כוח הוא האויב הגדול של האהבה.
אנחנו תמיד מנסים לגרום לדברים לקרות, נכון? ובכל זאת, עמוק בפנים, קול שאיננו מקשיבים לו מספיק אומר שסביר שלא טוב שכך אנחנו נוהגים.
אז הנה לכם כלל קטן לחיים.
תפסיקו לנסות לגרום לדברים לקרות. תנו להם לקרות. השימוש בכוח לעולם לא יאפשר לכם באמת למצוא את מה שאתם מחפשים. בלי כוח, מה שאתם מחפשים ימצא אתכם באופן טבעי.
אני לא מתכוון לומר לכם להפסיק לנסות, להיאבק, להשתדל. אבל אני בהחלט מתכוון שתפסיקו לאלץ דברים. אל תאלצו שום דבר. לעולם לא. תנו לכל הדברים להתרחש. כי זהו הדבר היחיד בכם שיכול להתרחש.
מה הכוונה שלי כשאני אומר "אל תאלצו שום דבר"? למשל, מישהו "לא אוהב אתכם בחזרה". אז אתם מנסים לשכנע, לפתות, לאיים, להלך אימים או לסחוט את האדם השני. אתם רוצים קידום, תוספת למשכורת. אז אתם מנסים לאיים או להלך אימים על סביבתכם, ללכת מאחורי הגב של חבריכם וכן הלאה. מישהו אינו מכבד אתכם, אז אתם מנסים לדחוק אותו בכוח, לאיים עליו, להעליב אותו. אולי בסופו של דבר אתם אפילו משיגים את שלכם. אבל ההישג לא יספק אתכם.
אסביר לכם מדוע.
כשאנחנו משתמשים בכוח, מה באמת קורה? אנחנו מנסים לגרום לאנשים לעשות דברים באמצעות הפעלת רגשות אשמה ובושה. האין זאת? אנחנו סומכים על הפחד והדחק שיגרמו להם לפעול. במצב כזה, הם לא יכולים לתת לנו כלום, נכון? הם לא חופשיים מלכתחילה. במצב כזה, כל דבר שניתן למעשה לא ניתן אלא נלקח על ידינו. ואנחנו פשוט נצמדים ללקיחה, במקום לחפש נתינה של ממש, נתינה אמיתית.
ואם משהו לא באמת ניתן, הרי שהוא לעולם לא באמת יהיה לנו, נכון? אם אתה מאלץ אדם, הוא לעולם לא באמת ייתן לך אהבה. אתה בסך-הכול משיג טינה. כשאתה מאלץ הצלחה, היא לא באמת בידיך, היא לא שלך. בסך הכול השגת חרדה ומועקה. כשאתה מאלץ אדם להפגין כלפיך כבוד, לא השגת ממנו כבוד אלא רק כעס.
ובמצב כזה, הפעולה הושחתה. כעת אין בה שום פרס, לא מופק ממנה דבר. עצם מעשה האילוץ שגורם לכל הדברים הללו לא להינתן באורח חופשי, מראה שהעצמי האמיתי שלך לא היה ראוי להם מלכתחילה, נכון? אם היה עליך לאלץ את הזולת לתת לך אותם, לא באמת הגיע לך מה ש"נתנו" לך. השימוש בכוח גרם לתחושה של חוסר ערך, של קטנוּת, של אי-התאמה.
במקום שבו יש כוח, לא יכולה להיות אהבה. יכולים להיות רק פחד, מועקה, כעס וטינה. כל אימת שאנחנו משתמשים בכוח, אנחנו יוצרים בתוכנו מתח. התחושה שאיננו יכולים לזכות במה שאנו זקוקים לו, לזכות בדבר באורח מכובד, צודק, טהור ואמיתי. נותרת התחושה שאף-אחד לא היה בוחר לתת לנו את הדבר. המתח הזה יגזול מאיתנו את כל האושר שלנו, את כל המשמעות והסיפוק שאנחנו מבקשים להשיג. מעשה כזה הרי לא יכול לכלול אהבה, כבוד ושייכות. אם כך, כיצד יכולה להיות בדבר איזושהי משמעות מבחינתנו?
לתת לדברים לקרות יוצר חירות. חירות יוצרת אהבה. כל דבר שאנחנו גורמים לו לקרות לא באמת יכול להכיל ערך עבורנו. הדבר ריק, מקולקל, לא טהור.
אז תנו לדברים להתגלגל.
העניקו חירות בכל מעשה שלכם, בכל כוונה שלכם. רק אז תוכלו באמת להיות נאהבים. כי באופן זה תתחילו במה שבא לפני אהבה: חירות.
