שפה מיוחדת שנולדה במרכז אירופה בקרב נוודים ואנשי שוליים מעידה על כוחן של הגירה, הישרדות ויכולת ההמצאה האנושית
X זמן קריאה משוער: 6 דקות
האם שמעתם אי-פעם את הביטוי האנגלי "to be in a pickle"?
אם כן, הרי שנתקלתם ברוטוולש (Rotwelsch), שפה עתיקה של המשוטטים בדרכים, שדיברו בה נוודים ופליטים למיניהם, סוחרים וגנבים, מאז ימי הביניים באירופה. השפה הייתה מבוססת על תערובת של גרמנית, יידיש, עברית וקצת רומאני (שפתם של בני הסינטי והרומה, המכונים "צוענים"), וגם צ'כית ולטינית. והיא הייתה בלתי מובנת לכל מי שלא היה שותף-סוד.
הזיכרונות הקדומים ביותר שלי כללו דמויות משונות, שלבשו מעילים ארוכים ודהויים מאוד, שהיו מופיעות בפתח ביתנו, שקים ותיקים על כתפיהן וגבן
הוכנסתי בסוד השפה המוזרה הזאת בשנות ילדותי בדרום גרמניה. הזיכרונות הקדומים ביותר שלי כללו דמויות משונות, שלבשו מעילים ארוכים ודהויים מאוד, שהיו מופיעות בפתח ביתנו, שקים ותיקים על כתפיהן וגבן. כשירד גשם, האנשים הללו גם הדיפו ריח לא נעים, ואמי לא הרשתה להם להיכנס לביתנו. "אני יודעת מה אתם רוצים. חכו, מיד אשוב", כך היא הייתה אומרת.
הם היו ממתינים ליד הדלת, ואני שמעתי קולות מהמטבח, בעוד אמי מכינה להם כריכים פתוחים. בשעה שהאנשים המשונים אכלו, היא הייתה נשארת לעמוד במפתן, שומרת על הבית, מנסה לפתח שיחה. אני התקשיתי להבין אותם כיוון שהם דיברו בדיאלקט מוזר, שכלל מלים שלא הכרתי. כשסיימו את ארוחתם המאולתרת, אמי הייתה נוטלת מידיהם את הצלחת הריקה וסוגרת את הדלת. ניכר היה שהוקל לה עם סיום המפגש.
"מי הם?"
"אין להם בית. אנחנו נותנים להם משהו לאכול".
אבל זאת לא הייתה תשובה לשאלות האמיתיות שלי. רציתי לדעת למה: למה אין להם בית; למה אנחנו נותנים להם משהו לאכול; ולמה הם מדברים בצורה משונה כל כך?
בשלב מאוחר יותר, שאלתי את אבי על אודות האנשים הללו ועל אודות הלשון שבפיהם. "הם נוודים", הוא אמר.
לא הבנתי. "לאן הם הולכים?"
"אם אנשי הדרכים, בורחים לשום-מקום".
השפה עצמה הייתה רוטוולש, שגם נודעה בשם "kochemer loshn", התאמה של המונח העברי "חכם", ואיתו מונח עברי נוסף: "לשון". כלומר: "לשון חכמים"
בסופו של דבר, דודי גילה מדוע הנוודים הללו מופיעים תמיד בביתנו. יום אחד, הוא מצא סימן שנחרת בדיסקרטיות על אבן הראשה, צלב וסביבו מעגל, שהורה על כך שבמקום הזה אפשר לקבל לחם. הסימנים כונו בשם zinken, מלה שנגזרה מלטינית, מ-signum, "סימן". אבל השפה עצמה הייתה רוטוולש, שגם נודעה בשם "kochemer loshn", התאמה של המונח העברי "חכם", ואיתו מונח עברי נוסף: "לשון". כלומר: "לשון חכמים".
הייתה זאת שפתם של "אלו שיודעים", שפתו של חוג סגור. הסימנים והמלים הצביעו על כך שיש עולם מחתרתי של נוודים; עולם נסתר מן העין. במשך מאות שנים, אנשים שנדחו מהחברה פיתחו את העולם החשאי הזה, עם לשונו המקודדת, כדי להתגונן מפני עולם שהיה עוין לזרים (משמעות השם Rotwelsch היא "ניגון של קבצנים"). שפתם המיוחדת חיברה בין נודדים, כיוון שהיא הבחינה בין אלו שהדרכים הן ביתם ובין כל האחרים.
אבי לימד אותי אחדות מהמילים שלהם. אסם נקרא stinker, וכלא נקרא shul (מלה שבאורח אירוני נגזרה מהמילה הגרמנית Schule, כלומר בית ספר). ואז גם למדתי את הביטוי החביב עלי בשפת רוטוולש , שהוא המקור לביטוי האנגלי to be in a pickle.
