תהיה זקן ותשתוק

מדוע קשה לנו לקבל את העובדה שאמן ששיאו כבר מאחוריו ממשיך להשמיע את קולו?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

בשבוע שעבר רטטו הרשתות החברתיות בעקבות הודעתו של שלום חנוך ש"יגיב בחריפות" במידה ששרת התרבות והספורט, מירי רגב, תנאם לפני הופעתו בפסטיבל ישראל. כפועל יוצא של אופיו המבוזר של המדיום, או שמא של האמירה הגורסת שבכול מקום שבו חיים שני יהודים ישנן שלוש דעות, גם הדיון הציבורי באפיזודה הזאת היה רב-מוקדי, גדוש ניואנסים, עתיר "חצים מחודדים שננעצו בבשר" כדבריו של אריאל רוניס, שהתאבד בתחילת אותו השבוע בשל אירוע שיימינג. זה היה עוד מקרה שבו מפלצת חוכמת ההמונים נהמה את נהימתה.

מבין כלל הדברים שנאמרו ניתן לחלץ, בהכללה, שלוש מגמות פרשניוׂת עיקריות: היו מי שהתרעמו על האליטיזם הגזעני שחנוך הפגין לכאורה כלפי רגב, ואף ראו בו מייצג נאמן של הלך הרוח הרווח בקאסטה עמה הוא נמנה; היו שביקרו אותו נקודתית על חוסר העקביות בדברים שהשמיע, שכן גם הוא עצמו הודה שהם לא כוונו כלפי נאומיהם המיועדים של הנשיא ושל ראש עיריית ירושלים, אלא רק כלפי זה של שרת תרבות (וגם בנוגע אליה, לא הסכים להודות בכך מפורשות במעין מפגן נוסף של "ללכת עם ולהרגיש בלי"); וכמובן, היו מי שתמכו בו על מה שראו כעמידתו התקיפה מול מגמת השחתת התרבות לכאורה.

להתרשמותי, שהתגבשה מטבע הדברים באופן סובייקטיבי לגמרי – כמו כול אחד, גם שדה הראייה שלי חשוף למספר מעלות בודדות מתוך ה-360 האפשריות של הפריסקופ – בלב הביקורת על חנוך, בעיקר כאשר הגיעה מפי אנשים שהוקירו אותו מתישהו במהלך חייהם, הובלעה במקרים רבים טענה שלא היתה קשורה לטיעוניהם (המוצדקים ברובם) על אודות אליטיזם, כיתתיות או חוסר קוהרנטיות. זו היתה טרוניה מהסוג המוכר לעייפה אך האקטואלי תמיד הנוגע ל"חוסר הרלוונטיות" של הזמר; לאנאכרוניזם שהוא מגלם בדמותו, או שמא בגופו. לעובדת הזדקנותו – התרבותית, כמו הגופנית. תמצת את זה היטב ח"כ אורן חזן, שצייץ: "אני מעדיף לשמוע את הנאום של חברתי, שרת התרבות מירי רגב, וכל פוליטיקאי אחר מאשר לשמוע את זה שאבד עליו הכלח! שלום חנוך זמנך עבר".

את האמירה של חזן אפשר לקרוא בכול מיני אופנים, אבל גם אם הוא עצמו לא התכוון בביטוי "אבד עליו הכלח" לחוסר רלוונטיות במובנו התרבותי, כלומר לטענה שחנוך איננו אמן משפיע יותר, ניסוחהּ יותר מאשר קולע לסנטימנט הזה, סנטימנט שנכח עמוקות בדיון. השאלה "האם שלום חנוך הוא אמן משפיע בישראל שנת 2015, האם לאו" היא שאלה פתוחה, שהניסיון להשיב עליה עשוי לפרנס שיחה מעניינת יותר או פחות, אבל בוודאי לגיטימית. אבל לא זו השאלה החשובה. מדוע? משום שדומה שקודמת לה אמת תרבותית אוניברסלית שמייתרת אותה. אם לנסח אותה מעט בפשטנות, היא גורסת שכל אמן, פחות או יותר, שהזדקן, קרי נשאר בחיים לאחר גיל 27, מוחזק כמי שפָּשַע נגד מעריציו. עוון שאין עליו כפרה. לכן השאלה בדבר מידת השפעתו של חנוך כלל לא רלוונטית – הרי עוד קודם לכן, עצם קיומו בינינו נתפש כבלתי לגיטימי.