כיצד אפשר להעניק חירות? מדובר במושג מופשט, אז בואו נהפוך אותו למוחשי. חמלה, הוקרה, אדיבות וענווה. יצירתיות, דמיון, מרדנות וחן. גלמו אותם, הפעילו אותם. בכל כוונה קטנה, בכל מעשה קטן. היו מלאי אור, קלילים, קבלו את הזולת ומחלו לו. במצב כזה, אינכם משתמשים בכוח. אם מישהו דוחה אתכם, מסרב לכם, בוחר שלא לבחור בכם, אין מתח. אתם פשוט יכולים לתת לו חירות, ולהניח לו. בדיוק כפי שאתם מניחים לעצמכם.
רק במצב כזה יכולים מעשיהם של כל המעורבים להכיל אהבה, כבוד והוקרה כלפיכם. כי הם נבחרו באורח חופשי.
בלי הפעלת כוח, כשמישהו מקבל אתכם, בוחר בכם, רוצה אתכם, זקוק לכם, הם עשו זאת מתוך חירות. מה משמעות הדבר? שכעת, ורק כעת, אתם ראויים. לא היה עליכם לאלץ דבר. לכן אתם, ה"אתם" האמיתי שלכם, יכול ליהנות מאהבה, מכבוד, משייכות וכן הלאה, ולא מהתחושות ההפוכות להם.
חירות היא הכוח להימצא. ללא שימוש בכוח, ורק ללא שימוש בכוח, אתם יכולים להיראות כפי שאתם באמת. כשאתם מנסים לגרום למישהו לאהוב אתכם, להזדקק לכם, לרצות אתכם, כל מה שהצד השני רואה הוא פחד, אשמה, ובושה, נכון? הם לא רואים אתכם. כעת אינכם מנסים לגרום למישהו לאהוב אתכם, אינכם נצמדים לאנשים, לדברים ולמקומות שאינם אוהבים אתכם. אתם פשוט שם, נראים במלוא הדרכם. כעת, ורק כעת, מישהו יכול באמת למצוא אתכם, לבחור בכם ולאהוב אתכם. רק כעת יכולה עבודה מספקת למצוא אתכם, רעיונות גדולים יכולים באמת לרגש אתכם וכבוד יכול באמת להגיע אליכם. כעת, מה שאתם מחפשים יכול למצוא אתכם.
באמצעות שימוש בכוח, לעולם לא תוכלו למצוא את מה שאתם מחפשים. ללא שימוש בכוח, מה שאתם מחפשים ימצא אתכם באורח טבעי.
במקום שבו אין שימוש בכוח, יש חירות. בחירות יש שלווה. בשלווה יש אמת. רק כשאתם נותנים חירות אתם יכולים באמת להיראות. רק כשאתם באמת נראים אפשר לבחור בכם באמת. רק אז אתם יכולים להרגיש שיש לכם משמעות של ממש. החירות היא המתנה האמיתית ביותר שאתם יכולים לתת. כי בחירוּת, תמצאו את דרככם הביתה.
תנו לכל הדברים לקרות כפי שהם אמורים לקרות. כי זאת הדרך היחידה שבה אתם יכולים לקרות.
עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.
תורגם במיוחד עבור אלכסון על ידי אדם הררי.
המחשבה מובאת לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.
המחשבה התפרסמה לראשונה ב"אלכסון" ב-12 ביוני 2016
תגובות פייסבוק
9 תגובות על תנו לדברים לקרות
תודה. נפלא.
כל כך נכון. שיעור לחיים לכל אדם באשר הוא.
כמה כיף לקרוא כתבה שמבטאת במילים יפות כל כך את מה שאני מרגישה ומה שאני מנסה תמיד להגיד לסובבים לי. תודה
תודה, פשוט וידוע אבל כל תזכורת עוזרת וממלאה מחדש
יפה. תודה
מסכים עם כל מילה.
והייתי שמח אם "כוח קפלן" וכל מי שתומך בו, היה קורא את הטקסט הזה.
סביר שאם אכן יקרא, יטען שכמובן "זה לא אותו דבר.." 🤦
כתבה מהממת. וכל כך נכונה
הונאה להציג חוסר הצבת גבולות כאוטופיה ואנרכיה כמשאת נפש. עמי המזרח דוגלים באותה פסיביות שלה מטיף המחבר ולא פלא שהם נחשלים ועניים. חצי התמונה כמוה כלא - תמונה בכלל.
המושג אהבה הוא אחד החמקמקים ביותר בשפה, והמשמעויות הניתנות לו רבות כחול, או למצער רבות כמעט ככמות המשתמשים בו. הכותב מתייחס לאהבה מסוימת מאוד. סביר להניח שקהל המעריצים משוכנע שזה בדיוק המושג שהם תמיד התכוונו אליו. סביר להניח שרבים אחרים מכירים אהבה בנוכחות אסרטיביות, עוצמה, אפילו כוח כפשוטו, עד כמה שגם מושג זה טעון המשמעויות רבות.
