שפת הגנבים

האם שמעתם אי-פעם את הביטוי האנגלי "to be in a pickle"?

אם כן, הרי שנתקלתם ברוטוולש (Rotwelsch), שפה עתיקה של המשוטטים בדרכים, שדיברו בה נוודים ופליטים למיניהם, סוחרים וגנבים, מאז ימי הביניים באירופה. השפה הייתה מבוססת על תערובת של גרמנית, יידיש, עברית וקצת רומאני (שפתם של בני הסינטי והרומה, המכונים "צוענים"), וגם צ'כית ולטינית. והיא הייתה בלתי מובנת לכל מי שלא היה שותף-סוד.

הזיכרונות הקדומים ביותר שלי כללו דמויות משונות, שלבשו מעילים ארוכים ודהויים מאוד, שהיו מופיעות בפתח ביתנו, שקים ותיקים על כתפיהן וגבן

הוכנסתי בסוד השפה המוזרה הזאת בשנות ילדותי בדרום גרמניה. הזיכרונות הקדומים ביותר שלי כללו דמויות משונות, שלבשו מעילים ארוכים ודהויים מאוד, שהיו מופיעות בפתח ביתנו, שקים ותיקים על כתפיהן וגבן. כשירד גשם, האנשים הללו גם הדיפו ריח לא נעים, ואמי לא הרשתה להם להיכנס לביתנו. "אני יודעת מה אתם רוצים. חכו, מיד אשוב", כך היא הייתה אומרת.

הם היו ממתינים ליד הדלת, ואני שמעתי קולות מהמטבח, בעוד אמי מכינה להם כריכים פתוחים. בשעה שהאנשים המשונים אכלו, היא הייתה נשארת לעמוד במפתן, שומרת על הבית, מנסה לפתח שיחה. אני התקשיתי להבין אותם כיוון שהם דיברו בדיאלקט מוזר, שכלל מלים שלא הכרתי. כשסיימו את ארוחתם המאולתרת, אמי הייתה נוטלת מידיהם את הצלחת הריקה וסוגרת את הדלת. ניכר היה שהוקל לה עם סיום המפגש.

"מי הם?"

"אין להם בית. אנחנו נותנים להם משהו לאכול".

אבל זאת לא הייתה תשובה לשאלות האמיתיות שלי. רציתי לדעת למה: למה אין להם בית; למה אנחנו נותנים להם משהו לאכול; ולמה הם מדברים בצורה משונה כל כך?

בשלב מאוחר יותר, שאלתי את אבי על אודות האנשים הללו ועל אודות הלשון שבפיהם. "הם נוודים", הוא אמר.

לא הבנתי. "לאן הם הולכים?"

"אם אנשי הדרכים, בורחים לשום-מקום".

השפה עצמה הייתה רוטוולש, שגם נודעה בשם "kochemer loshn", התאמה של המונח העברי "חכם", ואיתו מונח עברי נוסף: "לשון". כלומר: "לשון חכמים"

בסופו של דבר, דודי גילה מדוע הנוודים הללו מופיעים תמיד בביתנו. יום אחד, הוא מצא סימן שנחרת בדיסקרטיות על אבן הראשה, צלב וסביבו מעגל, שהורה על כך שבמקום הזה אפשר לקבל לחם. הסימנים כונו בשם zinken, מלה שנגזרה מלטינית, מ-signum, "סימן". אבל השפה עצמה הייתה רוטוולש, שגם נודעה בשם "kochemer loshn", התאמה של המונח העברי "חכם", ואיתו מונח עברי נוסף: "לשון". כלומר: "לשון חכמים".

