תהנו! (זו פקודה)

אני רוצה לכתוב. חייבת.

רוצה לכתוב כמו שנשים מסוימות רוצות להתאהב. כמו שאני רציתי להתאהב בזמנו, ובאמת התאהבתי, בלי סוף.

אני חייבת לכתוב, כמו שזו שממש סובלת כאן כבר, חייבת לעזוב. ואפילו שהכמיהה שלה הפכה המונית וכמעט גנרית היא חולמת לעבור לברלין ולמצוא שם דירה בדיוק ליד המקום הטעים של הראמן. צריכה לכתוב, כמו שהחולה הסופנית שראתה תחקיר בחדשות צריכה להשיג שמן קנביס, או תרופה יקרה שאפשר לרכוש רק בהודו. ומה היא תעשה? תעזוב את הכל ותטוס לבדה ותסתובב בסמטאות הביוב של ניו-דלהי? ואולי זה כבר לא תלוי בה בכלל. פשוט נהיה ככה, שהחיים שלה לא תלויים בה יותר.

הן שלושתן די דומות. איזו סיבה היתה לי בעצם, לנסח שלושה דימויים מקבילים לתחושת הכורח הזו? אז זה בדיוק מה שאמרתי. שזה מרוב רצון לכתוב.

אני חייבת לכתוב כמו מישהי שלא כותבת מספיק, ופוחדת מאד ממה שיקרה לה אם היא לא תצליח שוב לכתוב. אבל כשהיא שבה לכתיבה, יושבת אליה, זה אחר. כתיבה אחרת. לא הכתיבה ההיא בכלל. אני צריכה לכתוב גם בזמן שאני כותבת, כל יום (כמעט כל יום), והאמת היא שבמיוחד בזמן שאני כותבת, במיוחד אז אני צריכה וגם רוצה לכתוב, ומרגישה שאני כותבת רק כמעט או ליד או שמשהו לא ננעץ עד הסוף. אפשר להגיד בקלות שזה בגלל החורים האינהרנטיים לשפה עצמה, זליגת המסמנים המתמדת והאיווי האינסופי ללכוד את המילה, זה שמרוב רצון לח ודביק הכל תמיד מחליק ממנו. אבל אני לא בטוחה שזה העניין.

בעקבות המלצה שקראתי אני משנה את הסיסמאות שלי באתר האוניברסיטה, במייל, באמזון, באי-ביי, באתר של הבנק. בכולן אני משלבת את שם הפועל, "לכתוב" ואחריו סימן קריאה (זה כנראה לא היה חכם שסיפרתי פה). וזה באמת עושה לי משהו, מזכיר לי משהו. אם כי לאו דווקא מזכיר לי לכתוב.

זה מזכיר לי אולי, משפט של ז'יז'ק שנתקלתי בו, על כך ש"Enjoy!" היא ההוראה היחידה המופנית לעברנו, לפחות בתקופה הנוכחית. כשקראתי את זה חשבתי: בסדר, גם אני רפרפתי בתקציר של מחקר על דור ה-Y, וצפיתי ב- Westworld ובעוד כמה סרטים הוליוודיים על מציאויות-קצה אכזריות, אפוקליפטיות, כך שרעיונות על התבהמות אנושית, על התרופפות המוסר, סגידה לעונג והתמכרות לדופמין לא נראים לי מסעירים במיוחד. אבל במבט שני הבנתי שמה שבכל זאת מעניין בטענה שלו, אינה הפקודה לכשעצמה, אלא מי שנותן אותה. החלק שפוקד עלינו ליהנות, לפי ז'יז'ק, הוא לא האיד – הצד היצרי, הילדי, השקוע בעצמו, שכל עניינו הוא ההתענגות שבהווה. החלק שמצווה עלינו ליהנות הוא הסופר אגו, האב המיתי, החוק. כלומר, כורח ההנאה לא נובע מדחף חייתי וגם לא קשור לעקרון העונג של פרויד, שלפיו הימנעות מסבל וחתירה להנאה משרתים מנגנון אבולוציוני. "Enjoy!" היא פקודה מוסרית, צו תרבותי, כמו 'כבד את אביך ואת אמך'. כמו 'לא תגנוב'.

