תודה על הבוקר

לחיות חיים טובים ונכונים לטובתנו ולמען סביבתנו דורש עבודה של שנים. אבל יש דרך להתקרב לכך מיד והיא פשוטה וזמינה לכולנו
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

עבור היוונים הקדמונים, המידה הטובה לא הייתה מטרה בפני עצמה, אלא דרך לחיים ראויים. אדם ישר ונדיב, המגלם בדמותו שקדנות וחוסן נפשי, אדם המגלה איפוק וטוּב לב, הוא אדם שישגשג בחייו ויחיה חיים מלאים בעלי משמעות ואושר מתמשך, שאינו בר חלוף. התפישה הזו אינה שונה מאוד כיום. אנו אמנם שומעים סיפורים רבים על מפורסמים, פוליטיקאים ואפילו על השכנים שלנו, המוצאים תענוגות רגעיים באמצעות סיפוק אנוכי, רמאות או היבריס, אבל אנו יכולים לראות את כל זה מתגלה במערומיו, ומוביל לייאוש, דחייה חברתית או גרוע מכך.

המעלות הטובות נובעות מחיים של מודעות, שבהן מחשבה ביקורתית עמוקה מובילה לכך שאנו מאמצים תכונות אציליות כמו יושר ונדיבות, גם אם קשה ביותר לממש אותן

אם אכן המידה הטובה מובילה לחיים ראויים וטובים – תפישה שזוכה עם הזמן לעוד ועוד גיבוי אמפירי – השאלה ״כיצד אנו הופכים לבעלי מידות טובות?״ נשמעת בהולה למדי. עבור מרבית העוסקים במוסר, בעת העתיקה וגם כיום, התשובה ברורה: המעלות הטובות נובעות מחיים של מודעות, שבהן מחשבה ביקורתית עמוקה מובילה לכך שאנו מאמצים תכונות אציליות כמו יושר ונדיבות, גם אם קשה ביותר לממש אותן.

אולם ישנה בעיה בצורת החשיבה המוכרת מאוד הזו. בעולם סואן, שבו רבים מרגישים כי דרישות החיים היומיומיות מכריעות אותם, הקדשת זמן להרהורים פילוסופיים – בעלי ערך ככל שיהיו – עשויה להיראות כמותרות חמקמקים. לכן אף שהדרך המקובלת לרכישת מידות טובת עשויה אמנם להצליח, אחרי יותר משני עשורים של חקר האופן שבו רגשות מעצבים את המחשבה, אני חושב שיכולה להיות דרך קלה יותר להשגת אותה מטרה.

יד, ציפור, האכלה, נדיבות

אפשר תמיד, עדיף תמיד. תצלום: בוני קיטל

כשהנואם הרומי קיקרו דיבר על אופי מוסרי, הוא אמר: ״הכרת תודה אינה רק אחת המעלות המצוינות ביותר, אלא גם אִמן של כל היתר״. ואף שאני חושב שההצהרה הזו מוגזמת, עמדתו של קיקרו מעלה את האפשרות המטלטלת, שלפיה אפשר באמצעות טיפוח פשוט של היכולת להכיר תודה, שיצמחו בנו מאליהן כל המעלות האחרות. אם הוא צודק, עולה מכך כי ישנה דרך שונה לגמרי לשיפור האופי המוסרי – דרך מהירה, קלה ויעילה.

בבסיסם, רגשות עוסקים בעתיד, ולא בעבר. מנקודת מבטה של האבולוציה, תחושת כאב או עונג שאינן יכולות לשנות דבר הן בזבוז חסר תועלת של מאמצי המוח. היתרון האמיתי של הרגשות נובע מכוחם להדריך החלטות עתידיות.

הכרת תודה... היא הזיכרון המוסרי של המין האנושי

במקרה של הכרת תודה, ברור כבר מזמן כי היא דוחקת בנו לשלם חובות. כפי שהסוציולוג הגרמני גאורג זימל תיאר בראשית המאה העשרים: ״הכרת תודה... היא הזיכרון המוסרי של המין האנושי״. היא אינה מאפשרת לבני אדם לשכוח שהם חייבים להשלים עם הקרבה כלשהי של העתיד, כדי לתגמל את מי שהועיל להם בעבר. וכפי שעולה ממחקרים אמפיריים במעבדות רבות, ובכללן זו שלי, זימל צדק. ככל שאנשים מרגישים יותר הכרת תודה כלפי מי שעזרו להם, כך הם משקיעים יותר מאמץ כדי לגמול לאלה כראוי.