חיתוך עץ מתוך "Liber Vagatorum" ("ספר הנוודים"), כתב יד מהמאה ה-16 ובו מילון גרמנית-רוטוולש הכולל 219 מונחים. באדיבות: medievalists.net

הייתה זאת שפתם של "אלו שיודעים", שפתו של חוג סגור. הסימנים והמלים הצביעו על כך שיש עולם מחתרתי של נוודים; עולם נסתר מן העין. במשך מאות שנים, אנשים שנדחו מהחברה פיתחו את העולם החשאי הזה, עם לשונו המקודדת, כדי להתגונן מפני עולם שהיה עוין לזרים (משמעות השם Rotwelsch היא "ניגון של קבצנים"). שפתם המיוחדת חיברה בין נודדים, כיוון שהיא הבחינה בין אלו שהדרכים הן ביתם ובין כל האחרים.

אבי לימד אותי אחדות מהמילים שלהם. אסם נקרא stinker, וכלא נקרא shul (מלה שבאורח אירוני נגזרה מהמילה הגרמנית Schule, כלומר בית ספר). ואז גם למדתי את הביטוי החביב עלי בשפת רוטוולש , שהוא המקור לביטוי האנגלי to be in a pickle.

כביטוי לא הייתה לא משמעות, "להיות בחמוץ", הרי חמוצים היו מוכרים לי כדבר טעים, אז מה פתאום הם משמשים כדי לומר שמישהו מצוי בצרה? התשובה הייתה שברוטוולש היה ביטוי שפירושו "להיות בקשיים" שנשמע, בגרמנית, כמו Saure Gurken Zeit, שהובן כ"להיות בחמוץ", וכך נכנס לגרמנית ולאחר מכן גם לאנגלית. וכך מיליוני דוברי אנגלית משתמשים בביטוי ברוטוולש בלי להיות מודעים לכך.

כשהגרתי לארצות הברית, בשנות התשעים, הופתעתי לגלות שרוטוולש הגיעה לשם לפניי

כשהגרתי לארצות הברית, בשנות התשעים, הופתעתי לגלות שרוטוולש הגיעה לשם לפניי. רמז ראשון לכך היה כשנתקלתי בסימנים של hobos, הנוודים בדרכים של ארה״ב. מיד זיהיתי שמקורם ב-zinken של דוברי הרוטוולש, כולל הסימן שמשך אותם לבית ילדותי בגרמניה. נוודים במרכז אירופה ככל הנראה הביאו את הסימנים הללו לאמריקה במאה ה-19, בתקופה שבה הייתה הגירה רחבת היקף מארצות דוברות גרמנית.

אך תקופת השיא של סימני ה-zinken של הנוודים האמריקנים הייתה בזמן המשבר הכלכלי הגדול של שנות ה-30 של המאה העשרים, כשהסימנים הללו שימשו באורח דומה מאוד לשימוש שנעשה בהם בידי מי שנדדו בדרכים של מרכז אירופה: כדי לנווט בחיים הקשים בדרכים. הסימנים הותאמו כדי לצרכים של המשתמשים החדשים. למשל, סימן של מגל הזהיר את הנוודים מפני איכרים לא ישרים, שהיו שוכרים אותם ליום עבודה ולאחר מכן לא משלמים להם את שכרם. נוודים אמריקנים היו לעתים צועדים בדרכים, אך לא פעם הם היו עולים כנוסעים סמויים ברכבות, וכך הופיע סימן, ציור גס של קטר, כדי לציין מקום נוח לקפיצה לקרון של רכבת חולפת.

סימנים וסמלים של הנוודים האמריקנים, ה-hobo, המוזיאון האמריקני להצפנה. תצלום: ריאן סומה, ויקיפדיה

יחד עם ה-zinken של הרוטוולש, המהגרים ממרכז אירופה הביאו איתם לארה״ב גם את צורת הדיבור הייחודית שלהם. ברגע שהתחלתי להתחקות אחר רמזים לקיומה של השפה, מצאתי אותם במקומות שונים ומפתיעים. כנופיות יהודיות בניו יורק נהגו לכנות בית בושת בשם "nafke bayis", כלומר "בית נפקנית", וגנב נקרא בפיהם gonef, בדיוק כמו בפיהם של דוברי רוטוולש במרכז אירופה. והם היו גם רגילים "ללכת לבית הספר", כלומר לכלא.

