שני סמלים וכוס מים

עננה פנימית תמשיך להעיק על נפשנו, עד שנלמד לבטא את רגשותינו במלים. ואפשר ללמוד איך.
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

״ג׳יין״ היא מטופלת שכל פסיכותרפיסט מכיר. היא סובלת, אולי אפילו סובלת מאוד, אבל היא מתקשה לבטא במילים את רגשותיה ואת המאבקים הפנימיים שמניעים את סבלה, והיא עושה זאת בדרך מוגבלת מאוד. היא עשויה לתלות את כעסהּ במשהו מסוים: היא מבועתת מהאפשרות שתשמין, או מתייסרת בגלל צורת אפהּ, או אומרת שהיא אינה יכולה לשלוט בשתיית האלכוהול שלה. אבל כשהיא מתבקשת לספר יותר על אודות חייה הפנימיים, היא אינה מוצאת דבר, או חוזרת לתלונה המקורית שלה, שנשחקה עד עפר, או אולי מבטלת את השאלה. כפי שהמטפלים מגלים עד מהרה, זה לא שהיא מסתירה משהו. להפך, אין לה יכולת לתת תיאור מלא יותר של חייה הפנימיים.

אנשים כמו ג׳יין לוקים באלקסיתימיה, מונח שטבעו הפסיכואנליטיקאים האמריקנים ג׳ון קייס נמייה (Nemiah) ופטר סינפאוס (Sinfeos) בשנות ה-70, והלקוח במקור מן היוונית (״חסרי מילים לביטוי רגשות״). הוא מתאר צבר של מאפיינים ובכלל זה קושי לזהות ולתאר רגשות סובייקטיביים, חיי דמיון מוגבלים וצורת מחשבה המתמקדת בגירויים חיצוניים בניגוד למצבים פנימיים.

דיוקן של אנטון פשקה, אגון שילה

"דיוקן של אנטון פשקה" (1909), אגון שילה. תצלום: wikipaintings.org, ויקיפדיה

עם זאת, עוד לפני שהיה לכך שם, פסיכואנליטיקאים נהגו תכופות לתאר מטופלים שכנראה סבלו מאלקסיתימיה, אשר הגיעו למבוי סתום בטיפול בגלל המחשבה הקונקרטית שלהם, המודעות המוגבלת לרגשות והגישה המבטלת כלפי חייהם הפנימיים. אנשים אלה נטו לפתח תסמינים לכאורה סומטיים (תסמינים גופניים כמו כאב או עייפות) והשתמשו בהתנהגויות כפייתיות כדי לווסת את רגשותיהם, כמו אכילה וצריכת אלכוהול ללא שליטה.

כאשר אנשים אינם מבטאים את התחושות הרגשיות שלהם בצורה סמלית, כמו במילים או דימויים, הדבר מביא את הרגשות להשפיע השפעה מזיקה על הפיזיולוגיה שלהם

מאז הבחינו מטפלים רבים באלקסיתימיה אצל אנשים שאובחנו עם מגוון בעיות נפש, ובכלל זה מצבים פוסט-טראומתיים, התמכרות לסמים, הפרעות אכילה והפרעות חרדה. הקשת הרחבה של הבעיות שעמן מקושרת האלקסיתימיה מתאימה לרעיון שלפיו כאשר אנשים אינם מבטאים את התחושות הרגשיות שלהם בצורה סמלית, כמו במילים או דימויים, הדבר מביא את הרגשות להשפיע השפעה מזיקה על הפיזיולוגיה שלהם, וזו בתורה באה לידי ביטוי בתסמינים גופניים.

מה שחסר אצל הלוקים באלקסיתימיה היא היכולת שאותה כינה נמייה בשנת 1977 בשם ״הרחבה נפשית״ של רגשות. אלקסיתימיה היא צורה קיצונית של חסר הקיים בכולנו בדרגה כזו או אחרת. בעוד שחלקנו מתקשים למצוא מילים לתיאור רגשות כמעט בכל תחום, אחרים מסוגלים לדבר בתחכום ובמורכבות על חיי הרגש שלהם, למשל בקשר ליצירתם האמנותית, אבל לא בקשר למערכות היחסים האישיות שלהם. פיתוח היכולת הזו – ההרחבה הנפשית של הרגשות – היא משימת חיים שכולנו צריכים לעסוק בה. היא אבן הפינה של המודעות העצמית הפסיכולוגית. יתרה מכך, הכישלון לפתח יכולת כזו בפסיכותרפיה הוא אחד הגורמים הנפוצים ביותר המפריעים להצלחת הטיפול.

כדי להסביר למה מתכוונים כשמדברים על הרחבה נפשית של רגשות, אנו חייבים תחילה להבהיר את המונחים תגובה רגשית (affect), רגשות (emotions) ותחושות (feelings). בשנת 1917, זיגמונד פרויד, שכהרגלו ראה את הנולד, תיאר תגובות רגשית כחוויה מורכבת שכוללת ״עצבוב מוטורי מסוים או פריקה״ ו״תחושות מסוימות״. מאז, פסיכולוגים מגדירים ״רגשות״ כמרכיב נוירופיזיולוגי בעל ביטוי מוטורי של התגובה הרגשית (כלומר, ״התחושה של חווית הרגש״). בו זמנית, המונח ״תגובה רגשית״ מובן כמכיל גם את מרכיבי הרגש וגם את מרכיבי התחושה.

