שניים אוחזין באמת

לכבוד יום הולדתי השבעים כתבתי לעצמי, מין דרש כזה, כדרך שחסידים מבוגרים שאיבדו את שבעת הטעמים המתוקים של לימוד התלמוד, וכל שקצה לשונם מעלה מן הספרים הבלים הוא מרירות תפלה וטעם של ציבלה שטוגן יתר על המידה, והם חוזרים, כמנהג אבותיהם, לפרק התלמוד הראשון שלמדו בילדותם, מקווים למצוא בו את הטעם של דבש הסמיך שנמזג בכל אות, ורובם התחילו את תלמודם בפרק המשנה "שניים אוחזין בטלית״, שהוא הפרק הראשון במסכת בבא מציעא, שעל אף שהיא עוסקת במציאות, הרי שפירוש שמה השער האמצעי, שדרכו נכנסים תינוקות של בית רבן לפרוזדור המוליך אל הלימוד. ועל כן טבעי כי תחילת הלימוד היא בתיאור דינמי: דלת בית המדרש נפרצת ופנימה נכנסים שניים האוחזין בטלית. הם לא מכאן, כבר התגלגלו הרבה בדרכים והם והטלית מכוסים אבק סמיך.  הטלית היא למעשה בגד, מעין גלביה, נוסח מדבר סיני , ומכיוון שכבר התאבקו הרבה הרבה על טלית זו לפני שהגיעו לבית המדרש, וזה אינו בית  המדרש הראשון שהם נכנסים אליו ומבקשים פתרון, פסק דין, תוצאה, וכל אחד ניסה למשוך אותה מידי חברו, הרי שהם כרוכים ומגולגלים בטלית וכל אחד מהם מחזיק בה עד כמה שידו מגעת, והוא מתעטף בה בגופו כדי למנוע את משיכתה על ידי האחר. כי מכירים הם גם את המשנה הבאה, האומרת כי אם הצליח אחד מהם לתפוש הטלית מחברו וזה שמטה מידו, הטלית כולה שייכת לתופש ואת מי שששמטה מגרשים מבית המדרש, כחדל אישים.

כן, בהחלט אפשר לומר שאין אלה שניים האוחזין בטלית, אלא טלית האוחזת בשניים. והאחד, נמוך, אך שמן כחבית,  צועק כולה שלי, והאחר, גבוה אך דק כמו שרוך נעליים, אומר כולה שלי, והתלמידים ממתינים לשמוע מה יגיד רבם, והוא תוקע ציפורן צהובה אל תוך אוזנו ומסובב ומסובב, ולבסוף אומר "יחלוקו".

"גם אתה״ אומרים שניהם, ״מצפת ועד יבנה הלכנו, מבית מדרש מפואר בעצי הלבנון, לבתי מדרש שקירתיהם נוטים ליפול וכולם אומרים יחלוקו. מה פירוש יחלוקו? הרי ברור שהיא לא של שנינו, שהרי לא יתכן ששנינו מצאנו אותה מיד באותה שנייה,  וברור שאחד מצאה והשני חשק בה, והוא מנסה לגזול אותה ממנו״.

ואומר הדק כשרוך: ״יחלוקו אולי נשמע לך צודק, נכון והגיוני, אך תפתח את החלון ותראה את כל המתקוטטים על טלית, אמת הם מחפשים ולא צדק. הצדק לא מעניין אותם, לא לתשובה מתמטית ציפו ממך, לא לתשובה על פי חוק המשחקים שניסח לסוגיה חתן פרס נובל אומן, אלא לתשובת אמת, תשובה שתפתור אחת ותלמיד של מי הטלית.

״הרי אנחנו שנינו יודעים היטב של מי הטלית, מי מצא אותה ומי ביקש לגזול אותה, ואם נקבל את הפסק שנתת, רב חמוד,  פירוש הדבר, שייטלו מספריים גדולות, המשמשות בדרך כלל לחיתוך כרעי עוף ויחתכו את הטלית באמצע וכל אחד מאתנו יחזיק בחצי טלית מיותמת, עלובה, שלא תועיל לכלום״.

