של מי הקצב הזה?

מוזיקת הרגאיי מג'מייקה זכתה להכרה כנכס תרבות עולמי, אבל אין מדובר רק במוזיקה. מהו הנכס? מדוע הוא עולמי?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

אומנות גידול הבזים במונגוליה; "נאו-רוז", ראש השנה האיראני המצוין ברחבי אסיה המרכזית; תאטרון ה"נו" היפני; המטבח המקסיקני המסורתי; התרבות והמסורת של הקפה התורכי; הדיאטה הים-תיכונית ופסטיבלי אש ביום השוויון בהרי הפירנאים – המשותף לכל אלו הוא שהם זהו לתואר "מורשת תרבות עולמית" מטעם ארגון אונסק"ו. התואר, הניתן לאתרים או לתופעות תרבות של קבוצה אנושית מסוימת, הוא הכרה בחשיבותם למין האנושי כולו.

מבט מהיר ברשימה הארוכה יספיק כדי לראות שברוב הגדול של המקרים, מדובר בתופעות ובגילויים עתיקי יומין, יצורי-תרבות הזוכים להכרה לאחר מאות ואלפי שנים. חלקם עלולים אף להימצא בסכנת הכחדה, בוודאי בעולם של גלובליזציה, טכנולוגיה, עיור שלוח רסן, סטנדרטיזציה דורסנית ותיירות שאינה יודעת שובע.

איטי, חזרתי, עיקש, עמוק ומדבק, הקצב נושא על גבו הרבה יותר ממוזיקה

אך לא זה הוא המקרה שהתבשרנו עליו לאחרונה. גם מוזיקת הרגאיי מג'מייקה זכתה להכרה כנכס תרבות עולמי, כמורשת של המין האנושי. לאוהביה אין הדבר מוסיף הרבה, פרט למנה קטנה של אפקט "אמרנו לכם", זריקה קטנה לאגו התרבותי. אך מוזיקת הרגאיי מזמן אינה תופעת שוליים והיא בוודאי לא יצור המצוי בסכנת הכחדה. והיא גם בהחלט לא עתיקה, שכן היא צמחה לאחר אמצע המאה העשרים. אם כך, מה עשתה אונסק"ו, בעצם? במה היא הכירה?

טכנית, רגאיי הוא קצב מוזיקלי. הקצב מצוי ביסודה של מוזיקה שפרצה לעולם מג'מייקה החל בשנות השבעים של המאה שעברה. איטי, חזרתי, עיקש, עמוק ומדבק, הקצב נושא על גבו הרבה יותר ממוזיקה, ואי-אפשר לראות בהכרה של אונסק"ו רק הצבעה על הייחוד המוזיקלי שנוצר בקרב תושביו של אי קריבי כראוי לשימור עבור המין האנושי כולו.

