מכתבים על אובדן

ריימונד צ'אנדלר וקן קיזי, שניים מגדולי הסופרים של המאה ה-20, נפרדים מאהוביהם
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

סיסי, אשתו מזה 30 שנה של הסופר הבלשי, ריימונד צ'נדלר, מתה ב-12 בדצמבר, 1954, אחרי מאבק ארוך וכואב עם פיברוזיס ריאתי שבמהלכו כתב הסופר את "שלום ולא להתראות". כמו שאפשר לראות במכתב הנוגע והאוהב שלהלן, שנשלח לחברו לנארד ראסל זמן קצר אחרי מותה של סיסי, ריימונד הושפע מאוד מהאובדן, ונראה שהוא מעולם לא התאושש. למרבה הצער, הוא מת חמש שנים מאוחר יותר אדם שבור, לאחר שניסה להתאבד והידרדר שוב לאלכוהוליזם שממנו היא עזרה לו להימנע לפני כן.
(מקור: Selected Letters of Raymond Chandler; תמונה: אחת מהתמונות המעטות של ריימונד וסיסי יחד, מכאן).

29 בדצמבר, 1954,
לנארד היקר:
המכתב שלך מהחמישה עשר בדצמבר הגיע אליי רק עכשיו, ככה זה עם הדואר בסביבות חג המולד. זכיתי להרבה סימפתיה וטוב לב והרבה מכתבים, אבל שלך ייחודי איכשהו כי הוא מדבר על היופי שאבד ולא מתאבל עם החיים שנמשכים בחוסר טעם יחסי. היא היתה הכול, אתה אומר, ואף יותר. היא היתה פעימות לבי במשך שלושים שנה. היא היתה המוזיקה המתנגנת חלושות בשולי הצליל. החרטה הגדולה שלי, שכעת אין בה טעם, היא שמעולם לא כתבתי שום דבר שבאמת היה ראוי לתשומת לבה, שום ספר שיכולתי להקדיש לה. תכננתי ספר כזה. חשבתי עליו, אבל מעולם לא כתבתי אותו. אולי לא יכולתי לכתוב אותו.
היא לא מתה בקלות. הגוף שלה נלחם מאה קרבות אבודים, וכל אחד מהם היה מספיק לגמור את רובנו. פעמיים החזרתי אותה הביתה מבית החולים כי היא שנאה בתי חולים, ושמתי אותה בחדר שלה עם אחיות מסביב לשעון. אבל היא היתה חייבת לחזור. ואני מניח שהיא מעולם לא סלחה לי על זה. אבל כשבסוף סגרתי את עיניה, היא נראתה צעירה מאוד. אולי עכשיו היא כבר מבינה שניסיתי, ושכמה שנים אבודות בקריירה ספרותית חסרת חשיבות היו בשבילי מחיר קטן לשלם אם הצלחתי להעלות עוד כמה חיוכים על פניה.
אתה מבין כמובן שזה לא קרה בהפתעה, שזה נמשך זמן רב ושפעמים רבות מאוד נפרדתי מסיסי שלי באמצע הלילה בשעות החשוכות והקרות. היא העריצה אותך וחיבבה אותך מאוד. אני לא בטוח שהיא חיבבה את דיליס כמוני, אולי כי היא חשדה שחיבבתי אותה יותר מדי. ואולי יכול להיות שאני חשבתי שהיא מחבבת אותך קצת יותר מדי.
אני מקווה ששלומכם טוב וששניכם פורחים ושאני אזכה לראות אתכם שוב בעתיד הלא רחוק, עם או בלי המשרת מהריץ. ואני מקווה שאני לא רגשן מדי אם אני חותם,
שלך בחיבה,
(חתימה)