כביטוי לא הייתה לא משמעות, "להיות בחמוץ", הרי חמוצים היו מוכרים לי כדבר טעים, אז מה פתאום הם משמשים כדי לומר שמישהו מצוי בצרה? התשובה הייתה שברוטוולש היה ביטוי שפירושו "להיות בקשיים" שנשמע, בגרמנית, כמו Saure Gurken Zeit, שהובן כ"להיות בחמוץ", וכך נכנס לגרמנית ולאחר מכן גם לאנגלית. וכך מיליוני דוברי אנגלית משתמשים בביטוי ברוטוולש בלי להיות מודעים לכך.
כשהגרתי לארצות הברית, בשנות התשעים, הופתעתי לגלות שרוטוולש הגיעה לשם לפניי
כשהגרתי לארצות הברית, בשנות התשעים, הופתעתי לגלות שרוטוולש הגיעה לשם לפניי. רמז ראשון לכך היה כשנתקלתי בסימנים של hobos, הנוודים בדרכים של ארה״ב. מיד זיהיתי שמקורם ב-zinken של דוברי הרוטוולש, כולל הסימן שמשך אותם לבית ילדותי בגרמניה. נוודים במרכז אירופה ככל הנראה הביאו את הסימנים הללו לאמריקה במאה ה-19, בתקופה שבה הייתה הגירה רחבת היקף מארצות דוברות גרמנית.
אך תקופת השיא של סימני ה-zinken של הנוודים האמריקנים הייתה בזמן המשבר הכלכלי הגדול של שנות ה-30 של המאה העשרים, כשהסימנים הללו שימשו באורח דומה מאוד לשימוש שנעשה בהם בידי מי שנדדו בדרכים של מרכז אירופה: כדי לנווט בחיים הקשים בדרכים. הסימנים הותאמו כדי לצרכים של המשתמשים החדשים. למשל, סימן של מגל הזהיר את הנוודים מפני איכרים לא ישרים, שהיו שוכרים אותם ליום עבודה ולאחר מכן לא משלמים להם את שכרם. נוודים אמריקנים היו לעתים צועדים בדרכים, אך לא פעם הם היו עולים כנוסעים סמויים ברכבות, וכך הופיע סימן, ציור גס של קטר, כדי לציין מקום נוח לקפיצה לקרון של רכבת חולפת.
יחד עם ה-zinken של הרוטוולש, המהגרים ממרכז אירופה הביאו איתם לארה״ב גם את צורת הדיבור הייחודית שלהם. ברגע שהתחלתי להתחקות אחר רמזים לקיומה של השפה, מצאתי אותם במקומות שונים ומפתיעים. כנופיות יהודיות בניו יורק נהגו לכנות בית בושת בשם "nafke bayis", כלומר "בית נפקנית", וגנב נקרא בפיהם gonef, בדיוק כמו בפיהם של דוברי רוטוולש במרכז אירופה. והם היו גם רגילים "ללכת לבית הספר", כלומר לכלא.
מצאתי את עצמי חושב על רוטוולש בעודי תקוע בבית בימי הסגר של מגפת הקורונה. הרהרתי במושגים כמו ניידות ותנועתיות וחשבתי על הדרכים שבהן אנחנו מדברים עליהם. רק מלים וסימנים מעטים יחסית מרוטוולש הגיעו לאמריקה, אך קיומה והתמדתה של השפה מעלה שאלות שנקשרות בהכרח למאבקים הפוליטיים של דורנו בארה"ב. כמה תנועתיות אנחנו מוכנים לסבול מאלו שמבקשים לחצות גבולות? באיזו מידה נקבל אנשים שאינם מדברים כמונו? כיצד נפקח על שוטטות ועל חסרי הבית בקרבנו? ברוטוולש יש מלים רבות כל כך ל"משטרה", ל"כלא" ול"מעצר", בגלל תהליך גובר של תיוג של אוכלוסיות ניידות שלמות כנגועות בפעילות פלילית, תהליך שנמשך עד עצם היום הזה.
העתיד אפוא צופן בחובו קבוצות עוד יותר גדולות של נודדים, שרבים מהם ייאלצו לחיות במחתרת. באורח בלתי נמנע, אחדים מהם יפתחו מלים חדשות ואפילו שפות שלמות כאמצעי להתגונן מפני המשטרה, וגם כעוגן לזהותם
בכל 700 שנות ההיסטוריה שלהם, דוברי רוטוולש נרדפו על ידי המשטרה, שלא ראתה בעין יפה את סגנון חייהם הנוודי וגם לא את המלים הסודיות שלהם. מדינות וקהילות ברחבי אירופה ואסיה הקימו גבולות והמציאו דרכונים כדי לשלוט בתנועתם של בני אדם, מה שהפך את אורח החיים הנוודי לקשה עוד יותר. בכל מיני תקופות, דוברי רוטוולש משכו אליהם כעס ועוינות מצד מיני אידאולוגים דכאניים בעולם המודרני, ובהם גם אנטישמים, בגלל השפעת היידיש על הלשון.
