תורת הלב הפתוח

במשבר אמיתי, במצב חירום, מוטב להסתמך על נתונים, על המדע, ועל המיומנות של בעלי הניסיון
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

לפני שבוע עברתי ניתוח לב פתוח. זה היה ניתוח שנמשך כשבע שעות. הייתי מורדם ומונשם. העירו אותי לאט במשך שש שעות נוספות.

שבועיים לפני כן, הגעתי למרכז רפואת חירום עם כאבים עזים בחזה. אחרי בדיקות דם מצאו אצלי הפרשה של אנזים שבעקבותיה נשלחתי מיד למיון בחשד לאירוע לב. אושפזתי למשך שבוע. יום אחד אחר הצהריים, אחרי שלל בדיקות – רנטגן, אקו לב, סי טי ועוד – התיישבה ליד מיטתי בבית החולים קרדיולוגית ואמרה לי שעלי לעבור ניתוח לב פתוח. הייתי כנראה קהה חושים. לא הפנמתי את משמעות הדבר – ניתוח לב פתוח, כשאני מורדם ומונשם. הנהנתי. היה ברור לי שכל מה שהיא תגיד, אני אעשה. אחרי שעה או שעתיים הגיע מנתח הלב וחזר על דבריה. הנהנתי. הסכמתי. אמרתי "אם זה מה שצריך לעשות, אוקיי. תעשו את זה". עדיין לא הבנתי דבר.

השתחררתי הביתה, עם הוראה לחזור לבית החולים כעבור שבוע כדי לעבור את הניתוח. בשבוע הזה עשיתי הכול כרגיל. עבדתי על המחשב של העבודה – מהבית, בגלל הקורונה – סיימתי לעבוד כל ערב בשש או שבע, וביום שני, שלושה ימים לפני יום הולדתי ה-49, התייצבתי לניתוח.

"זה ניתוח עם סיכויי הצלחה מאד גבוהים - מצוינים, כך אמר הרופא המנתח – ואני אעבור אותו בשלום ואחזור הביתה". לא הייתי משוכנע, אבל אמרתי את המילים.

ישבתי עם אשתי בחלל התצפית הענק שבקומה ה-12 בבניין האשפוז החדש של הדסה עין כרם. הבטנו בעמק בית זית. מדי פעם דיברנו. מדי פעם התקשרתי לאחד מבני המשפחה, כדי לומר להם מילות ארגעה: "זה ניתוח עם סיכויי הצלחה מאד גבוהים - מצוינים, כך אמר הרופא המנתח – ואני אעבור אותו בשלום ואחזור הביתה". לא הייתי משוכנע, אבל אמרתי את המילים.

יום קודם, גילחו אותי בכל הגוף, נתנו לי סבון אנטי בקטריאלי מיוחד, אדום כמו רוטב חמוץ מתוק, ומדיף ריח חיטוי חריף, ואמרו לי לרחוץ את החזה ערב ובוקר. בצהריים קראו לי ונפרדתי מאשתי. השכיבו אותי על מיטת הניתוח והכניסו אותי לחדר חמים להפליא. הייתי בטוח שהחדר יהיה קפוא כמו החדר שבו עברתי צנתור שבוע לפני כן. אנשי צוות חדר הניתוח הסתובבו סביבי – ראיתי שמונה, ודאי היו נוספים – ואז החלו בהחדרת המחטים, העירויים וההרדמה. המנתח הביט בי ושאל: "מה שמך?" כולם סביבי השתתקו והסתכלו עלי. אמרתי לו. הוא שאל: "מה מספר תעודת הזהות שלך?" אמרתי לו בקול ברור ככל שיכולתי, אף ששיני נקשו מעייפות. חומרי ההרדמה פעלו היטב. אפילו לא הרגשתי שנרדמתי.

כשהתעוררתי היה חושך מוחלט. הייתי עייף, כאילו כל רגע אני עשוי להירדם שוב. הרמתי יד. ניסיתי לדבר. לא הצלחתי. מאוחר יותר סיפרה לי אשתי שבגרון שלי היה צינור. לא הרגשתי. הרגשתי רק חוסר ישע: אני מנסה לדבר ולא מצליח. כאילו יש מיתרי קול בגרון, אבל הם מופרדים זה מזה במעין שיתוק מוזר, לא מצליחים לגעת זה בזה. הרמתי יד כדי לסמן כתיבה. האחות שלידי, שאותה לא ראיתי בחשכה, הושיטה לי עט והניחה אותו על משטח שאותו לא ראיתי, מימין לי. כתבתי בחשכה, בלי לדעת אם העט מתווה קווים על הנייר, בלי לדעת אם אני לא כותב בטעות אות על אות. כתבתי: "האם הניתוח נגמר". לא שמעתי תשובה. כתבתי: "אני חרש באוזן ימין". האחות כנראה קמה, הקיפה את המיטה, רכנה לשמאלי ואמרה: "כן". לא ראיתי דבר. רק שמעתי את הלחישה. אבל הלחישה הזו חיברה אותי שוב לעולם החיים.

