תיאוריית האינבוקס

אמרו לי כמה אימיילים יש לכם בתיבה ואומר לכם מי אתם
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

יש כאלה שחושבים על עכבישים. אחרים מדמיינים פגישה לא צפויה עם האקס. אבל מה שמעורר אצלי חרדה הוא עיגול עם מספר בתוכו: 1328 התראות על אימיילים שלא נקראו? אני פשוט לא מבין איך אנשים יכולים לחיות ככה.

איך זה שיש אנשים ששומרים על שלווה בעוד אימיילים שלא נקראו מטפטפים לתוך תיבות הדוא"ל שלהם ומקננים שם ללא טיפול, בעוד שאחרים לא יכולים להירגע כל עוד יש בתיבה שלהם אימיילים בפונט שחור מודגש? יכול להיות שאני דוגמה קיצונית למוחק התראות כפייתי, אבל לפי הסקרים, אני לא היחיד: מחקר מ-2012 מצא שאנשים מגיבים ל-70% מהאימיילים שקשורים לעבודה תוך שש שניות מקבלתם.

הנתונים האלה הובילו אותי לתיאוריה שיש שני סוגי אנשים בעולם: אלה שיכולים להתעלם מאימיילים שלא נקראו בלי בעיה, ואלה שמרגישים שהם חייבים לעשות משהו – ומיד.

אז מה גורם לאנשים להשתייך למחנה זה או אחר? גלוריה מארק, פרופסור לאינפורמטיקה באוניברסיטת קליפורניה, חוקרת בדיוק את השאלה הזו. במחקר שערכה לפני כמה שנים היא השתמשה במכשיר אק"ג כדי לעקוב אחרי קצב הלב של עובדים שנותקו מהאימיילים שלהם למשך שבוע עבודה אחד. בממוצע, הגמילה הפתאומית הורידה את רמות הלחץ שלהם באופן משמעותי. (אחת ההמלצות המעניינות שצמחה מן המחקר הזה היא שחברות ישקלו להקים מערכת שתשלח אימיילים דחופים-פחות במקבצים: בבוקר, סביב ארוחת הצהריים ובערב).

לאחר שראיינה מספר אנשים לגבי מערכות היחסים שלהם עם האימיילים שלהם, הבחינה מארק בכך שחלקם רואים באימייל הרחבה של האוטונומיה שלהם – כלומר, שהוא קשור בשליטה. נחקר אחד אמר לה, "אני נותן לצפצוף ולהתראות הקופצות לשלוט לי בחיים". בדיקה כפייתית של אימיילים, או ניקוי כפייתי של רשימת האימיילים שלא נקראו, יכולים אם כך להיות צורה של החזרת השליטה בחיים. "אז אני יכולה לחדד את התיאוריה שלך ולומר שאלה שמרגישים כורח לבדוק את האימיילים שלהם עשויים להיות רגישים יותר לתחושה של איבוד שליטה ולתחושה שהם מחמיצים מידע", אמרה מארק.

כשאנשים עוזבים הכול רק כדי לאפס את מספר האימיילים שלא נקראו, היעילות שלהם עלולה להיפגע. "לוקח לאנשים 25 דקות בממוצע לחזור ולהתרכז במשימה לאחר הפרעה", היא אומרת. כן, זה כולל אפילו הפרעות קצרות, כמו שרבוט תשובה קצרה לאימייל, ולפעמים הזמן הארוך שדרוש כדי לחזור למשימה הוא כי הפרויקט שאתם מתחילים לעשות אחרי שטיפלתם באימייל הוא כבר לא אותו פרויקט שהתחלתם בו. (ההפרעות האלה הן חלק כה אינטגרלי מאופן העבודה המודרני, אומרת מארק, שכאשר חסרות לאנשים הפרעות חיצוניות, כמו חבר לעבודה שיפתח בשיחה, הם מפריעים לעצמם באופן יזום – לפעמים על-ידי בדיקת תיבת האימיילים שלהם).