חרטומים אלקטרוניים
אחת מדרכי הביטוי היומיומיות ביותר הוא השימוש באימוג'י. בטלפון ובדואר האלקטרוני וברוב הסביבות המקוונות שאנו כותבים בהן, הסימנים הללו הפכו לחלק בלתי נפרד מההתבטאות.
לכאורה, יכולנו לומר שפרט לשפה הכתובה שאנו משתמשים בה כשאנו מקלידים מסרים ושולחים אותם לזולת או לעולם בכלל, אנו משתמשים גם באוסף של סימנים בעלי אופי חזותי מובהק. אלא שבמבט קפדני יותר, התמונה מורכבת הרבה יותר. סימני האימוג'י, מאגר גדול המשמש את כל הפלטפורמות האלקטרוניות הזמינות לנו, אינם נפרדים מהשפה. אנו משלבים אותם בכתיבה, בתחילת מסרים וגם בסופם, בתוך המסרים, בין המילים ולפעמים כביכול במקומן, וזאת לפני שאנו מציינים כאן צורות מתוחכמות במיוחד של שימוש באימוג'י כדי להצביע על דברים אחרים על בסיס דמיון צלילי או אסוציאטיבי למילים, לביטויים, לכינויים ולשמות פרטיים.
פורמלית, דרך טובה להתייחס לשאלת מקומם של סימני האימוג'י בשפה הוא לומר שהם חלק ממנה, כלומר חלק מהשפה המשמשת אותנו באמצעים האלקטרוניים השונים, מהטלפונים ועד לרשתות החברתיות ולטוקבקים. היכן הם משתלבים, כיצד הם מתייחסים למה שלפניהם ואחריהם, על מה הם מצביעים ומה מטענם הסמנטי ה"מילוני" לעומת המשמעות הניתנת להם בשימוש - כל אלו שאלות בסיסיות, בלשניות-מבניות. והשאלות הללו בדיוק מראות, בכך שיש להן מקום ושאין להן תשובות פשוטות, שהאימוג'י הם חלק מהשפה ושתיאור פעולתם הוא חלק מתיאור השפה. ארגיע מיד את הטהרנים ואומר כי בהקשר הזה, השפה היא שפת הביטוי האלקטרוני, המקוון. במקרה של עברית, למשל, נוכל לומר שמדובר בדיאלקט. ככזה, הוא ספג וסיפח השפעות מהשימוש באימוג'י בשפות אחרות, בוודאי באנגלית, והנה עוד עניין שיש לחקור ולתאר באורח מדויק.
לא מיותר גם להתעכב מעט על המונח "אימוג'י", emoji, וגם להבהיר מאין הגיע. המילה עצמה, מקורה ביפנית, בצירוף של שני מונחים: "e" ( 絵), שפירושו "תמונה" ו-"moji" ( 文字), שפירושו "תו". כלומר "תו-תמונה". טוב לציין כי הקירבה הצלילית ל"emotion" (״רגש״) האנגלית היא מקרית, אך לא מן הנמנע שהיא סייעה לצירוף היפני להיקלט במערב דובר האנגלית, ומשם לחלקים נרחבים נוספים של העולם. הדבר יותר מסביר, שכן לפני "emoji" נפוץ השימוש ב-emoticons, כלומר צירוף של emotion ו-icon, סמלים מביעי רגש (ומכאן שמם באנגלית), בפלטפורמות האלקטרוניות, אם כי ללא הסדרה של סטנדרט בינלאומי מחייב. הרעיון מאחורי תווי-התמונה הללו הוא שהם יוכלו לשמש בכל פלטפורמה ולעבור מאחת לאחרת ללא צורך בהמרה טכנית או תרגום. לשם כך, ה-Unicode Consortium, גוף ללא מטרת רווח שמושבו בקליפורניה, שמיוצגים בו גופי טכנולוגיה גדולים ומצביע על הצעות שמתקבלות בארגון להוספה של תווים בשפות השונות ובפרט – סימני האימוג'י. הציבור מציע, והגוף מקבל או דוחה, וגם מפרסם את כל ההצעות וכן את החלטותיו באתר מסודר. מיוצגים בו גופים כמו אפל, מיקרוסופט, פייסבוק, גוגל, אמזון וגם גופים רבים שאינם מסחריים, חלקם בעלי זכות הצבעה וחלקם יושבים סביב השולחן ויכולים להביע דעה. היות שהאינטרנט והתקשורת באמצעות המכשירים השונים הם עניינים עולמיים, והיות שיש אינטרס לשמור על יכולת לתקשר בין כל המערכות, גוף כזה נדרש וגם מועיל.