אדום חזה

החיים מחכים לאדום החזה. תצלום: יאן מאיוס

הלילה הראשון היה סיוט. כאבים שאינם מרפים, למרות כל משככי הכאבים. אחרי יום העבירו אותי מההשגחה בטיפול נמרץ אל המחלקה. שם יכולתי לישון שעה רצופה. במחלקה הכול נהיה קל יותר, כאילו אני דבורה בבידוד בכוורת דבורים: הזריקות, הבדיקות, בדיקת המדדים בחמש וחצי בבוקר, כאילו מדידת חום, לחץ דם וסטורציה מוצלחת יותר בחמש וחצי בבוקר. לא ישנתי הרבה. עליתי במשקל, מ-60 ל-66 קילו, בגלל צבירת נוזלים בניתוח. התפתחו אצלי בצקות. הרופאים אמרו לי: "פעם נהגו להמליץ על מנוחה אחרי ניתוח לב פתוח. היום הגישה הפוכה: אתה מתיישב ברגע שאתה יכול, קם מיד והולך כמה שיותר". כך עשיתי.

הייתי שבוע לבדי בחדר במחלקת כירורגיית לב וחזה. הלכתי הרבה. הצצתי מהחלון. עשיתי את התרגילים שנתנו לי. אכלתי אוכל של בתי חולים בחג הפסח. לא ראיתי איש חוץ מאחים ואחיות מסורים, רובם ככולם ערבים, ואת אשתי שבאה פעם ביומיים, למרות כל סגרי הקורונה. אחרי שבוע שוחררתי, עם המלצות לפעילות גופנית ומרשמים לשמונה סוגי כדורים.

עכשיו אני בבית. כמעט שבועיים לאחר הניתוח, אני עדיין לא ישן מספיק ולא ישן ברציפות. השיפור זוחל אבל קיים.

אילו הקרדיולוגית הייתה מגיעה אלי בכל גיל שבין 18 ל-30 , ואולי גם מעט מאוחר יותר, ואומרת מה צריך לעשות ללב שלי, הייתי מחייך בנימוס, מהנהן, מודה לה על הדברים ועל זמנה ומסתלק משם שלא על מנת לשוב. בעשרים השנים האחרונות עברתי מהפך. מחוסר הקשבה מוחלט לרופאים באשר הם, עברתי לציות לכל דבר שהם יגידו לי ויעשו לגופי.

במחלקת כירורגיית לב וחזה היה לי זמן לחשוב. חשבתי על תצלום שראיתי לאחרונה בידיעה חדשותית, תצלום שמגדיר את תקופת הקורונה ומה שהיא עושה ליחסים בין הדת והמדע: האפיפיור ניצב בכנסיית פטרוס הקדוש לבדו, מאחוריו, במרחק של כשלושה מטרים או יותר, עומדים שני סגניו, והם מקיימים טקס דת ברחבה ענקית וריקה מאדם. בחג הפסח, רחבת הכותל בדרך כלל הומה אדם. השנה היא ריקה כמעט לגמרי. כך גם מסגדים רבים ומרכזיים בכל רחבי המזרח התיכון והעולם המוסלמי בכלל. במאבק בין הדת למדע על אמון הציבור, הדתיים יכולים לדבר על אלוהים ותמיכתו בלי סוף, ועל כך שצריך לקיים את הוראותיו וללכת בדרכיו, אבל כשזה מגיע לעניינים חשובים, לענייני חיים ומוות, הם מקשיבים למדענים. מסתבר שאם אפשר לבחור בין תפילות לבין פענוח גנום של וירוס ומציאת דרכי התמודדות אפידמיולוגיות, גם מנהיגי דת פונים אל המדע.

עוד מוקדם לומר שהמדע ניצח. לדת יש תפקיד חשוב במתן תמיכה רוחנית למיליארדי אנשים בעולם. אלפי שנות אבולוציה של הדת יצרו מערכות חברתיות ופסיכולוגיות מתוחכמות, שמסונכרנות עם השאיפות והפחדים האנושיים העמוקים ביותר. אבל כפי שהאפיפיור עמד לבדו ברחבה הריקה וטלטל כלי המפיץ קטורת, כך אני עמדתי לבדי בחדר הפרטי, הגדול, החשוך והמלא באורות קטנים ועזים של מחלקה פנימית בבית חולים, הסתכלתי מהחלון אל עמק בית זית המנוקד באורות הלילה, והבנתי איזו מטמורפוזה עברתי. לפני עשרים שנה, בגלל החינוך המקרוביוטי הטבעוני הפנאטי שקיבלתי בנעורי, היו בתודעתי כל הרופאים שרלטנים, או לכל הפחות שוטים מזיקים. היום צייתי להם ציות מלא.

