תגובה מאוחרת

איך זה שההמון ברשת הפך מאיש השנה של המגזין טיים לשנת 2006, לאויב הציבור בשנת 2014?
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

בשנת 2006 העניק טיים מגזין את התואר "איש השנה" ל- you, "אתם", על "תפיסת המושכות של המדיה הגלובלית, ייסוד הדמוקרטיה הדיגיטלית החדשה ועיצובה, על שאתם עובדים בחינם ומנצחים את המקצוענים במגרש שלהם". האנשים שם בטיים לא התעלמו מהצדדים השליליים של הרשת, כמו טוקבקים ביוטיוב שמלאים ברעות שונות - משגיאות כתיב ועד שנאה טהורה - אבל "זה מה שהופך את זה למעניין"; "ווב 2.0 הוא ניסוי חברתי בקנה מידה עצום, וכמו כל ניסוי שיש בו טעם, הוא עלול להיכשל".

האם הניסוי אכן נכשל, או שהוא רק נמצא בשלב כואב ומבלבל במיוחד? בשבועות האחרונים הרשת שוב סוערת מדיון שנדמה שקראתם כבר כל כך הרבה פעמים: אנונימיות או לא אנונימיות, טוקבקים או לא טוקבקים, אלימות ברשת ומה עושים איתה. אבל הנושאים האלה לא זזים מסדר היום הציבורי, כי לא רק שאין להם פתרון נראה לעין, המצב רק מחריף. הנה, רק השבוע הודיעה זלדה ויליאמס, בתו של, שהיא מוחקת את חשבון הטוויטר שלה בעקבות מסרים שקיבלה מפסיכופתים שונים שבין השאר שלחו לה תמונות מזויפות של גופת אביה. ואתר ג'יזבל חסם את האפשרות להעלאת תמונות בתגובות לאחר חודשים של התמודדות כושלת עם מישהו שהעלה תמונות פורנוגרפיות קיצוניות כתגובות למאמרים באתר.

לאור ההתרחשויות הללו שבים ונשמעים – אולי ביתר בהירות – קולות שמציעים לחסל את כל העניין וזהו. פשוט תגמרו עם הטוקבקים, אומר ניקולס ג'קסון, המנהל הדיגיטלי של פסיפיק סטנדרט, שהחליט בעצמו להסיר את אפשרות התגובה מהאתר כבר לפני מספר חודשים. אם יש לאנשים מה להגיד, בבקשה – שיפתחו בלוג: "[התגובות] לא צריכות להופיע בסוף מאמרים או לצדם, כאילו הם המשך של המקור או קשורות אליו. הם צריכות להופיע במסגרת בלוגים אישיים, או בטוויטר או בטאמבלר או ברדיט". יש מספיק פלטפורמות חדשות, כמו מדיום, שנותנות לכל אחד לפרסם מאמרים.

ג'קסון, וגם עורכי המגזין פופולר סיינס (Popular Science), שהגיעו להחלטה דומה מספר חודשים לפני כן, הסתמכו בין השאר על מחקר ספציפי כדי להצדיק את המדיניות החדשה. מדובר במחקר שנערך על-ידי דומיניק ברוסר ודיטרם שויפל מאוניברסיטת ויסקונסין, מדיסון, במטרה לבחון את השפעותיהם של טוקבקים על האופן שבו קוראים תופסים תוכן של ידיעות. הנבדקים קראו מאמר חדשותי על טכנולוגיה חדשה, כאשר בסוף המאמר הופיעו "תגובות גולשים" מזויפות. כל הנבדקים נחשפו לתגובות בעל תוכן זהה, אך אופי שונה: מחציתם קראו תגובות שנוסחו בשפה הולמת, והמחצית השנייה נחשפה לתגובות מתלהמות.