רגאיי (ואין הסכמה על מקור המונח Reggae שמעט מאוד ידוע עליו) נוצר משילוב הדרגתי בין סגנונות מוזיקליים עממיים מאזורי הכפרים בג'מייקה, בעיקר Mento, שנושא בתוכו יסודות מגוונים מאפריקה ועד לאירלנד וסקוטלנד, יחד עם קליפסו מרחבי האיים הקריביים מצד אחד ומצד שני, כל המגוון העצום של המוזיקה השחורה שהגיעה מארצות הברית בשנות החמישים והששים: רית'ם אנד בלוז, בלוז, סול, הצליל ההרמוני הקולי של חברת מוטאון ועוד. הרגאיי נוצר גם תודות לשחרור של ג'מייקה מהשלטון הבריטי ב-1962, שנתן לגיטימציה, גם אם מוגבלת, לביטוי התרבות העממית של בני האי. לא פחות מכך, חייב הרגאיי תודה למעבר המואץ מן הכפר אל העיר, בעיקר לבירת ג'מייקה, קינגסטון, שהואץ עוד לפני העצמאות, בעקבות הוריקן שפגע באי ב-1951, ועוד יותר לאחר הסתלקות השלטון הבריטי. קינגסטון הבירה לא יכלה להכיל את כל מי שניסו להתיישב בה, ועד מהרה נוצרו בה שכונות עוני גדולות, שאפשרו מפגש בין התרבות העירונית הלבנה יותר והתרבות הכפרית שנשאה עמה גם את סימני העבדות ואף מאפיינים של קהילות של שחורים שחיו באוטונומיה רבת דורות, לאחר שהוקמו על ידי עבדים נמלטים או אפריקנים שחמקו מהספינות שהביאו אותם מיבשת הולדתם, קהילות שאנשיהן זכו לכינוי Maroons. בסיר המבעבע הזה רחשו סגנונות מוזיקליים ובהם בלטו Ska ורוקסטדי ולבסוף הגרסה האיטית מכולם, רגאיי. המוזיקה שהגיעה מארה"ב בתקליטים ובגלי רדיו התפשטה בזכות תעשיית הקלטות ג'מייקנית דינמית, זריזה ורבת יוזמה והמצאות, שדחפה את טכנולוגיות האולפן להישגים ברמה עולמית. המחסור, הצורך, התחרות והיזמות המוזיקלית הביאו לכך שאולפני הקלטה בקינגסטון הפכו לאבן מושכת למוזיקאים מאנגליה ומארה"ב. סצנת ההקלטות בקינגסטון של שנות ה-60 וה-70 הייתה מקום מפגש לבני קהילות שונות – לבנים, שחורים וסינים מקומיים, עירוניים וכפריים, maroons מן ההרים וצאצאי חקלאים מצפון האי –  והציעה לרבים מבני השכבות העניות את הסיכוי היחיד לזכות בתהילה ואולי לעשות קצת כסף. כמו עולם הפשע המקומי, ולא פעם תוך שילוב עסקי ואישי בין שני התחומים.

מרקוס גארווי התנבא שלא רחוק היום שבו יעלה באפריקה מלך שחור, לגיטימי, גאה ועצמאי מכבלי הקולוניאליזם: "הביטו אל אפריקה, שם יוכתר מלך שחור, שכן יום הגאולה קרב" – ונבואתו התגשמה

במקביל, שינתה העצמאות של ג'מייקה את התמונה הדתית-רעיונית באי. המושבה האנגלית, שבעברה הרחוק נשלטה בידי הספרדים, הייתה במשך מאות בשנים מרכז להפקת סוכר, ונדמה היה שפרט לסוכר לא עתידה לצאת מג'מייקה לעולם כל בשורה רלוונטית. אך ב-1887 נולד בה אדם בשם מרכוס גארווי, שהיה עתיד לשנות את העולם. גארווי, בנם של בנאי ושל עובדת משק בית מאזור St Ann’s, בצפון האי, זכה לכך שהוריו טיפחו ספרייה ביתית גדולה, והוא גדל בה. הצעיר הסקרן היה לעיתונאי ולאיש האיגודים המקצועיים, ועד מהרה החל לנסוע ברחבי הקריביים ואמריקה המרכזית. לאחר שנתיים בלונדון, הוא חזר לג'מייקה בשנת 1914, ויסד בה את ה-Univeral Negro Improvement Association, ארגון שלדבריו נועד לשפר את מצבה של מה שהוא כינה "האנושות השחורה". גארווי לקח את הרעיונות שלו לארה"ב, התיישב בהארלם והפך לשחקן מרכזי בהתעוררות הפוליטית והתרבותית של השחורים בארה"ב. סיפורו ראוי להילמד, ויש בו קווים המזכירים את הקריירה של מהטמה גנדי. השלטון האמריקני ראה בגארבי– שהיה נואם מחונן, אידאולוג נמרץ ואיש בעל רעיונות סוחפים –  סכנה ממשית לסדר הציבורי והפוליטי, וב-1925, לאחר שנים של רדיפה מצד משרד המשפטים האמריקני ורשויות מודיעין הפנים, הוא נשפט למאסר בעוון הונאה באמצעות הדואר. ב-1927 השתחרר ממאסרו וגורש לג'מייקה. אך לגארווי, שגדולי הנואמים השחורים בתולדות ארה"ב, ובראשם מרטין לותר קינג ג'וניור, למדו ממנו הרבה, נודעת חשיבות דתית וסמלית אדירה, כיוון שפעם אחר פעם בשנות ה-20 הוא התנבא שלא רחוק היום שבו יעלה באפריקה מלך שחור, לגיטימי, גאה ועצמאי מכבלי הקולוניאליזם: "הביטו אל אפריקה, שם יוכתר מלך שחור, שכן יום הגאולה קרב".