קן קיזי

קן קיזי

בבוקר קפוא בחודש ינואר 1984, כשנבחרת ההיאבקות של אוניברסיטת אורגון הייתה בדרכה לטורניר הבא שלה בפּולמן, וושינגטון, איבד הנהג שליטה על האוטובוס בדרך הררית ולא הצליח למנוע ממנו לפרוץ את המעקה ולהידרדר מצוק בגובה 90 מטרים. נער אחד, לורנזו ווסט, נהרג במקום; נער נוסף, ג'ד קיזי בן ה-20, נותר במצב של מוות מוחי. הוא מת תוך ימים ספורים. זמן קצר לאחר הלווייתו של ג'ד בחווה המשפחתית, כתב אביו ומחבר הספר "קן הקוקייה", קן קיזי, את המכתב הבא לחמישה מחבריו הקרובים ביותר.
(מקור:  CoEvolution Quarterly; תמונה: קן קיזי, מכאן).

ונדל, לארי, אד, בוב וגֶרְני היקרים:
חברים, המצב מחורבן.
אני חייב לכתוב ולספר למישהו על כמה דברים, וכמו שאמרתי מזמן ללארי, אתם הלוח התומך הטוב ביותר שיש לי. אז שתפו איתי פעולה; כואב לי עד מאוד.
את הארון בנינו בעצמנו (ג'ורג' ווקר, בעיקר), והחברים של זֵיין וג'ד, יחד עם החבר'ה ממועדון האחווה, חפרו את הבור במקום נחמד בין הלול לאגם. פייג' מצאה את האבן למצבה ועיצבה את החריטה. היית מתגאה ונדל, במיוחד בארון – חתיכות עץ קליר מחוזקות ומעוטרות בסקוויה. הידיות מחבל קנבוס עבה. ואתה, אד, היית מעריך את הבטנה. היא הייתה בְּרוֹקָד טיבטי ש"מאונטיין גירל" קיבלה לפני 15 שנים מאַאוּסלי, עם דוגמאות זהובות וכסופות ואדמדמות של פניקס, כנפיו פרושות בלהבות. ובחודש שעבר, בוב, זיין צד אווזים בשדה שמעבר לכביש והרג אווז שלג. אמרתי לו שידאג לשמור את המוך. סוזאן בטקוביץ' כיסתה את המוך במשי לבן וזו הייתה הכרית, ופיי ומ.ג'. וגְרֵטְש וקֵנְדֵס תפרו ושידכו את הברוקד לארון.
זה היה יום יפה ממש, כאילו שהחורף עצר את נשימתו ועשה לנו הפסקה. כ-300 איש עמדו מסביב ושרו מספרי מזמורים קטנים שדיאן שכפלה – "Everlasting Arms", "Sweet Hour of Prayer", "In the Garden" וכו'. בני הדודים שלי הובילו את השירה ודייל ניגן בכינור שלו. בזמן ששרנו "Blue Eyes Crying in the Rain", זיין וקיט והבנים של השכן שגדלו עם כולנו, נשאו את הארון עד הבור. המטיף הוא גם מפקח בתי הספר של פלזנט היל והוא מכיר את הילדים שלנו מאז שהיו בגן. למדתי הרבה על ג'ד, דברים ששכחתי או מעולם לא ידעתי – למשל, שהיה חבר בחוג ההוקרה הלאומי וסיים במקום השישי במחזור של יותר ממאה תלמידים.