החוקרים גילו כי די באופן הניסוח של תגובות – שלפי הטענה היו כאמור זהות בתוכנן– כדי להשפיע על דעת הקוראים. אלה שנחשפו לתגובות הולמות לא שינו בדרך כלל את דעתם, אולם אלה שנחשפו לתגובות אלימות הקצינו את דעותיהם: התקפות אישיות על כותב המאמר (בסגנון: אם אתה חושב כך וכך, אתה אידיוט), למשל, גרמו לקוראים להפריז בהיבטים השליליים של הטכנולוגיה המתוארת.

הטקטיקות המרכזיות המוצעות להתמודדות עם צורות שונות של תוקפנות ברשת דומות: אם אתם לא יכולים להתעלם, נסו להעביר את הדיון למדיומים אחרים, כמו אימייל או הודעות אישיות

נדמה שדי בתגובות המעניינות לכתבות שעסקו במחקר הזה כדי לחתור תחת טענתו. גולש אחד, למשל, העיר על האידיאולוגיה העומדת מאחורי פרסומים שמטרתם לחזק את התפיסה של ההמון, כלומר של עצמנו, כיצור לא רציונלי. ואכן, מה עומד מאחורי טענות כמו טענתו של ניקולס ג'קסון, ש"אנחנו יודעים שתגובות יכולות לשנות את התפיסה של הקוראים לא רק לגבי הכתבות עצמן, אלא גם לגבי עובדות ומספרים שמופיעים בהם, שלעתים קרובות לא צריכים להיות פתוחים לפרשנות?", או מאחורי הצעותיו שהוזכרו לעיל להעביר את התרשמויותיהם של אנשים למקומות כמו טאמבלר או מדיום? ואיך זה שההמון הפך מאיש השנה של טיים מגזין לשנת 2006 לאויב הציבור?

שער המגזין טיים בשנת 2006.

שער המגזין טיים בשנת 2006.

בעצם ההיגיון במחקר המצוטט די ברור: הקורא הממוצע לא באמת מבין משהו במדע ובטכנולוגיה. הוא צריך לסמוך על הידיעה שקרא. עם זאת, ההסתמכות הזו מוטלת מראש בספק: אנשים כבר לא ממהרים להאמין בכל מה שכתוב בעיתון, ובטח לא בכל מה שכתוב באיזה בלוג. הסבירות שמשהו יסתור את הטענה הזו די גבוהה, ולמרבה הצער גם הסבירות שהכתב הבין משהו לא נכון, מקבל תשלום מבעלי אינטרסים או שסתם העתיק את הקומוניקט מתוך עצלנות. ואז יש תגובות, דעות של עוד אנשים, שאין לנו סיבה לחשוב שהם בהכרח יודעים פחות מהעיתונאי. גם להם יכולים להיות אינטרסים, אבל מצד שני אם הם כותבים לא מתוך אינטרס, הרי שיש להם פחות אינטרס מלכתב שמישהו משלם לו כדי לכתוב או שחייב למלא את הבלוג שלו במשהו. ואם הם מגיבים בעוצמה – אם מישהו ממש כועס - אנחנו מניחים שיש להם סיבה ממש טובה.

במילים אחרות, אפשר לטעון שקוראים מפעילים מערכת הגיונית של שיקולים כשהם קוראים מאמרים, ושאם מדובר בנושא שנוי במחלוקת במיוחד, הם ייחשפו לשני הצדדים של הקיצוניות. העובדה שעורכים דיגיטליים מסוימים ששים לחסום את אפשרות התגובה עלולה להעיד על כך שהם לא רק יוצאים להגן על תומתם המדעית של הקוראים, אלא מנצלים מעשי נבלה אינטרנטיים כדי להשיב את ההיררכיה הישנה על כנה (זוהי המשמעות של ההצעה של ג'קסון).