הביקורת על חנוך בסיבוב האחרון היא המחשה חיה לטענה הזאת. העובדה שנאמרה שוב ושוב במסגרת חילופי דברים שלא נגעו בשום צורה למוזיקה סייעה לחשוף את מעמדה כטענה ערכית, להבדיל מטענה אמנותית הנוגעת לטיב היצירה שלו. שהרי אין שום סיבה שבדיון כמו זה, הנסוב סביב סמכותו המוסרית של אמן לומר אמירה פוליטית מסוימת, תישמע טענה המתייחסת לטיב היצירה שלו: היא נטולת כל רלוונטיות לנושא. מה הקשר בין המלודיות של חנוך באלבומו האחרון לסמכותו לטעון נגד מירי רגב. מכאן, שזו איננה טענה פשוטה על טיב היצירה שלו, אלא טענה על כשל ערכי שבו הוא לוקה, המשתקף בכך שהיצירה שלו איננה מספיק מעניינת, ושאמור למנוע ממנו להתבטא בנושא. איזה כשל ערכי עשוי להשתקף בכך שגוף יצירה של אמן נהפך בלתי מעניין? כשהדברים באים מפי מי שהעריכו בעבר את אותו אמן, אין כמעט מנוס מלהניח שהכשל הוא בעצם התעקשותו להמשיך לחיות וליצור.

ניתן לטעון בתגובה לכך, שהניסיון לכרוך את עובדת היותו של אמן בין החיים עם ההכרח להמשיך וליצור לוקה באותו עיוורון שאוהדיו-לשעבר של חנוך מייחסים לו. ההתעקשות להמשיך וליצור רק כי אתה יכול, יאמרו, היא הדבר שנגדו אנחנו מתקוממים. אבל מהצד המעשי של הדברים, אמנים-יוצרים ממשיכים ליצור כל זמן שהם יכולים – זו פשוט עובדה. והיא נכונה כמעט בכול המקרים. המניעים לה רבים ומגוונים, פנימיים וחיצוניים, נפשיים וכלכליים. תאוות בצע אף היא אחד מהם, אבל בוודאי לא הנפוץ ביותר. אחד היוצאים מן הכלל שמעיד בהקשר זה על הכלל הוא מארק הוליס, סולן להקת Talk Talk הענוגה, שפרש מהתחום בשיא הצלחתו האמנותית (אך לא המסחרית) "כדי להתמקד בגידול הילדים", וזולת אלבום סולו אחד, הפליא לעמוד במלתו. מה שהפך אותו בדברי ימי הפופ לדוגמה פרדיגמטית להתנתקות חד-צדדית של אמן-יוצר מיצירתו.

בביטולו של כל מי שנוהג אחרת מהוליס יש אפוא מידה של אלימות, בוודאי כול זמן שהצד "הנפגע" מהחלטת האמן להמשיך וליצור לא באמת נפגע, לפחות לא במובן הממשי. יתר על כן, האלימות הזאת הולכת ומחריפה ככול שממקדים את המבט במוסד ביקורת התרבות. שימו לב כיצד כמעט כול רשימות הביקורת שיעסקו באלבום חדש של שלום חנוך או, להבדיל, של בוב דילן, ייכתבו מתוך נקודת מבט השואלת האם "ראוי" שהלה בכלל יוציא עוד ריליס בגילו המתקדם, וגם יעשו זאת לא פעם במידה בלתי מוסתרת של ארסיות. כלומר ההתייחסות למוזיקה לעולם תיעשה מבעד לפריזמה של הגיל, והשאלה היסודית לא תהיה האם השירים טובים, אלא האם הם טובים "ביחס ל-". הטרמינולוגיה בהכרח תהיה השוואתית.

אפילו ניל יאנג – שטבע את המשפט "עדיף להישרף מאשר להתפוגג", שמשמש במידת-מה את הצד הטוען נגדו במשפט ההיסטוריה – מי שמנסה כמעט מדי אלבום בשנים האחרונות "להמציא את עצמו מחדש" בשפת המבקרים, ובכך מעקר לכאורה את ההשוואה עם עצמו הישן, נלכד שוב ושוב באותו השיח, גם אם השאלה שבה הוא מתנסח לגביו מעט שונה: במקרה שלו היא תוהה האם האקספרמנטליות איננה דווקא אמצעי הסוואה מצד מי שאין לו יותר מה לומר. כך או כך, הפריזמה הגילנית תמיד שם.