חוקרת הספרות אן-ליז פרנסואה (Anne-Lise François) כותבת באופן דומה על הכורח הנוכחי להתבטא (מרגיז וחוטא למטרותיו שלו-עצמו כמעט כמו הציווי "תאהבי את הגוף שלך"). היא מדברת על התפישה שלנו את הארטיקולציה של הרגש, החוויה או ההנאה (זו של ז'יז'ק) כאקט שהוא בהכרח חיובי, הכרחי, כמו שמצטייר למשל בטקסטים תרבותיים כדוגמת "סקס והעיר הגדולה" בזמנו, או "בנות" לאחרונה, אלה שמאדירים את החשיפה הלא מסוננת, את ה-over sharing האינסופי.

הביטוי העצמי הרי "מעלה מודעות", "משחרר", "עוזר להתפתחות" שלנו, אמור להביא לקתרזיס, אפילו לשרת את החברה בכללותה, כי אחרים ואחרות יזכו להבין מה עברנו וזה יסייע להם בחווייה הפרטית שלהם. כל אלה– שחרור, מודעות, ארטיקולציה, השפעה על אחרים – נתפשים כרצויים בצורה אבסולוטית, עד כדי שאינם מותירים סדק צר עבור חלופה שאינה מעוניינת בהם. אסור שיהיו עוד שבבי מחשבה או זכרון שאינם מגיעים לידי ביטוי, סתם ככה. מה שלא יבוטא הוא באופן מיידי סוד, הסתרה, החמצה, הדחקה, בזבוז של מידע. זו חובתי לבטא, כי רק כך אפיק מעצמי את המירב. לעצמיותי עליי להתייחס כמו שאני מתייחסת לכל משאב אחר – טבע, שטח, ידע, איבר גוף פנימי – ולסחוט ממנה כל טיפה.

לכן "תיהנו!" ו"תתבטאו!" הן במובן מסוים אותה הפקודה, גם אם אלה שמצייתים לזו השנייה מרגישים עליונות על אלה שכפופים לראשונה (וההיפך, סביר להניח). שתי הפקודות תובעות מיצוי, פועלות בתוך כלכלה של הגשמה. בשתיהן יש איסור על בזבוז הפוטנציאל של החיים כפי שהם מצטיירים לנו כרגע, כאן.

והן אומרות לי, ובלא מעט אסרטיביות, "תגשימי!"

הן אומרות לי "תכתבי!"

אני תוהה אם הקושי לישון, זה שתוקף לפעמים בזמנים של כתיבה, קשור פחות לאידיאל הספרותי היפה ההוא של דמויות שמדברות אלי בלילה ויותר לחרדה שמא לא אציית לצו החברתי הדומיננטי ביותר של השעה. זה מפחיד אותי, לא לציית. אני לא אגלה, אבל בתוך תוכי אני רוצה לציית, מאוד (בוודאי שאגלה. זה הרי כל העניין).

בקצה השני של החרדתיות הערה, הלילית הזו, מצויה אימת ההשפלה שממתינה לי, חמוצה ומרה ומוחמצת. את לא תצליחי לבטא את עצמך, את לא תצליחי ליהנות! לא ליהנות אפילו!

והנה כבר עזבתי עבודה שלפחות בהגדרה משתייכת לכותרת העל של "המקצועות היצירתיים", ואפילו הרווחתי בה כסף. עשיתי את זה – וזה קצת דוחה אותי לומר – כדי למצוא ביטוי והגשמה עצמיים, כאילו מונחים אלה קשורים בי ורק בי באיזו מהות פנימית אינדיבידואליסטית. והרי כל הנרטיב הזה הוא מקורי וייחודי לי-עצמי בערך כמו העלאתו של פוסט אמוציונלי שנכתב מנקודת מבטי "כאישה", בבוקר הִבחרותו של טראמפ.

אני מביטה מסביב. כולם עוזבים עבודות יצירתיות במידה, עבור מקצועות חופשיים שנתפשים כיצירתיים עוד יותר, מוגשמים עוד יותר. כולם רואים את שלטי החוצות היפים, המינימליסטיים האלה.