אם נבחן את ההצעות לביטול התגובות לאור התיאוריה הידועה כ"תיאוריית הפסיכופט האינטרנטי" –Gabriel's Greater Internet Fuckwad Theory, שלפיה אדם רגיל + אנונימיות + קהל = פסיכופט, הרי שמה שהן מנסות זה להסיר את מרכיב הקהל. ההצעה הקודמת, להסיר את מרכיב האנונימיות, הוכחה כפחות או יותר חסרת תועלת. פעם באמת חשבנו שזה העניין: אפקט הדיס-אינהיביציה גורם לאנשים שיושבים לבדם בבית, כשאיש לא רואה אותם ולא יודע מי הם, להרשות לעצמם לומר דברים שלעולם לא היו מעזים אפילו לחשוב בסיטואציות רגילות. האמונה הזו הולידה את הדרישות לחייב טוקבקיסטים בהזדהות. חשבונות רשומים תחת שמות בדויים פינו את מקומם בהדרגה לשלב הבא – חשבונות המקושרים לרשתות חברתיות כמו פייסבוק. הטענה הייתה שאם החברים שלכם יראו מה אתם עושים, כנראה תתביישו קצת יותר.

ייתכן שכאשר גולשים מגיבים מתוך הפייסבוק שלהם הם מרגישים מוגנים יותר, כי הפעילות שלהם נחשפת לחברים שלהם, שלרבים מהם יש דעות דומות והם ממהרים להעניק להם חיזוקים

אלא שכפי שמבצע צוק איתן היטיב להראות, זה לא ממש עובד. אפילו להפך. ראשית, לא ברור שגולשים תופסים את הזהות הפייסבוקית שלהם, לצורך העניין, כאמיתית. אם אפקט הדיס-אינהביציה מתאפיין למשל במחשבה ש"זה רק משחק", פייסבוק מספק תנאים נוחים למדי. שנית, ייתכן שכאשר גולשים מגיבים מתוך הפייסבוק שלהם הם מרגישים מוגנים יותר, כי הפעילות שלהם נחשפת לחברים שלהם, שלרבים מהם יש דעות דומות והם ממהרים להעניק להם חיזוקים.

לכן העצה להעלים את הקהל נראית תחילה הגיונית. הטקטיקות המרכזיות המוצעות להתמודדות עם צורות שונות של תוקפנות ברשת דומות: אם אתם לא יכולים להתעלם, נסו להעביר את הדיון למדיומים אחרים, כמו אימייל או הודעות אישיות. האתר הישראלי החדש "מישהו לריב איתו" מחזק את ההצעה הזו. האתר, שנהגה תחילה על-ידי שני אחים כסוג של בדיחה, זכה לפופולאריות מפתיעה. עם זאת, רבות מהשיחות שצוטטו ברשת הן חילופי דברים תמוהים שהופכים עד מהרה להלצות סתם או נקטעים באבם. מה הטעם לגדף מישהו בחדר ריק?

וכך כשהעיתונאי ניק בילטון נתקל במתקפת טוויטר אגרסיבית, עורך בניו יורקר אמר לו ש"החוק לגבי תקשורת עם גולשים הוא לעולם לא לתקשר", עובד לשעבר ב-Gawker , הבעלים של ג'יזבל, אמר שהמנטרה של החברה היא "לעולם אל תתלונן, לעולם אל תסביר" ועובד של הניו יורק טיימס השיב בהנחיה המפורסמת "אל תאכיל את הטרולים". אלא שלא די בחסימת תגובות כשההתנהגויות השליליות מגיעות עד הבית, כמו במקרים של טרולים ומטרידנים אגרסיביים שונים. כשמדובר באנשים פרטיים, כל דבר יכול להאכיל את הטרולים, מהבעת דעה על עניינים רגישים (התחממות גלובלית, אובמה, טבעונות, הנדסה גנטית) ועד העובדה שאבא שלך מת בנסיבות רגישות.