לצרכינו, בואו נחשוב על תגובה רגשית כניתנת לביטוי בארבע ״רמות״ שונות: סומטית, מוטורית, דמיונית ומילולית (בהתאם למודל שהוצע לראשונה בשנותה-90 על ידי הפסיכואנליטיקאים הצרפתים סרג׳ לקרואה ומרק-אנדרה בושאר). ברמה הסומטית, תגובה רגשית באה לידי ביטוי בתחושות פיזיולוגיות פנימיות, הפרעות ופציעות בגוף. כך נחווית התגובה הרגשית לראשונה בינקות, באמצעות תחושות כמו כאב, מתח, חמימות או בחילה, באיברים הפנימיים, בראש, בשרירים ובעור. במהלך החיים, הגוף נותר הרקע האולטימטיבי של רגשותינו, המקום שבו כל חוויה שאיננו מסוגלים להכיר בתודעה ממשיכה להותיר את רישומה.

מבוגרים משתמשים בפעילות הגוף כאמצעי לביטוי תגובה רגשית: קטטות בחצר בית הספר, טריקת דלתות וחיבוקים נלהבים

השלב הבא במורכבות, שגם הוא מתקיים אצל תינוקות, הוא הרמה המוטורית, הכרוכה בהתנהגות ופעולה של שרירי הגוף, באורח שלילי וחיובי (למשל, עוויתות וצעידה הלוך ושוב, אבל גם שתיקה וחוסר תנועה). התינוק מתפתל, נע מצד לצד, בוכה ומחייך – כל אלה הם ביטויים רפלקסיביים של תחושות גופניות אָפקטיביות. אבל מבוגרים משתמשים באותה מידה בפעילות הגוף כאמצעי לביטוי תגובה רגשית: קטטות בחצר בית הספר, טריקת דלתות וחיבוקים נלהבים הם כולם, בחלקם, הבעות ברמה הזו.

תינוקת, פרצוף, התבטאות

היא מתבטאת. תצלום: סעיד בל.

החוליה הבאה בשרשרת המגשרת בין הגוף לתודעה הוא השלב הדמיוני, שכרוך בשימוש בתמונות ובסצנות מנטליות כדי לייצג את מצבי הגוף שבבסיסן. התוכן עשוי להיות דימויים הבאים לידי ביטוי בחלומות, פנטזיות ומטפורות. זהו שלב מרכזי, משום שזוהי הדרגה הראשונה שעושה שימוש בסמלים כדי לייצג תגובה רגשית. חשוב לציין כי אלה עשויים להיות משולבים כדי לאפשר יצירה של מבני משמעות מורכבים יותר. שימו לב שלא כל הבעה דמיונית של תגובה רגשית היא בעלת איכות ייצוגית זהה ברמתה: חשבו על הזיות רדיפה, שנחוות לעתים קרובות כאילו היו ״הדבר עצמו״, ללא איכות סמלית.

הרמה המילולית היא פסגת המבנים הרגשיים שלנו, והיא מאפשרת לנו לקשר עבר להווה, להיאחז בחוויה ולבחון אותה מזוויות שונות, להניח לרגשותינו לזמן מה ולגשר, אפילו אם חלקית בלבד, על הפערים שמפרידים בינינו כיחידים

לבסוף, הרמה המילולית כוללת ביטוי של תגובה רגשית בלשון, במילים ובסיפורים, הסברים ותובנות. זוהי פסגת המבנים הרגשיים שלנו, והיא מאפשרת לנו לקשר עבר להווה, להיאחז בחוויה ולבחון אותה מזוויות שונות, להניח לרגשותינו לזמן מה ולגשר, אפילו אם חלקית בלבד, על הפערים שמפרידים בינינו כיחידים.

כפי שהפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד וויניקוט טען במאה שעברה, תגובה רגשית היא עבור תינוקות בראש ובראשונה חוויה גופנית, ורק בסביבה בין-סובייקטיבית ״טובה מספיק״ – מערכת היחסים בין האם והתינוק – מתחיל ה״פסיכֶה-סומָה״ להיפרש באמצעות הרחבה נפשית של תגובה רגשית כחוויה גופנית. הפסיכותרפיה דומה לכך במובנים מסוימים. מערכת היחסים בין המטפל למטופל יוצרת מרחב בין-סובייקטיבי חדש שנועד לעודד את ההרחבה הנפשית של רגשות – כלומר, את ההרחבה של התגובה הרגשית לכדי דימויים ומילים, ואת החיבור בין דימויים ומילים אלה באופן מורכב ומתוחכם יותר ויותר. הפסיכותרפיסטים, כמו אם ״טובה מספיק״, עוזרים למטופלים לבטא במילים את התגובות הרגשיות שנותרו בעבר בלתי מזוהות ולא הורחבו.