ועזבו השניים את המקום, ולא נמנעו גם מלירוק על סיפו של בית המדרש, ושניהם מוחזקים בטלית, עד שספק אם עוד ניתן להפרידם ממנה, והם ממשיכים ונודדים לכל קצווי עולם, מחפשים אמת ולא צדק, מחליפים שמות, שפות, שיטות משפט. רבים מהם מגיעים אלי למשרד. אני מזהה אותם לפי הסמרטוט ששניהם מחזיקים ובעיקר הבעת העלבון הקבועה המשוחה על פניהם ומתבטאת בשפה אחת שפולה ושפה אחת מוגבהת מעלה מעלה.

ואך לאחרונה ראיתי אותם מטפסים במדרגות הלא נוחות של בית המשפט העליון בירושלים, ואך לאחרונה שמו של אחד אחד היה פשפיורקה ושם השני פפיורקה. עם השנים שמותיהם הופכים דומים זה לזה, מין קירבה שאין בה לא אינטימיות ולא ידידות, אלא משחקי לשון חסרי טעם. הטלית המתפוררת עדיין בידיהם. הם אינם מרפים ממנה גם בשנתם, פן אחד מהם יגנוב אותה מחברו, והם מגיעים לאולם ג׳, אולם נשיאת בית המשפט העליון, ושוב הם נכנסים באותה כניסה דרמטית, אך קולותיהם כמעט שאינם נשמעים.

״מה הם אומרים?״ שואלת הנשיאה את העוזר המשפטי, החובש כיפה ארוגה ונאה, "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי", אומר העוזר המשפטי. ״אה אלה", אומרת הנשיאה, "הגיע הזמן לשים להם קץ, הם מפוררים את המשפט בדרישתם החצופה לאמת ולא לצדק. תביא לי את זוג המספריים הגדולות מן הלשכה שלי. חיכיתי להם, והתכוננתי אליהם וידעתי שיום אחד יגיעו לכאן״. הוא מביא את המספריים, היא ניגשת אליהם בצעדים נמרצים, הם מנסים להתחמק ממנה, אך רגליהם דקות ומדוללות והשרירים בהם כמו ענפי גפן בשרב. והנשיאה, הרי כולם יודעים, רוקדת ריקודי עם וברגליה שרירי פלדה, והיא באה ביניהם, ובמספרים הגדולים היא גוזרת את הטלית ברווח הקטן הנותר בין שניהם.

הם מסתכלים כלא מאמינים בטלית הגזורה.  דבר כבר אינו מחזיק אותם יחד, הם מנסים ללכת כל אחד לכיוון אחר וזה אפשרי. "אז מה עכשיו", אומר הנמוך שמזמן כבר אינו כרסתן כחבית, "ולאן נלך מכאן", שואל הגבוה, שנראה עתה לא כשרוך, אלא כחוט שנתלש מן הטלית וקיבל חיים לעצמו. הם עומדים כך זמן מה, עד שנפתחת האדמה ובולעת אותם ותמה לה לעולמים סוגיית שניים אוחזין בטלית ואיש לא יעיז לומר יותר "רוצה אמת ולא צדק", כי הצדק שולט והאמת קבורה שבע אמות באדמה.

אלא שימים יבואו והאמת תצא מקברה, ותשליט בעולם את כללי הכלכלה המאגית האמורים בפרק ה׳ של "אלו מציאות":

״הזהב קונה את הכסף,
הכסף אינו קונה את הזהב;
הנחושת קונה את הכסף,
הכסף אינו קונה את הנחושת.
מעות הרעות קונות את היפות,
היפות אינן קונות את הרעות; אסימון קונה את המטבע,
המטבע אינו קונה את אסימון.
המיטלטלין קונין את המטבע,
המטבע אינו קונה את המיטלטלין.
זה הכלל, כל המיטלטלין קונין זה את זה."

ואז איש לא יוכל לומר כולה שלי או חציה שלי והעולם כולו יהיה גוש מפוחם של תאוות בצע טהורה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אביגדור פלדמן הוא עורך דין ומתופף לשעבר.

תמונה ראשית: טחנות רוח בחבל לה מנ'צה, ספרד. תצלום: Zu Sanchez Photography, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אביגדור פלדמן.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על שניים אוחזין באמת

אם יורשה לי להעיר על המאמר היפה הזה - תאוות הבצע המודרנית מחליפה* הרבה מכיבושי הטריטוריה והשליטה של פעם. לא תמיד נעים לנפש המעודנת לצפות באיש חמדן שרודף אחרי כסף, אך זה עדיף עשרת מונים על הגביר המיתולוגי שמשעבד ומשפיל את שכניו בעיירה.

___
* מחליפה כסובלימציה/עידון.