שרנו עוד קצת. אנשים התקדמו בטור והביאו דברים לג'ד. אני שמתי את המשרוקית הכסופה שנהגתי ללבוש, עם הצלב ההוֹפּי שמולחם עליה. אחד מחברי מועדון האחווה שלנו שם שעון קוורץ שאמור על-פי התחייבות להמשיך לצפצף כל רבע שעה למשך חמש שנים. פיי הכניסה תצלום שלה ושלי עומדים עם קלשון, כמו בתמונה של גרנט ווד, לפני האוטובוס הישן. פול פוסטר הכניס ברית חדשה קטנה, כרוכה בעור, שנתן לו אבא שלו שנשא אותה כל 65 שנותיו ככומר. פול סויר קרא מ"עלי עשב" בזמן שהבנים דפקו כל אחד מסמר אחד שהם הביאו איתם בכיס. החבר'ה מ"ביתא" נעמדו במעגל והעבירו סביב את הספל המסורתי (טקס שמועדון האחווה שלנו עורך בדרך כלל כשאחד החברים עוזב את המעגל כדי להתארס) (תבינו, ג'ד וזיין ואני חברים שלושתנו, שלא לדבר על הייגן) והבנים הורידו את הארון עם החבלים האלה שג'ורג' חתך וקלע. זיין ואני היינו הראשונים לזרוק פנימה חול עם האתים. וזה נשמע כמו הרעמים הראשונים מספר ההתגלות...
אבל האירוע שאני רוצה לתאר לכם, כסופרים וחברים ואבות, התרחש מוקדם יותר... בבית החולים, בספוקיין הקרה והאפורה:
סוף סוף הוא התחיל לזוז קצת. זיין ואני סחבנו שקיות פלסטיק מלאות בשלג כדי להניח על ראשו ולנסות למנוע את הנפיחות שכל הרופאים אמרו לנו שתגיע כשהדם יזרום למוחו החבול. והבחנו בתגובה כלשהי לקור. והשלג שפיזרתי על שפתיו כדי להרגיע את הפצע המדמם שגרמו הצינורות, גרם לו להזיז קצת את הזרועות. ואז קצת יותר. ואז יותר מדי, והאורות הקטנים שעל הצג התחילו להבהב מהר יותר ויותר ואני רצתי לטלפון להתקשר למוֹטֶל שאליו בדיוק שלחתי את רוב המשפחה כדי שינוחו מעט.
"כדאי שתחזרו לכאן! או שהוא הולך או שהוא חוזר."
כולם היו שם תוך פחות מחמש דקות – צ'אק וסוּ, קִיט וזיין, שאן והארוס שלה ג'יי, אירבּי אבא של ג'יי, שריל ובעלה ביל, אימא שלי, פיי... כל המשפחה חוץ מאבא שלי המת וסבתא סמית עם הגיל שלה והאלצהיימר. הרגל של ג'ד רעדה לקצב פעימות הלב שלו. קיט וזיין ניסו להחזיק אותה. הוא התחיל לפרפר, כמו שהנוירוכירורג חזה.
עד אותו רגע, כולם דחקו בו: "תחזיק מעמד, בחור, אתה תעבור את זה. הדבר הזה לא יגמור אותך. אתה קשוח מדי, אמיץ מדי. כן, זה כואב, אבל אתה תנצח את זה. רק תחרוק שיניים ותחזיק מעמד." ועכשיו ראינו שהוא מנסה, נלחם. ראינו את זה באגרופים הקפוצים שלו, ברגליים הבועטות. ואז אלוהים אדירים ראינו את זה בפנים שלו. הריק הנפוח, השלו, חסר ההכרה, התמלא לפתע בהבעה. הוא חזר. הוא בדק את המצב והבין טוב יותר ממה שאנחנו יכולנו לדמיין כמה זה כואב. הפנים המסכנות שלו התעוותו בכאב. הגבה הסגולה שלו התכווצה והשיניים שלו ניסו לנשוך את הצינורות.
ואז, חברים ותיקים שלי, הוא בכה. הרופאים כבר אמרו לנו בעדינות ככל שיכלו שהוא היה במצב של מוות מוחי, שהוא הלך לתמיד, אבל כולנו ראינו את זה... ניצוץ ההכרה המהיר, הכאב הנורא שנתפס פתאום, הדמעות שאומרות "אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה הפעם, אבא. אני מצטער, באמת שכן..."
וכולם אמרו, "זה בסדר ג'דרדינק. אתה יודע יותר טוב מאיתנו. תנשום לאט. זה בסדר. אנחנו כבר נפגוש אותך בהמשך הדרך."