אפשרות העדכון האחרונה מנסה לנסח משוואה חדשה שלפיה: אדם רגיל – השלכות למעשיו = פסיכופט. לפי ההיגיון הזה, הדרך להילחם בתופעות כמו טרולים או בריונות רשת היא כפי שנלחמים בהם בעולם הלא-וירטואלי, למשל על-ידי הגשת כתבי אישום ועונשי מאסר (כפי שאכן נעשה בכמה מקרים, בעיקר כאלה שקשורים בהטרדות שקשורים במוות של ילדים). לפי זאת גם ההחלטות לנקוט בצעדים כנגד מועסקים שהביעו דעות חריגות ברשתות חברתיות היא הדרך היעילה והנכונה ביותר, למרות החששות מצנזורה.

ופרט לאפשרות הזו, או לצדה, נותרת הדרך הישנה והאיטית: להשקיע במנגנוני סינון, ליצור קהילות תומכות, לבחור הערות חשובות לפי התוכן שלהן ולקדם אותן, כמו שעושה למשל הניו יורק טיימס. כמובן שזכותם של עורכי האתרים לחסום את התגובות ולהחזיר את ההיררכיה על כנה, אבל זו תהיה הסרת אחריות צינית מאותו גולם שקם על יוצרו: חלק מהאשמה למצב תלויה בבירור באתרים עצמם. למשל במקרה של ג'יזבל, מדובר בפרצה שמאפשרת לגולשים לא מזוהים להירשם שוב ושוב, מבלי שהאתר מנהל סביבם כל סוג של מעקב, וכך אין שום אפשרות לסלק גורמים בעייתיים.

אותם אתרים, שקפצו בזמנו על ההזדמנות להוסיף תגובות קוראים ממגוון מניעים ציניים כמו לגרום לגוגל לראות בדפים שלהם דפים מקוריים, גם אם הם מעתיקים את כל התכנים מאתרים אחרים; או "ליצור מעורבות גולשים" שתייצר להם יותר תנועה ויותר דפים נצפים ויותר כסף, לא חשבו יותר מדי מיהם הגולשים האלה או מה הם חייבים להם. נכון שאנחנו גידלנו את הטרולים האלה, הם אומרים, כשפיתחנו מערכות תגובות לא מבוקרות וסירבנו להשקיע כסף בבקרת "תוכן גולשים" כי הרי זה כל הקטע לא? זה חינם והכול הולך. נכון שאנחנו שחררנו את השדים האלה, אבל טוב, תסתדרו לבד. אז לא, לא טוב. זו טעות לזנוח את המאמץ ליצור סטנדרטים ולדבוק בהם. אחרת נשאר עם שתי אפשרויות: שקט סטרילי או גיהינום של אלימות.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על תגובה מאוחרת

01
יובל

האתר medium בחר בפתרון ביניים לעניין הטוקבקים. במקום לוותר עליהם כליל, או לעמול קשה על הסינון, החליטו באתר להעביר את התגובות הצידה. התגובות ב-medium מופיעות לצד הפסקה אליה המגיב רוצה להתייחס.
(לדוגמא כאן: https://medium.com/matter/waking-up-is-hard-to-do-c720dc9617a8)

הסטטיסטיקה מראה שגולשים קוראים כותרת, אך מעטים נכנסים באמת לכתבה, ומעטים עוד יותר (בערך 20% מקוראי הכותרת) גם קוראים את הכתבה. המצב הזה מוביל לכך שיש הרבה מגיבים שכלל לא קראו את הטקסט, אלא קיבלו רושם מסוים מהכותרת ומיהרו להגיב אליה ורק אליה (ב-NPR ערכו על כך ניסוי ב-1 באפריל השנה:
http://www.npr.org/2014/04/01/297690717/why-doesnt-america-read-anymore)

ההזזה של הטוקבקים הצידה מובילה לכך שעליך להתייחס למשהו, לשבב טקסט שאינו הכותרת. ומשם הדרך קצרה לתגובות יותר ענייניות.