לבטא! ליהנות! להגשים!

לכתוב.

אפילו ההורים שלי רואים אותם.

ואני מעריכה את זה שהם הפסיקו לשאול אותי על נושא הילודה, כמעט הפסיקו לגמרי לומר שלחבר שלי ימאס, כי הוא הלא צעיר ואילו אני, עוד מעט... בקיצור כבר יהיה מאוחר. הם הפסיקו להציע שאשקול את האפשרות שכל הסירוב שלי נובע מהפחד להזדקן ולהשמין, ושכדאי מאד שאתגבר על זה. שאתבונן בזה, לכל הפחות. הם המירו את כל זה בצורה אחרת של מימוש, כזו שמוצאת איתי את עמק השווה, שגוברת על הפער הדורי:

"מה קורה עם הכתיבה שלך? נו, כמה זמן את כבר כותבת? מתי נקרא משהו? מתי תוציאי איזה ספר?"

אני כבר קצת מתגעגעת לשאלות על הילדים.

לא נשאר לי מקום מסתור שאינו כפוף לחובת ההגשמה. אפילו לא הבטלה. קיוויתי שלפחות הבטלה, הרפיון, הרקבון, הם שלי, פרטיים. שאולי הם מגלמים מין צד חתרני שעוד נותר בי, שמתקומם כנגד כפייה יצרנית, שרוצה להרוג את האב הגדול שפוקד עלי לממש את עצמי. אבל אני מבינה שהבטלה גם היא עוד היבט של אותו הדבר. קודם כל, כי היא קשורה ל"Enjoy!" כמובן, למציאת ההנאה השלמה, האולטימטיבית. ובתוך כך היא גם מגלמת סוג של ביטוי יצירתי. הבטלה מהסוג שאני מכירה, מהווה מעין צורת אמנות בורגנית של צפייה בסדרות אנינות והזמנת אוכל הביתה ולבישת בגדים מכותנה, שמתאימים גם לחוץ וגם לפנים. במופעיה המדודים, המינוריים יותר, היא רתומה לביטוי ולהגשמה היצירתיים גם מאחר שהיא מסודרת בין זמני הכתיבה או העשייה ומשרתתם אותם, כמו שקראתי באינסוף בלוגים שעוסקים בחלוקת זמן טובה. בהתגלמותה האחרת, המוקצנת, היא הכישלון המפואר, הבינג' חסר הגבולות, הבולסנות וההתמסרות המוחלטת אל הכלום. אבל גם הכלום הזה הוא משהו, וגם את פוטנציאל הבטלה אסור לבזבז. הנה המשפט הנורא הזה– "כי אם כבר, אז עד הסוף".

ומה עם סתם בטלה כזו, ארעית, לא לכאן ולא לכאן, לצידה קצת אוכל, לא טעים מאד, גם לא דוחה בטראשיות שלו, אז זה אפילו לא מצחיק לדווח עליו לאנשים, להעלות תמונה שכמו אומרת, "הו, תראו כמה נמוך ירדתי אתמול. הכי נמוך".

ובעיקר, מה עם כתיבה כזו? כתיבה שאינה משתמשת בי כצינור, שאינה מצליחה לבטא את המהות המדויקת אבל גם אינה מתייסרת מהחמצתה? כתיבה שלא שהיא לא לוכדת כלום. היא פשוט לא לוכדת הרבה. כתיבה שהיא כך, כתיבה שהיא בסדר, שאינה חלק ממסלול ההגשמה העצמית המדומיין שלי וגם לא חלק מכשלונו?

ישנם הימים שבהם איני יכולה לשבת בחדר העבודה. טוב זה ככה – ישנם ימים בהם מפחיד אותי לשבת בחדר העבודה. בהם מבהיל אותי לגעת בכיסא האורתופדי שלי ולכוון את הגוף אל השולחן. ישנם ימים שבהם אין סיכוי שאכנס לשם.