מצאתי את עצמי חושב על רוטוולש בעודי תקוע בבית בימי הסגר של מגפת הקורונה. הרהרתי במושגים כמו ניידות ותנועתיות וחשבתי על הדרכים שבהן אנחנו מדברים עליהם. רק מלים וסימנים מעטים יחסית מרוטוולש הגיעו לאמריקה, אך קיומה והתמדתה של השפה מעלה שאלות שנקשרות בהכרח למאבקים הפוליטיים של דורנו בארה"ב. כמה תנועתיות אנחנו מוכנים לסבול מאלו שמבקשים לחצות גבולות? באיזו מידה נקבל אנשים שאינם מדברים כמונו? כיצד נפקח על שוטטות ועל חסרי הבית בקרבנו? ברוטוולש יש מלים רבות כל כך ל"משטרה", ל"כלא" ול"מעצר", בגלל תהליך גובר של תיוג של אוכלוסיות ניידות שלמות כנגועות בפעילות פלילית, תהליך שנמשך עד עצם היום הזה.

העתיד אפוא צופן בחובו קבוצות עוד יותר גדולות של נודדים, שרבים מהם ייאלצו לחיות במחתרת. באורח בלתי נמנע, אחדים מהם יפתחו מלים חדשות ואפילו שפות שלמות כאמצעי להתגונן מפני המשטרה, וגם כעוגן לזהותם

בכל 700 שנות ההיסטוריה שלהם, דוברי רוטוולש נרדפו על ידי המשטרה, שלא ראתה בעין יפה את סגנון חייהם הנוודי וגם לא את המלים הסודיות שלהם. מדינות וקהילות ברחבי אירופה ואסיה הקימו גבולות והמציאו דרכונים כדי לשלוט בתנועתם של בני אדם, מה שהפך את אורח החיים הנוודי לקשה עוד יותר. בכל מיני תקופות, דוברי רוטוולש משכו אליהם כעס ועוינות מצד מיני אידאולוגים דכאניים בעולם המודרני, ובהם גם אנטישמים, בגלל השפעת היידיש על הלשון.

אם אתם מחפשים את האאוטסיידרים המובהקים ביותר, את השעירים לעזאזל האולטימטיביים – דוברי הרוטוולש, שמספרם בכל רגע נתון הוא אלפים בודדים או אולי עשרות אלפים, יתאימו בקלות. הם לא היו מוגדרים מבחינת אתנית (למרות המתקפות האנטישמיות, שגרמו לכך שהם היו הראשונים למצוא את עצמם כלואים במחנות הריכוז הנאציים). כל מה שאפיין אותם כקבוצה היה העובדה שהם חיו בדרכים, שהם דחו את החברה המיושבת, וכן שפתם המסתורית.

כשנצא מהסגר הכפוי, עולם שעוד קודם לכן חווה היקפים גדולים של הגירה, יראה מספר גדול עוד יותר של מהגרים ונודדים, אולי יותר מ-100 מיליון. רבים מהם יהיו אנשים שנאלצו לצאת לדרכים בשל שינויי האקלים והתמורות בתנאים הכלכליים. העתיד אפוא צופן בחובו קבוצות עוד יותר גדולות של נודדים, שרבים מהם ייאלצו לחיות במחתרת. באורח בלתי נמנע, אחדים מהם יפתחו מלים חדשות ואפילו שפות שלמות כאמצעי להתגונן מפני המשטרה, וגם כעוגן לזהותם.

האם יתכן שרוטוולש אינה רק מקרה מוזר מההיסטוריה, אלא סימן לעתיד?

מרטין פוכנר (Puchner) הוא פרופסור לאנגלית ולספרות השוואתית באוניברסיטת הארוורד, ומחבר הספר The Language of Thieves: My Family's Obsession with a Secret Code the Nazis Tried to Eliminate.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

תמונה ראשית: נווד בדרכים (hobo), קליפורניה (סביבות 1920). תצלום: אוסף החברה ההיסטורית של קליפורניה, אוניברסיטת קליפורניה, ויקיפידה