איך מחוללת הכרת התודה את הקסם המנטלי שלה? מהו המנגנון שגורם לנו לרצות להקדיש זמן, כסף או משאבים אחרים כדי לגמול לאחרים במקום להעצים את הנאתנו שלנו? זהו, כנראה, עניין של שליטה עצמית. בכל פעם שאנשים מקריבים משהו למען מישהו אחר, הם בוחרים לוותר על הצרכים האישים המידיים שלהם לטובת תועלת גדולה יותר בעתיד. למשל, אם חברותכם עם מישהו חשובה לכם, הכרת התודה שאתם חשים כשהוא עוזר לכם להעביר את הספה שלכם לדירה החדשה מגדילה את הסיכוי שתגמלו לו טובה, גם אם כשהוא יבקש עזרה, תעדיפו לעשות כל דבר בעולם חוץ מלגרור רהיטים. עם זאת, ההסכמה לעזור חיונית כדי להבטיח שתמשיכו להפיק את אותה תועלת שאתם מפיקים מן החברות הזו – תועלת שכאשר היא מצטברת לאורך זמן, יש לה עבורכם, כנראה, משקל רב, העולה על ההנאה, למשל מיציאה למסעדה כשחבריכם נמצאים בצרה.

כדי להוכיח זאת, הצלחנו להצביע שוב ושוב על קשר הדוק בין הכרת תודה ושליטה עצמית. בשנת 2014 הראינו שאנשים אשר עוררנו בהם תחושה של הכרת תודה, בהשוואה למי שחשו שמחה או לא חשו רגש כלשהו, היו נכונים יותר להמתין לתגמול כספי (למשל, 80 דולר בעוד שלושה שבועות) במקום לקבל מיד סכום קטן יותר (35 דולר). כמו הילדים המצליחים ב״מבחן המרשמלו״ המפורסם של ולטר מישל (Mischel) באוניברסיטת סטנפורד בשנות השבעים, המבוגרים שחשו הכרת תודה הצליחו יותר להתמודד עם פיתויים לסיפוק מידי לטובת תועלות גדולות יותר בעתיד.

כיוון שדילמות מוסריות רבות מסתכמות בעצם בשליטה עצמית – כפי שהסטואיקנים ציינו כבר לפני מאות שנים – מממצאים כאלה עולה כי הכרת תודה אכן עשויה להיות אִמן של המעלות כולן.

חשבו על יושר. נניח שאני מבקש מאנשים לשחק משחק מזל שבו עליהם להטיל מטבע וירטואלי כדי לזכות באחד משני פרסים כספיים: פרס קטן או פרס גדול יותר. נניח שהטלת המטבע נעשית בפרטיות. כדי לקבל כסף, כל שעל אותם אנשים לעשות הוא להקיש על מקש במחשב ולציין איזו תוצאה קיבלו: ״עץ״ פירושו סכום גדול יותר, ״פלי״ פירושו סכום קטן יותר. ועכשיו למרכיב האחרון: המטבע תוכנן מראש כך שהוא ייפול תמיד על ״פלי״.

אם הכרת תודה מעצימה את היושר, הצפי ברור: מי שמרגישים הכרת תודה בזמן שהם מטילים את המטבע אמורים להיות כנים יותר מחבריהם ולכן הסיכוי שידווחו על ״פלי״ – המניב עבורם פחות כסף – גדול יותר. כשערכנו את הניסוי, אשר התפרסם בכתב העת Psychological Science בחודש מאי 2019, התברר שזה בדיוק מה שקרה. שיעור הרמאים צנח למחצית (מ-49 אחוזים ל-27 אחוזים בלבד) בקרב מי שזה עתה נזכרו באירוע שבו חשו הכרת תודה, בהשוואה למי שתיארו זמן שבו חשו שמחה או לא חשו רגש מסוים כלשהו.

