוק. יש לשנות את יחסנו כלפי הנושאים האלו כדי שמרחבים אקטיביסטים יוכלו להיחשב לבטוחים ולמרפאים עבור חברי הקהילה, ובמיוחד עבור מי שמתמודד עם PTSD או הפרעה דומה.

ראשית כל, אני חושבת שחשוב ביותר שנעריך את הקולות של כולם, מבלי לאלץ אף אחד להחשף קבל עם ועדה כסובל מפציעה נפשית או פגיעה מינית. עלנו לאמץ צורת מחשבה ביקורתית על כל נושא שעולה, ולא רק לאגד את הקולות הרמים ביותר של אלו שמשתייכים לקבוצה מסויימת.

שנית, אנחנו צריכים לשנות את האופן שבו אנחנו מדברים על ריפוי-עצמי. עלינו להכיר בעובדה הפשוטה שהחלמה מפציעה נפשית היא צורה של מאבק, ושההחלמה מקבלת צורה שונה עבור כל אדם. באותה העת, עלינו להאמין שהחלמה היא אפשרית ואפילו הכרחית. הריפוי עצמו לא מסתכם בבניה של טירה מכריות בסלון או בצפייה בתוכנית טלויזיה אהובה. ריפוי עצמי משמעותו גם לתפקד ביום-יום ולבצע את כל המטלות שנדרשות ממך בחיים הללו, גם אם הדבר כרוך בקושי רב ולעיתים אף נראה לנו בלתי אפשרי.

לבסוף, עלינו להתרחק מהרעיון שמשמעותו של מרחב בטוח הוא מרחב בו אין שום אי-נעימות, או שזו אחריותו של הזולת לגונן עליך מהסימפטומים שלך.
עידוד של דפוסי התנהגות מתגוננים הוא אחד מהדברים היותר מסוכנים ופוגעניים שאפשר לעשות למישהו עם PTSD - בהחלט צריך לתמוך בו בכל צורה ואופן כשהוא או היא נתקלים בטריגר, אבל אנא, אל תהפכו את זה לאחריות הקהילה כולה לסייע להם להמנע מכל מגע עם עניינים מורכבים וקשים. בצורה הזו אנחנו הופכים את העולם לפחות בטוח, עבור חברי הקהילה הפגועים יותר.

מפורסם באדיבות Open Democracy.

תורגם על ידי איתי קנדר, סיו"ר ISPS-IL, האיגוד לקידום גישות פסיכולוגיות וחברתיות לפסיכוזה, שזרם מחשבותיו על בריאות הנפש ניתן למצוא בדף הפייסבוק שלו