נזכרתי במגפות ימי הביניים: אנשים נדבקו, חלו, בלו, גוועו ומתו בהמוניהם בכל עיר וכפר, בלי שלאיש היה מושג למה זה קורה. כולם האמינו לדברי כוהני הדת. כדי לעבור מבערוּת לידע נדרשו לאנושות מאות שנים. כדי לעזוב את כוהני הבערות של המקרוביוטיקה והניו אייג', נדרשו לי עשרים שנה.

"יודעים למה זה קרה?" - "לא, אבל תיקנו את זה"

אתמול בערב אשתי שאלה את המנתח: "יודעים למה זה קרה?"

"לא," הוא אמר, "אבל תיקנו את זה".

רק עכשיו חשבתי כמה כוח, פשטות וחכמה יש בתשובה הזו. כל תורות המזרח, שהיו בנות בית בביתי ובתודעתי במשך כל שנות נעוריי, לא העזו לומר שהן אינן יודעות. הן ידעו הכול, כל סודות היקום והקיום היו בפניהן כספר הפתוח, אבל ברגעי מבחן הן לא פתרו דבר. כל תורות המזרח, חמושות באוצר תשובות של אלפי שנים, לא יכלו לסייע במצב חירום רפואי. רק המדע המערבי, שעקרון היסוד שלו הוא "אנחנו לא יודעים", פתר את הבעיה. הרופאים לא ידעו כלום אבל פתרו את הבעיה הכי גדולה.

אני כנראה אלגוריה לאנושות, או שהאנושות היא אלגוריה לי. אני קצת עייף, עדיין בשיקום לב, וקשה לי להבדיל עכשיו בין מאות שנים לבין שנות חייו של אדם. אבל לאחר עשרות שנות קסם של בערות, בחסות התפישות הרוחניות וההוליסטיות שבתוכן גדלתי, אני מכיר לאט ובמבוכה בכך שמה שהציל אותי לבסוף לא היה שום תבשיל טבעוני, תרגיל יוגה או מילות תפילה, לא כל תיאוריות ההרמוניה הקוסמית והניו אייג' שאי פעם נרשמו והוטפו, אלא קצה סכין מנתחים חדה, קרה ואפורה. זה לא שהתיאוריות של ילדותי פשטו את הרגל; מעולם לא היה להם שום תוקף מלכתחילה. כמו ילד ששרד הפצצה על ביתו ועירו, אני עומד עירום מאידאולוגיה ומביט סביבי בחורבות הכתושות של האידאולוגיה שעליה גדלתי.

אני הולך לקחת את הכדורים שלי.

תמונה ראשית: הלב, כמה פשוט. תצלום: Mirage C, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

3 תגובות על תורת הלב הפתוח

02
ויגדור רכניץ

ואולי, כל התורות וחכמות החיים שצברת במשך חייך הם אלו שהובילו לאותו הרגע המיוחד בו אותה סכין מנתחים חדה קיבלה כבוד ויראה.
זה לאו דווקא או זה או זה
זה עשוי להיות גם זה וגם זה

03
דבורה שפירא

אתה כותב יפה ומרגש. אבל לא הצלחתי להבין מהו הטיעון הבסיסי. מאין המסקנה של עדיפות המדע על פני תפילות? זה שהאפיפיור עמד לבדו? זה שרחבת הכותל הייתה כמעט ללא אנשים? מה הקשר? נראה כאילו קודם סימנת מטרה לכתבה, ואז היה ניסיון לצייר סביבה עיגול. אולי החינוך המקרוביוטי בהגדרתו הוא נגד המדע (אני באמת לא מבינה בזה) וממילא בחירה במדע משמעה אי בחירה במקרוביוטיקה. אך בוודאי לא כך הוא לגבי הדת. ברור שכל אדם דתי שעיניו בראשו בוחר להיעזר בכל פיתוח מדעי ובכל מה שיש לרפואה להציע. אך מה זה אומר לגביו אמונותיו? טיעון מדעי מלכתחילה הוא טיעון שניתן להפרכה. אמונה בהגדרה לא ניתנת להפרכה... למה המושג אמונה רלוונטי לרפואה ולמדע? והעיקר- תהיה בריא!