אם אתם מחפשים את האאוטסיידרים המובהקים ביותר, את השעירים לעזאזל האולטימטיביים – דוברי הרוטוולש, שמספרם בכל רגע נתון הוא אלפים בודדים או אולי עשרות אלפים, יתאימו בקלות. הם לא היו מוגדרים מבחינת אתנית (למרות המתקפות האנטישמיות, שגרמו לכך שהם היו הראשונים למצוא את עצמם כלואים במחנות הריכוז הנאציים). כל מה שאפיין אותם כקבוצה היה העובדה שהם חיו בדרכים, שהם דחו את החברה המיושבת, וכן שפתם המסתורית.
כשנצא מהסגר הכפוי, עולם שעוד קודם לכן חווה היקפים גדולים של הגירה, יראה מספר גדול עוד יותר של מהגרים ונודדים, אולי יותר מ-100 מיליון. רבים מהם יהיו אנשים שנאלצו לצאת לדרכים בשל שינויי האקלים והתמורות בתנאים הכלכליים. העתיד אפוא צופן בחובו קבוצות עוד יותר גדולות של נודדים, שרבים מהם ייאלצו לחיות במחתרת. באורח בלתי נמנע, אחדים מהם יפתחו מלים חדשות ואפילו שפות שלמות כאמצעי להתגונן מפני המשטרה, וגם כעוגן לזהותם.
האם יתכן שרוטוולש אינה רק מקרה מוזר מההיסטוריה, אלא סימן לעתיד?
מרטין פוכנר (Puchner) הוא פרופסור לאנגלית ולספרות השוואתית באוניברסיטת הארוורד, ומחבר הספר The Language of Thieves: My Family's Obsession with a Secret Code the Nazis Tried to Eliminate.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.
Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square
תמונה ראשית: נווד בדרכים (hobo), קליפורניה (סביבות 1920). תצלום: אוסף החברה ההיסטורית של קליפורניה, אוניברסיטת קליפורניה, ויקיפידה
תגובות פייסבוק
2 תגובות על שפת הגנבים
מענין.
כהערת שוליים, ראיתי במקום כלשהו, לא זוכר איפה, שימוש במילה הערבית "מדרסה" - בית ספר - ככינוי למעצר או כלא. מענין אם יש קשר לרוטוולש, או גורם מקביל להתפתחות השימוש הדומה באותו מונח.
מעניין במיקרו ובמקרו. כיהודים המקבלים או לא את האחר, וכמבט על טקטיקות של הישרדות בחברות הסובלות מעוני מתמיד חמישי זה ביל כורחן.
הזוי שאין דברים כאלה
המשימה במלואה, פרדוקסלית: איך להביע במילים את הרושם שאין מילים לתאר דבר מסוים? איך לומר על משהו שהוא מחוץ לסקאלה, לא במקום בר-תיאור בסולם התיאור?
הפרדוקס כפול. ראשית, איך אפשר לבטא משהו שמעבר למילים? ושנית, איך אפשר לעמוד על קצה הסקאלה ולומר שאנחנו מתכוונים למשהו מעבר לנקודה שאנו נמצאים בה? השאלות אולי נשמעות מורכבות, אבל הפתרון של דוברי העברית ודוברותיה בימינו פשוט ואפילו מגוון. ראשית, בא לעולם התואר המורכב ״שאין דברים כאלה״, עם מתחרים בדמות ״שחבל על הזמן״, וגם ״סוף הדרך״. האחרון מעיד על קודמיו, ועל הפרדוקס: דוברי עברית יכולים לומר על משהו שהוא ״סוף הדרך״ וכוונתם, בניגוד להיגיון, היא שהדבר נמצא מעבר לאותו ״סוף״ של ״דרך״. בדומה, כשאומרים על גלידה שהיא ״טעימה שאין דברים כאלה״, הרי שאומרים שהגלידה הזאת, המסוימת, שמונחת לפנינו, טעימה כל כך, עד ״שאין דברים כאלה״, על אף שמוחשית ומעשית – יש ויש דבר כזה: הגלידה עצמה.
כמובן, כל זה אינו בא אלא לומר שהביטויים ״שאין דברים כאלה״ ואולי יותר מכך ״שחבל על הזמן״ אינם צריכים להיות מנותחים לפי חלקיהם המילוניים, לפי מרכיביהם. כל אחד מהם הוא מכלול נתון, קבוע, סגור, תואר שמוצמד לאחר שם עצם ושמביע את העובדה שהדובר או הדוברת אינם יודעים כיצד לומר שהדבר שהם מתארים חוצה את כל השנתות הסולם, את הסולם כולו, וכל סולם אפשרי. אלו אכן סופרלטיבים במובן המלא והאטימולוגי של המילה: הם מבטאים את מה שהוא ״הכי״ תוך ביטוי חוסר האפשרות להגיע מעבר לדרגה המובעת.