אני מחבב את התיאוריה של מארק, אבל אני חושב שיש דחף נוסף שמזין את התחושה המטרידה שמתלווה לאימיילים שלא נקראו: קריאה מיידית של אימיילים והעברתם לארכיון היא בדיוק אותו דבר כמו סימון וי על משימה ברשימת מטלות או איפוס ידיעות שלא נקראו בפיד RSS. במילים אחרות, כוח המשיכה של ההתנהגויות האלה טמון באשליית ההתקדמות שהן יוצרות. יש מעט משימות שנותנות תחושת הישג כה ברורה ומיידית כמו מחיקה של אימייל. וזו הסיבה שאנשים מסודרים באופן נוירוטי, כמוני, לא יכולים להימנע מלמיין אימיילים בשנייה שאנחנו מקבלים אותם.

כמובן שאפשר לבחון את הרגישות השונה הזו לאימיילים גם מזוויות אחרות. ג'יימי מדיגו, פסיכולוג שכותב על משחקי וידאו, חושב שהתראות פועלות כמו צבירה של שלל וירטואלי. במילים אחרות, אפשר לראות באימייל לא משימה, אלא משחק. "מתכנני אפליקציות לרשת, לטלפונים או למכשירים ניידים הבינו את זה די מוקדם," הוא אומר. "כשאנחנו רואים, שומעים או מרגישים התראה בטלפון הנייד שלנו, אנחנו פותחים את האפליקציה ומתוגמלים במשהו שאנחנו אוהבים: הודעה מחבר, לייק או מה שזה לא יהיה". הוא מנחש שאנשים שצבירת התראות לא מזיזה להם גם מגיבים באופן חזק פחות לריטווטים או ללייקים בפייסבוק.

איאן בוגוסט, מרצה למחשוב אינטראקטיבי במכון ג'ורג'יה לטכנולוגיה, מציע תיאוריה דומה. "אולי יש אנשים שתופסים טכנולוגיה כחלק מהזהות שלהם, וכאלה שלא?" הוא הדגיש שניסיון ההסבר שלו לא נבחן, אבל אני חושב שהנקודה שהוא מעלה לגבי זהות יכולה להסביר במידת-מה את ההבדל.

ועדיין, נראה שהתהום שכרויה בין שתי הקבוצות האלה עמוקה מכדי שטכנולוגיה תהיה כל העניין. התחושה המגעילה שאני מרגיש כשאני קולט אצל מישהו אחר מזבלה של אימיילים שלא-נקראו היא אותה תחושה שאני מרגיש למראה ערימת מגזינים שעוד לא קראתי, או כשאני יודע שיש משהו שאני צריך לעשות – תחושה שאינה קשורה לטכנולוגיה. תיאוריית האימיילים שלי היא בעצם רק מקבילה לפילוסופיה פופולרית רחבה יותר: תיאוריית החבובות, שניסחה דליה לית'וויק מ-Slate. לית'וויק מסווגת אנשים לשניים: חבובת כאוס ("ללא שליטה, רגשנית, הפכפכה") או חבובת סדר ("נוירוטית, מסודרת מאוד, שונאת הפתעות") התיאוריה של לית'וויק משתלבת היטב עם זו של מארק, ואני נוטה לחשוב ש – שנייה, בדיוק קיבלתי אימייל ואני רק חייב לענות עליו.

 Copyright 2015 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'ו פינסקר.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על תיאוריית האינבוקס

ואולי זה עניין תרבותי?
בישראל מייל בענייני עבודה שאינו נענה תוך דקות גורם לאינטראקציה עצבנית.
בקוסטה ריקה, בה אני חי כבר שנה חמישית, מיילים בענייני עבודה זוכים לתגובה תוך ימים, במקרה הטוב...

02
לי עברון-ועקנין

עלתה כאן התייחסות לאימייל כאל משימה מצד אחד וכאל משחק מצד שני, ואולי זה חלק מהעניין: שאנחנו בתקופה שמטשטשת גבולות בין משחק למשימה? אני חושבת על זה הרבה - שמצד אחד אנשים הם נורא יעילים וטרודים ועובדים כל הזמן, ומצד שני משחקים כל הזמן ולכל אחד יש צעצוע צמוד (הסלולרי) ואולי העניין השני הוא פיצוי על הראשון?...