במולדתו היה מי ששמע את הדברים והבין אותם באורח מילולי בתכלית. בכפרים ובהרים של ג'מייקה, קבוצות של שחורים פיתחו אמונה ששילבה יסודות מקראיים נוצריים ואף יהודיים עם יסודות אפריקניים, דת קריבית מקורית שכמוה צמחו גם אחרות. אך הדת הצעירה שצמחה בג'מייקה הביטה אל אפריקה ואכן ראתה מלך שחור שהוכתר, הוא היילה סלאסי מאתיופיה. כך היו גארווי לנביא והיילה סלאסי להתגלמות האל ומבשר הגאולה הקרובה. רעיונות בדבר "שיבה" לאפריקה רחשו לא רק בקריביים אלא גם בקרב שחורים בארה"ב, והיו חלק מרכזי בדיון הפוליטי והאינטלקטואלי שלאחר מלחמת האזרחים ועד מאבק השחורים לשוויון בשנות ה-60 של המאה העשרים.

הדת הג'מייקנית, דת הרסטפארי (על שמו של ראס טפארי מקונן, הוא היילה סלאסי) שצמחה וזכתה לדחיפה גדולה לאור דמותו של היילה סלאסי מצד אחד והשינויים החברתיים בג'מייקה מצד אחר, הדת שראתה במרקוס גארווי נביא, ולא התביישה לדבר על העבדות, על העוולות, על המקורות התרבותיים האפריקניים, ראתה במוזיקה כלי פולחני מרכזי, וגם אמצעי לפעולה בעולם, פעולה מיסטית, פוליטית, חינוכית וחברתית.

ואז, החל בשנות ה-60, עם עליית הטמפרטורה בכוּר הג'מייקני הרוחש, נוצרה מוזיקה הרגאיי והייתה למנשא עיקרי לייצוא הרעיונות בדבר שחרור האדם השחור, שיבה לאפריקה, הגאולה של צאצאי העבדים ודחיית התרבות הלבנה, תרבות השלטון הקולוניאלי, שזכתה לכינוי הכולל Babylon, כלומר "בבל", המלכות הרשעה, הזונה הגדולה. הקצב האיטי, השילוב בין נועם המנגינה וההרמוניה הקולית כמו של ההרכבים האמריקניים המהוקצעים ביותר, ובין המסר הדתי הלוחמני שהובע ללא היסוס במלים  מהפכניות, זכה לראש חץ רב עצמה וכריזמה בדמותו של בוב מרלי, בן תערובת שדוף, קטן קומה וכובש, שנולד ב-1945 ב-St Ann’s, בדיוק כמו מרקוס גארווי.

כשבישרו לבוב מרלי על מותו של היילה סלאסי בעקבות המהפכה הצבאית באתיופיה, אמר מיד "הם לא יכולים להרוג את אלוהים"