לא ניתן, כמובן, לקבל ניסוי בודד כלשהו כהוכחה חותכת. ולכן באותו מאמר, תיארנו ניסוי שני, שבו הגדלנו את הפיתוי. בגרסה בזו היו שני הבדלים משמעותיים. ראשית, הטלת המטבע קבעה האם המשתתף יזכה לבצע מטלה מהנה במשך עשר דקות או מטלה קשה במשך 45 דקות. שנית, גרמנו למשתתפים להאמין כי המשתתף הבא בתור ייאלץ למלא את המשימה שתיוותר.

העצמת המוסר מן היסוד מעלה על ידי טיפוח תחושה של הכרת תודה במשך מספר רגעים ביום עשויה להצליח, ויש לה יתרון, משום שהיא אינה מצריכה לחכות שנים לתוצאות

שילוב השינויים הללו הביא לכך שהחלטתם של המשתתפים הייתה כרוכה לא רק באפשרויות השונות באורח דרמטי במידת הזמן והמאמץ שהן תובעות, אלא גם השפיעה ישירות על מה שיקרה לאחרים. מי שהחליטו לרמות ולדווח שהמטבע הווירטואלי נפל על ״עץ״ דאגו לעצמם למטלה הרבה יותר קצרה ומהנה, אבל גם דנו אדם אחר שלא בצדק, לבצע את המטלה הפחות נעימה.

כצפוי, תדירות הרמאויות הייתה נמוכה יותר. יחד עם זאת, הכרת תודה השפיעה בדיוק באותו אופן. בעוד ש-17 אחוזים מן האנשים רימו כשחשו שמחים או לא חשו רגש עז כלשהו, רק 2 אחוזים רימו כשחשו הכרת תודה.

התיעוד של מחקרים אמפיריים מראה השפעה דומה של הכרת התודה על תכונות טובות נוספות. מי שמרגישים הכרת תודה נוטים יותר לעזור לאחרים המבקשים מהם עזרה, לחלק רווחים בצורה שוויונית יותר, לגלות נאמנות גדולה יותר גם אם הדבר עולה להם ביוקר, להיות חומרניים פחות ואפילו להתעמל, במקום להתבטל.

חשוב מאוד לשים לב שמי שפעלו באורח ראוי יותר במחקרים הללו, לא עשו זאת משם שהיו מלכתחילה אנשים ״טובים״ הם לא היו אנשים – אשר כפי שחוקרי מוסר היו מצפים שהיו, הקדישו שנים להתמקדות בניתוחים פילוסופיים. אלה היו אנשים מכל שכבות הציבור, שכאשר הוצג בפניהם פיתוי, נאלצו להחליט במהירות האם לנהוג באצילות או לא. ובעוד שרבים פעלו באופן פחות מכובד, כל מה שנדרש לחלקם כדי לנהוג בהגינות היו מספר רגעים שבהם העלו בתוכם הכרת תודה.

דבר מכל זה לא אמור להתפרש כאילו לא ראוי לשקול ולהרהר בשאלות על אודות הסיבה והדרך להתנהג באורח מוסרי. ראוי בהחלט. אבל זו אינה הדרך היחידה, ואולי גם לא היעילה ביותר, לסייע לאימוץ המידה הטובה וחיים ראויים. העצמת המוסר מן היסוד מעלה על ידי טיפוח תחושה של הכרת תודה במשך מספר רגעים ביום עשויה להצליח לא פחות, ויש לה יתרון, משום שהיא אינה מצריכה לחכות שנים לתוצאות.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

דייוויד דה-סטנו (DeSteno) מלמד פסיכולוגיה באוניברסיטת נורת׳ווסטרן בבוסטון, ועומד בראש הקבוצה למחקר רגשות חברתיים. בין ספריו:  Out of Character (משנת 2011, נכתב בשיתוף פיירקרלו ואלדסולו), The Truth About True (משנת 2014) ו-Emotional Success (משנת 2018).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: הכרת תודה. תצלום: פרננדו טרבאנקו, אימג'בק/גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דייוויד דה-סטנו, AEON.


תגובות פייסבוק