אז אני אומרת לעצמי שרק אשב לרגע על הספה ואראה מה קורה באינסטגרם ואסקור במשך כמה שניות את רשימת המטלות היומית. אני אומרת לעצמי, שאולי תוך כדי אפתח גם את קובץ הוורד. את אחד מקבצי הוורד. ואשחק עם הקלידים, כמו שילדה מנקרת בעלים הירוקים ובפירה על הצלחת, קצת מזיזה אותם מצד לצד.

וזו תהיה התגובה שלי. המרד. הדרך היחידה למרוד. אני אכתוב, בסדר, אני אבטא משהו קטן, אבל אני אעשה את זה חלקית, ממש לא באופן טוטאלי. בלי הרבה התמסרות וכמעט בלי בערה פנימית. פשוט ככה.

והנה בכל זאת, אחרי שכתבתי את זה, אני לא יודעת אם הצלחתי לומר באמת את מה שרציתי.

 

תמונה ראשית:  עמית ברלוביץ, 2009, סטילז מתוך עבודת הוידאו paper bear

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על תהנו! (זו פקודה)

08
דינה

הצלחת לבטא זאת בהרבה רגש, תשוקה ובלבול.
גם אם היו כמה דברים שלא הבנתי, התחברתי לדברים .
תמשיכי לכתוב ברמות שונות ובנושאים מגוונים.
אנחנו נקרא.

10
רחל

מעין, אכן שמך מתאים לך, מעין מבעבע בלי סוף, ובו תנועה וזרימה מתמדת של מחשבות שמבעבעות מחשבות נוספות וזה לכשעצמו תהליך יצירתי ופורה. נשארתי מהורהרת ואולי גם מעורערת מעט בעקבות הקריאה, וכמו אחרי קריאת שיר שכתוב דחוס ולוקח להמון כיוונים, חזרתי וקראתי שוב.
ומבחינתי, מה שהכי מענג(כן, גם זה ישנו) בכתיבה, זו ההתמסרות לתנועה הזו שמתרחשת בתוכנו וללכת אחריה קדימה, לאן שהיא לוקחת. ואת זה הצלחת לעשות נפלא! ותודה לך גם על מחשבות חדשות שלא היו לי לפני שקראתי.

    11
    אורה שטרן

    מעין, גם אני חזרתי וקראתי שוב. להבין, להתרגש, להרהר, להישאל, להתחבר. לפוריות של הרעיונות, המחשבות, הדימויים , ובצורה קולחת ומרתקת. הסיומת שלך - המטילה ספק לגבי הצלחתה של האמת שלך להתבטא על -ידך בכתיבה זו - מזמינה אותי לכתוב לך : אלי הגיעה הבעירה פנימית שלך לכתוב. האמת של מה שהיא עושה ומחוללת לך, בך נגעה בי. האסוציאציה שעולה בי למילה "הגשמה" היא גשם. גשם יורד לפרקים. מקומי, טיפטוף, עז ועוד. לוקח לגשם זמן להפוך לגשם. ולפעמים נראה שהוא בבטלה, סתם קולח קלות ונעלם, לפעמים בנבצרות (בצורת). אבל כולם כבר יודעים שהוא גשם וככה הוא. בבקשה, תמשיכי לשתף. ותודה רבה !

12
לאה מרום

מעיין הכותבת, את מעיין אמיתי, שופעת כנות ופנים בצורה כמעט מפחידה.

מדייקת עד לפירור האחרון, מציגה את כל האופציות ולא משאירה מקום לגמגום, לחרטה, להיסוס.

את מתפקדת ומתייחסת אל עצמה ואל העולם קצת כמו שופט עליון (מעניין שגם את מזכירה את הסופר אגו), בעודך מחפשת את השופט בעל הרחמים וההבנה.

לא היה לי פשוט לקרוא את מה שכתבת. ההצפה המחשבתית והרגשית הציפה גם אותי. לפעמים רציתי לאמר לך: די.

ונדמה לי שגם את רוצה לאמר זאת לעתים לחיים, לאנשים סביבה. הניחו לי לחיות את חיי בשקט, כרצוני, כצרכיי, כמידתי.

ולי הכי חשוב לאמר לך, שאי אפשר להתעלם ממך, שאי אפשר להתעלם מן הנוכחות החזקה שלך השוצפת, ממעיין השפע המיוחד והשופע שלך.