יש לכך חיסרון, אנשים מגיבים למשפטים נקודתיים ולא למכלול הטקסט. אבל הרושם הכללי מהקריאה אינו נפגם בסיום אל מול בליל תגובות שעלולות להיות מלאות ארס.

תודה על הכתבה המעניינת.

הבעייה המרכזית היא אנונימיות. בחסות האנונימיות אנשים מרשים לעצמם לכתוב דברים נוראיים שלא היו אומרים פנים לפנים. הפתרון הוא כתיבה בשם מלא או מסירת פרטים מזהים לבעל האתר קודם לתגובה אם רוצים לשמור על אנונימיות. זה יפתור לדעתי חלק ניכר מהבעיות. חוץ מזה אתרים ובלוגרים רשאים להסיר תגובות סרות טעם לפי רצונם. זה האתר או הבלוג שלהם וזכותם המלאה למנוע ממי שהם רוצים להגיב. זו לא פגיעה בחופש הביטוי כפי שמנסים להציג את זה אלא דווקא שמירה עליו כי בחסות התגובות המשמיצות נמנע במקרים רבים דיון ענייני. כמו שכתבת, כל אחד יכול לפתוח בלוג משלו ולכתוב שם מה שהוא רוצה.

03
יובל

גיל, התגובה שלך נכונה ל-2005, אתה יכול לראות היום אינספור תגובות פייסבוק שכוללות הסתה, דיבה, גזענות וכו' מתפרסמות בגאון עם שמו ותמונתו של המגיב.
בלי קשר, יש היום תוספים לדפדפן (retort למשל) שמנסים לעקוף את כל חוסמי ומסנני התגובות. התוסף מאפשר לקיים דיון על כל עמוד אינטרנט מתוך הדפדפן.

יובל, אני מסכים שהיום המצב יותר קיצוני ולאנשים כבר אין בושה עם דיעות גזעניות, הוצאות דיבה וכו'. נדמה לי שפייסבוק פשוט מהווה מקום בטוח לחלקם הגדול, וחלק מהתגובות נועדו למעגל מצומצם. אבל בהחלט יש כאלו שלא איכפת להם מי קורא מה הם כותבים. יתכן שהתגובה היחידה היא באמת לנקוט צעדים משפטיים נגד כמה מהם שחוצים את הגבול.

06
משה אוריין

"איך זה שההמון ברשת הפך מאיש השנה של המגזין טיים לשנת 2006, לאויב הציבור בשנת 2014?"
פשוט מאד. גם אדולף היטלר הרי נבחר לאיש השנה ע"י אותו מגזין עצמו בשנת 1938.
בשנת 1942 נבחר לא אחר מאשר סטלין רוצח ההמונים.
"איש השנה" אינו מעיד כלום על היות האובייקט הנבחר חיובי או שלילי במהותו.
העיקר שישפיע על העולם באופן יוצא דופן ומשמעותי ביותר.

09
אלון כרמל

שהייתי בן 9 אמרו לי כי מישהו "לומד משפטים" ולא הבנתי כמה משפטים ניתן ללמוד בעוד שאני הכרתי את "ואהבת לרעך כמוך" ועוד אחד שניים. וזהו. הכתבה נוגעת בכשל העצום של המשפט לנוכח הרשת כולה, החוקים המשפטיים, החשיבה, החתירה לצדק, נעלמו להם במדיום הוירטואלי ואיפשרו לעשבים השוטים להרים ראש.
אגרוף פיזי ואגרוף וירטואלי חד הם.
אונס פיזי ואונס וירטואלי חד הם.
לשון הרע בעולם הפיזי ובמרחב הוירטואלי חד הם.
למעשה, אין מרחב וירטואלי, יש מקום בן אנו חיים, בו מצויים מסכים, ועברייני מקלדת חייבים להיחשב כאילה, המדיום אינו חשוב. המסר כן.