כידוע, פרדוקסים לא נועדו להיפתר. יתרה מכך, לפחות במקרה שלפנינו הפרדוקסים שהזכרתי גם לא נועדו שניפטר מהם. הרצון והצורך של דוברי עברית לומר שמשהו הוא קיצוני באופיו, מתנדנד על הצד החיצוני של גבולות הסביר, קיים ופועם בלשון, בוודאי גם כיוון שהמציאות נותנת לנו שפע מצער וגם מפליא (אפילו לטובה) של הזדמנויות לבטא קיצוניות שמגיעה עד מעבר למה שנחשב או אמור להיחשב נורמלי.
את הרצון והצורך הזה מממשים בעברית העכשווית באמצעות התואר ״הזוי״. התואר תפס לו מקום מרכזי מאוד בדיבור העברי של ימינו והוא בעל מטען שלילי מובהק. רעיון הזוי, תכנית הזויה, הסבר הזוי, וגם אדם הזוי – כולם ממלאים את ימינו, את הכרוניקה העיתונאית, את הדיבור היומיומי ואת העברית הנכתבת באתרי החדשות ובשאר האמצעים האלקטרוניים. אך למה בדיוק מתכוונים כשאומרים שמשהו הוא ״הזוי״? ברובם המכריע של המקרים התואר ״הזוי״ מוצמד לשם עצם מופשט כלשהו, לעניין שבהחלטה, ברצון, בכוונה, במשמעות – כלומר עניינים של רגש ושכל, לא עניינים בעלי משקל ונפח פיזיים. מהלך הזוי במשחק שחמט, חילוף הזוי של מאמן של קבוצת כדורגל, החלטה הזויה של ממשלה, תירוץ הזוי של מי שמגיע באיחור לפגישה חשובה. ואדם שמרבה בכגון אלו, יכול בהחלט להיות מתואר כ״הזוי״, כקביעה ביחס למכלול הרעיונות, ההצעות, ההחלטות והכוונות המוצהרות שלו.
הכול הזוי. ובכל זאת, יש טעם להתעכב על הצורה. מילון אבן שושן, במהדורתו המאוחרת, אינו מעודכן במציאות של דורנו (ההזוי), שכן הוא מגדיר ״הזוי״ כ״שקוע בהזיה, נתון בחלום, בלתי מציאותי״, ומביא דוגמאות מכתבי שלונסקי, מרדכי טביב וחיים גורי. אפשרות אחרת, המזומנת לנו מצד הדקדוק, היא לראות ב״הזוי״ צורה סבילה של בינוני, כלומר ״שהזו אותו״, ״שהוא פרי של הזיה״. הסבר כזה יתאים פחות או יותר להבנה ש״רעיון הזוי״ הוא פרי של הזיה, וש״אדם הזוי״ מרבה להיות שקוע בהזיות. אלא שלאמיתו של דבר, המציאות מחייבת אותנו לומר שאותו ״הזוי״ הנפוץ כל כך בימינו הוא עניין קצת אחר, לפחות בכל הקשור ל״אדם הזוי״. אדם כזה הוא מי שמרבה ברעיונות הזויים וכיוצא בכך, עד כי בו עצמו דבקים פירות ההזיה והופכים למאפיין עיקרי שלו.
בתוך כך, כדאי לזכור ש״הזוי״ נושא איתו מטען של פרדוקסליות מהסוג שהצבעתי עליו בראשית דבריי. לומר על משהו שהוא ״הזוי״ הוא לבטל את הגיונו ללא כחל וסרק. כלומר, ״הזוי״ הוא תואר האומר שהדבר נמצא מחוץ לסבירות, להיגיון, למה שיש טעם או אולי אפילו אפשרות להתייחס אליו. כלומר, מדובר בסימון של מידה משמעותית של חוסר יכולת לפרט, להסביר, לאפיין במונחים מדויקים או מותאמים למקרה. על גבול אפשרות הביטוי, מצטופפים להם כל העניינים ההזויים. והם כל כך הרבה שאין דברים כאלו, ממש סוף הדרך.
הקיפוד
פרדיננד פון שיראךאיש לא ידע על החיים הכפולים של כרים. סיפור קצר סביב משפחת...
X רבע שעה
שניים זה יותר משלושה וארבעה
ג׳ושוע וולף שנקהגאון הבודד הוא מיתוס רומנטי שמסרב להתפוגג, אבל המקרה של ג'ון לנון...
X 19 דקות