מרלי, מוזיקאי מחונן ולא פחות מכך תמלילן גאוני, עבד קשה מאוד כדי לפרוץ לעצמו דרך, החל בראשית שנות ה-60. יחד עם פיטר טוש ובאני ויילר, חבריו להרכב ה-Wailers, "המקוננים" (שהרי הם מקוננים על מצבו של האדם העני בג'מייקה, ומקוננים על מצבו של האדם השחור באשר הוא) הלך מרלי ונטה ממוזיקת ריקודים בסגנון הסקא והרוקסטדי עם נגיעות של קליפסו עממי וקליט, אל הרגאיי האיטי, הכבד, עמוס המסרים. השלושה אימצו את דת הרסטפארי, גם בזכות הביקור של היילה סלאסי בג'מייקה בשנת 1966, ובתוך שנים ספורות הצליחו להפיק תקליט שזכה להצלחה עולמית, בזכותו של מפיק אנגלי בעל חזון מסחרי-מוזיקלי בשם כריס בלקוול. הלה סבר שמרלי יכול להיות ג'ימי הנדריקס הבא, ולא ידע שהוא מממן מהפכה מוזיקלית ופוליטית, שהתגלמה בתקליט Catch A Fire. השלישייה, שגדלה יחד בגטאות של קינגסטון, עברה גלגולים שונים, ובסופו של דבר בוב מרלי הפך לדמות הראשית בסצנת הרגאיי, לנושא הבשורה. בקולו הנעים, בכריזמה הבימתית המוחלטת שלו ובאמונה הדתית שקרנה מדמותו, מרלי שר "נסלק את גלוחי הראש מן העיר", כלומר נגד הכנסייה הלבנה, והוא שר על סבלו של האדם השחור, על העוול שנעשה לו גם בהיסטוריה האמריקנית, ועל כך שהמוזיקה שהוא מבצע, התגלמות הנוכחות האלוהית של היילה סלאסי, נושאת את הגאולה, תחולל את המהפכה ותשיב את השחורים לאפריקה ולמקומם הראוי, ותביא לחורבנה של בבל הרשעה: Come we go chant down Babylon. ה-CIA החזיק תיק שמן על בוב מרלי, ועשה לא מעט כדי להקטין את נוכחותו בארה"ב, מחשש שהרגאיי יביא להתקוממות של השחורים באמריקה. מרלי, מצדו, כשבישרו לו על מותו של היילה סלאסי בעקבות המהפכה הצבאית באתיופיה, אמר מיד "הם לא יכולים להרוג את אלוהים", אבל גם הגיב במישור מעשי מאוד: בתוך זמן קצר שלח מטוס פרטי לאדיס אבבה, להציל את משפחת הקיסר המודח.

מרלי מת מסרטן ב-1981, והוא בן 36 בלבד. מאז הוא היה לסמל וגם למותג מסחרי, בסיבוב ציני של ההיסטוריה. עוד בימיו הרגאיי התפצל לתת-סוגים וגם התפתח לכיוונים חדשים, מוזיקליים וגם חברתיים. אך כעת, עם ההכרה ברגאיי כמורשת תרבות עולמית, ברור שאונסק"ו אינה מעניקה תווית של מורשת רק לסגנון המוזיקלי הייחודי שצמח בג'מייקה לפני שני דורות. ההכרה היא בכל המרקם האנושי, הרעיוני, ההיסטורי, הלשוני, התרבותי והדתי המגולם במלה המסתורית רגאיי. כי אם המסר הוא שחרור משעבוד ומניצול, כבוד לאדם כאדם, טיפוח הזיכרון ההיסטורי, הצורך לכבד את אמונתם ושלמותם הרוחנית והפיזית של בני האדם באשר הם, ותזכורת לכך שאת כל אלה אפשר לבטא במוזיקה ובמלים ישירות של מחאה, כאב ותקווה לגאולה, ללא צנזורה עצמית או בושה, הרי שרגאיי הוא בהחלט אוצר של האנושות כולה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תמונה ראשית: גור אריה יהודה: רגאיי. תצלום: dino4, אימג'בנק/גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

2 תגובות על של מי הקצב הזה?

02
מירון א

לאורך המאמר הרגשתי כמו תייר בג'מייקה. לשמוע את קטעי המוזיקה תוך קריאת הטקסט העשיר.. :) טוב לגלות שהמורשת העולמית מפנה את הזרקור מהחומר (אתרים פיסיים) לרוח (רעיונות ויצירות). המוזיקה המערבית העכשווית, מבוססת על מוזיקה שחורה. החל ממקצבים שבטיים רפטטיביים (טראנס) ועד לבלוז - הבידור היחיד שהיה לעבדים בשדות הכותנה. מהבלוז התפתחו הריתם אנד בלוז, הרוק ושאר הז'נרים. טוב גם שיש הכרה, גם אם מאוחרת, באמנות בועטת וסוחפת כמו הרגאיי. נקווה שימשיך. תודה !