מהיכן נובעת אם כך הטינה המאפיינת את רשימות הביקורת הללו (שמבוטאת, לא פעם, באמצעות שימוש ריק מתוכן במבנה מסוג "נאמנים פצעי אוהב")? מרבית התשובות האינטואיטיביות, במקרה הזה, הן גם הנכונות: ביקורת התרבות סולדת ממי שמנסים בסך הכול "להסתדר", בוודאי אם בעבר הרעידו את אמות הספים; כמו הולדן קולפילד, היא בזה לכול גילוי של פרגמטיות, תוך התכחשות אירונית לעובדה שהיא עצמה משוחה בפרגמטיזם; וכיוצא באלה טיעונים רומנטיים, גם אם לא בלתי-נכונים. אבל מה שעושה אותם למעניינים הוא התחום המשותף שכולם גם יחד מכחישים בתוקף – האוטונומיות של היוצר. אף אחד מהם לא מייחס ליוצר רצונות עצמאיים, ארציים. ביקורת התרבות פשוט מוחקת את היוצר כאדם. הוא איננו מעניין אותה. היא בעסקי המיתוסים.

המשמעות הפרדוקסלית של טענה זו, היא שדווקא האמן-היוצר, מי שבימים כתיקונים מועלה על נס בדיוק בזכות היכולת להיטיב ולנסח את הממד האוטונומי של האדם, מסולק מהפריבילגיה להחזיק בו עם הגיעו לאזור גיל מסוים. שכן המערכת התרבותית מבכרת דימויים ומיתוסים על פני אנשים בשר ודם, לא כול שכן כשהדבר נוגע לצורך שלהם להתפרנס. אגב, שלום חנוך כתב פעם שיר על הצורך הזה. הוא נקרא: "רק בן אדם".

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי איתי זיו.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על תהיה זקן ותשתוק

01
רותם

שלום חנוך כותב ושר יותר מדי על בני אדם אבל מתנהג פחות מדי כמו בן אדם.
ע"ע "בהמה" מפיו של מאור הגולה ועמוד החכמה מר גברי בנאי.
צביעות ואגואיזם כבר אמרנו?

02
שלמה פרנקל

ואילו המבקרים, כידוע, לעולם אינם מזדקנים, אף פעם לא נס ליחם, וטרם נמצא המבקר שאבד עליו הכלח מחמת הגיל. מקצוע הביקורת, שלא כמו מקצוע היצירה, עמיד בפני השנים. חה חה. אז אני לא מתלהב כלל מהמלחמונת שניהל הזמר חנוך בשרת התרבות רגב, וטוב שהיה לו שכל לחזור בו ולהמשיך כרגיל למרות נאומה. וגם איני מאלה החושבים שלגיל אין השפעה על חנוך, אף שנראה לי שלמרבית המזל הוא רחוק מלהיות "מת" כפי שכתב עליו אחד המבקרים הידועים כבר לפני שנים רבות (עשרות?). המשבר של חנוך הוא המשבר של כל הזמר העברי שאינו "מזרחי", והוא נובע לדעתי מכך שמלאכת כתיבת השירים (הפיזמונים) הופקעה מידי בעלי המקצוע המצויינים שעסקו בה, וכל אחד (וחנוך בכלל זה) הפך ל"סינגר סונג רייטר" (בעיקר מסיבות מסחריות. הזמרים מתקמצנים על התמלוגים של כותבי השירים), למרות שכותב מילים כמאיר אריאל היה רק אחד, וכן, יש גם אהוד בנאי. וגם המוסיקה ממריאה רק לעתים רחוקות, אחרי שמלאכת כתיבתה הופקעה מידי המלחינים המקצועיים (מאותן סיבות מסחריות) וגם היא הועברה לידי המבצעים. ואילו הפריחה הגדולה של הזמר "המזרחי" או "הים תיכוני"- ובוז למזלזלים - היא גם תולדה של העובדה שכל אחד שם עושה מה שהוא מתמחה בו: הפמונאי חורז, המלחין כותב תוים, יש תזמורת שמנגנת והזמר "מסתפק" בשירה - וראו זה פלא, יש פרנסה לכולם. בעוד שהרבה "סינגרים סונג רייטרים מן "הזרם המרכזי" חנוקים כלכלית . ואף על פי כן ולמרות כל האמור לעיל, אני מעדיף שלום חנוך אחד ששר ושר, גם את השירים שהוא חורז ומלחין, על עשרה מבקרים שמספידים אותו.