הוא הפסיק לפרפר. הפנים שלנו התרוקנו שוב. חשבתי על ג'ק הזקן, ונדל, שמַרְפֶּה את ידיו ונפרד סוף סוף משדותיו.
הטלפון צלצל במשרד האחיות. זה היה הרופא, שחיפש אותי. הוא סיים בדיוק לבחון את הקריאות האחרונות שהופיעו על הצגים. "הבן שלך מת, מר קיזי. אני מאוד מצטער."
והעצב בקולו הדהד בכנות גמורה. אמרתי משהו. זיין הרים שפופרת והסתכלנו זה בזה בשעה שהקול הסביר את התופעה. אמרנו שגם אנחנו ראינו את זה, ולא הופתענו. תודה...
הרופא שאל דבר מוזר. הוא רצה לדעת איזה מן ילד היה ג'ק. זיין ואני דרשנו לדעת לְמה הוא מתכוון. הוא אמר שהוא תוהה אם ג'ק היה רוצה לתרום איברים. שנינו החסרנו פעימה.
"הוא היה רוצה מאוד! ג'ד תמיד היה אדם נדיב. קחו כל מה שאפשר להשתמש בו!"
הרופא חיכה שהתרוממות הרוח שלנו תשכך, ואז אמר לנו שאת הכליות צריך לקחת לפני שמכבים את מכונת ההנשמה. אנחנו מבינים? אחרי כמה רגעים אמרנו שכן.
אז פיי ואני היינו צריכים לחתום על חמישה עותקים כל אחד, על דלפק פורמייקה קר, בזמן שהמכונה פלטה את ה"ביפ....ביפ...ביפ..." הקטנים בסבך הטכנולוגיה הקטן שמאחורינו. בכל חיי, בערות או בחלום, מעולם לא דמיינתי דבר קשה מזה.
כולם נכנסו ואמרו לו להתראות, נישקו את האף השבור, לחצו את ידו, את כף הרגל הגדולה והשעירה שלו...ונעלמו במסדרון. מישהו אמר שאולי כדאי להשיג מרשם לאיזשהו סם הרגעה. כולנו היינו ערים כבר 40 שעות בערך, בין שהתפללנו כמו מטורפים בחדר התפילה, ובין שדיברנו איתו ליד המיטה. לא ידענו אם נצליח לישון.
צ'אק ואני חזרנו למחלקת טיפול נמרץ כדי לשאול. כל הרופאים היו שם, כפופים מעל רשימה ארוכה, מתקשרים למספרים, משווים סוגי דם, פוקדים על אחיות... בכזאת מהירות שבקושי היה להם זמן להציע ניחומים. עסוקים, ובצדק. אבל האחיות, האחיות הכפופות מעל לוחות הכתיבה שלהן, בקושי התפנו למלא את הטפסים.
הם התקשרו למלון שעה אחר כך כדי לומר לנו שזה נגמר, ושהכליות במצב מושלם. זה היה בארבע לפנות בוקר. הם התקשרו שוב קצת אחרי שש כדי לומר שהכליות כבר נמצאות בתוך שני צעירים אחרים.
איזה מן עולם.
מאז כבר שמענו על שנים עשר דברים שונים שלקחו ממנו והשתמשו בהם, כולל הקרניות. והשחרורים אדומי הכנף שרים בעץ השזיף המלבלב.
באהבה,
קן

נ.ב.
כשבסופו של דבר חילצו את הארנק של ג'ד מהשברים והבלבול שבהריסות, גילו שהוא כבר דאג מראש למצב כזה. הוא חתם על השורה ברישיון הנהיגה שלו שמורה שהוא רוצה להיות תורם איברים במקרה כך וכך. אדם אחד אוסף את מה שהאחר שומט.

המכתבים וההקדמות נלקחו מהבלוג Letters of Note:ריימונד צ'נדלרקן קיזי

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מכתבים על אובדן