בואו נדמיין ש״ג׳יין״ מתמודדת עם אכילה כפייתית, צורכת כמויות אדירות של מזון, לעתים עד שהיא ממש מרגישה חולה. בעבודה המשותפת שלנו אנחנו מגלים, באמצעות צעדי חקירה זהירים שאורכים שבועות מספר, שלפני רבים מהתקפי האכילה שלה, ישנה תחושה של כעס כלפי עמיתיה לעבודה, המתייחסים לנכונות שלה להירתם לעבודה נוספת כמובנת מאליה – תחושה שהיא כמעט אינה מודעת לה. למעשה, אני מעלה את האפשרות הזו אחרי שהיא מעירה הערת אגב על כך שהיא נשארה לעבוד מאוחר – שוב – ואז עצרה במסעדת מזון מהיר בדרכה הביתה. אנחנו מתחילים להסתקרן יותר ויותר בנוגע לחוויות הכעס שלה באופן כללי, ובמפגש מאוחר יותר היא מתארת פנטזיה (כלומר, דימוי) שבו היא עצמה שופכת קפה על שולחן הבוס שלה, והורסת את המסמכים המסודרים בקפידה.

כעס, אישה, כועסת

מלים יעזרו: מוטב למצוא אותן. תצלום: פריסילה דו-פריז

המשימה שעומדת בפני כולנו: הרחבה של התגובות הרגשיות שלנו לכדי דימויים ומילים, והפיכתם לכר לרפלקציה מתמשכת

על פי הפירוש שלי לאכילה הכפייתית של ג׳יין, גם היא – כמו מטופלים רבים אחרים – מוּנעת על ידי קשייה לתרגם תגובות רגשיות – אשר רבות מהן ניתנות לתיאור כ״תחושות כעס״ – למילים ודימויים, כדי שאפשר יהיה להרחיב אותן הלאה ולבצע רפלקציה. בהיעדר היכולת הזו, היא פונה לזלילה, במאמץ אחרון לווסת את הרגשות שנדמים לה מסוכנים וחסרי שליטה. הלהט הכרוך באכילה של כמויות מזון גדולות מספק ״נתיב מוטורי״ שדרכו היא יכולה להביע את תגובותיה הרגשיות, והמביא הקלה זמנית לפני שהסיפור כולו מתחיל מחדש. בעבודה שלנו, ג׳יין ואני מנסים להרחיב את התגובות הרגשיות שלה, לקשור את הייצוגים הללו יחד לכדי מערכות מורכבות יותר ויותר. אנחנו מדברים ארוכות על הכעס בחייה של ג׳יין, ובכלל זה על האופן שבו רגשותיה טופלו במסגרת משפחתה. עם הזמן, הדבר מספק לג׳יין ״שכבת בידוד״ מנטלית עבה יותר של סמליות – ״מערכת החיסון״ של הנפש, כפי שמכנים זאת לקרואה ובושאר – המגינה עליה מקשיים פנימיים וחיצוניים, ומעודדת רפלקציה במקום מעשים הרסניים.

כפי שאני מקווה שהדוגמה הקצרצרה הזו מראה, הבעיה שעמה מתמודדת ג׳יין – אלקסיתימיה – מצביעה על משימה שעומדת בפני כולנו: הרחבה של התגובות הרגשיות שלנו לכדי דימויים ומילים, והפיכתם לכר לרפלקציה מתמשכת. אף שרובנו לא סובלים מאלקסיתימיה במובן הקליני, לכולנו יש, בחיינו הפנימיים, ״מובלעות״, גדולות או קטנות, שאינן מורחבות. ובפסיכותרפיה, כמו בחיים, תובנה מבריקה אחת אמנם עשויה להיות חשובה ביותר, אבל רק לעתים נדירות קורה שהיא לבדה מובילה להתפתחות אישית יציבה ולהקלה מסבל נפשי. לעומת זאת, פיתוחה של יכולת כזאת – הרחבה נפשית של רגשות – היא שמובילה לצמיחה מנטלית מתמשכת.

טום וולרידג׳ (Woolridge) עומד בראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת גולדן גייט בסן פרנציסקו. הוא פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי. הוא עורך הספר Psychoanalytic Treatment of Eating Disorders (שראה אור ב-2018) ומחבר הספר Understanding Anorexia Nervosa in Males (משנת 2016).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "שתי דמויות עומדות" (1920), מקס פכשטיין, תחריט עץ. מוזיאון סמית'סוניאן לעיצוב, וושיגנטון. צילום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי טום וולרידג׳, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על שני סמלים וכוס מים

01
אורלי ניצן

ל-טום וולרידג' ולדפנה לוי שתרגמה לעברית - תודה רבה.
כמה אפקטיבי, מאלף, יעיל ומחכים.
תודה רבה!
ו-היי, אפרופו רגשות המתורגמות למילים: איזו הרגשת רווחה טובה מייד לאחר הכרזת הפסקת האש!!!
שיהיה שבוע טוב, שקט (בעיקר מ"רעש" אזעקות, טילים ומהומות פנים-ארציות), פורה, יצירתי ומהנה לכולנו.