אלא שדבר אחד ברור: שום ועדה ושום החלטה מרכזית אינה יכולה לעזור לנו להבין אם כשמישהו שולח לנו את הסימן 😀 הוא אומר לנו שהוא צוחק כי אמרנו משהו משעשע, או שהוא צוחק עלינו. בדומה, קשה לקבוע מראש אם הסימן 😤 מביע חרון-אף או שמא מי שהקליד אותו מספר לנו שהוא מצונן מאוד. השימוש הוא הקובע את המשמעות, כפי שוויטגנשטיין לא נלאה מלומר לנו בכתביו. גם הרגלי התקשורת בין אנשים ספציפיים מקבעים משמעויות ותת-משמעויות, כלומר מוסכמות לגבי אוצר המילים המתממש באמצעות סימני האימוג'י. בעולם מתפרסמים בשנים האחרונות מחקרים שמשווים בין השימוש באימוג'י בקרב בני תרבויות שונות, כלומר בקרב דוברים ודוברות של שפות שונות, תוך ניסיון לבחון את הקשרים המורכבים בין מגוון הסימנים הללו ובין תכונותיהן של השפות של המשתמשים. הסמנטיקה של האימוג'י היא עניין מורכב שמתבטא בהבדלים בין קבוצות אנושיות ברחבי העולם. גם התחביר אינו מובן מאליו, כלומר איך משלבים את האימוג'י ברצף ההתבטאות. האימוג'י משמשים לא פעם לצורך התייחסות למשהו שנאמר קודם, למשל בטלפון, יש מי שכותבים 👆🏽 כדי להפנות את בן-השיח למשהו שנאמר לעיל.
העובדה שאימוג'י משמשים "במקום" מילים מעוררת שאלות לא מעטות. מה זאת אומרת "במקום"? האם הם דומים למחוות ידיים ולהבעות פנים שאנו עושים במהלך שיחה? איך עלינו לקרוא אותם, כשאנו קוראים בקול? מה ערכם המילולי, גם בלי קריאה בקול? היות שמשמעותם תלויה במיקומם, קריאתם משתנה בהתאם: כשאימוג'י מתפקד כתואר של שם (לפניו? אחריו?) אנו בפני תופעה אחת, וכשהוא מתבטא על כלל האמירה – כסיכום, כאירוניה, כהנגדה, כפנייה לצד המקבל המתייחסת לעצם האמירה, אנו במצב אחר מבחינת התחביר ולכן גם מבחינת הבנתנו את האימוג'י. חלוקתם לקבוצות, מבחינה לשונית, גם היא מורכבת ומעניינת: כלליים וספציפיים, שמות עצם ותארים, שמות פרטיים ועוד. גם עקרונות הבחירה בסימן להצטרף לסט האימוג'י מעניינת מבחינת המדיניות, השאלות החברתיות, המגדריות, שאלות של זהות וגזע, של תקינות פוליטית ועוד.
לדעתי, אין מדובר רק בנוחות שבקיצור, אלא בעולם שלם של אפשרות להתבטא, תוך שילוב האימוג'י כחלק מן המסרים המבוצעים באמצעות אותיות, מילים, ביטויים, פסוקיות ומשפטים מהסוג המוכר לנו הרבה לפני שהסימנים הללו באו לעולם. המחקר הבלשני הער בנושא הוא אישור נוסף להתבססות האימוג'י כחלק משפתנו הדינמית.
יש מי שממהרים להשוות בין האימוג'י, הבודדים והמערכת כולה, ובין הכתב של המצרית העתיקה. ההשוואה אינה טוב במיוחד, שכן לסימנים במצרית היה ערך פונטי, בין אם כזה שמיוצג בצליל של אות אחת, בין אם כצירופים של שתיים או שלוש אותיות. אכן, לחלק גדול וחשוב מהסימנים הרבים של מערכת הכתב המצרי היה ערך כמסמנים של מטען סמנטי (האם מדובר באדם? בחומר גרגרי? באחד או ברבים? במין של ציפור או בגרם שמיים? וכדומה), אבל גם לחלק מאלו היה ערך פונטי. ראשיתו של הכתב האנושי, את זאת כדאי לזכור, הוא במערכות של ציורים שהיו לסימנים אשר זכו בסופו של דבר לערך פונטי. למשל, ה-א' העברית מקורה בציור של שור, וה-ש' מקורה בציור של שדה עם שיבולים זקופות, סימן שקיים במצרית העתיקה וכנראה יובא ממנה אל הכתב השמי הקדום ביותר. האימוג'י, לעומת זאת, אינם בעלי ערך פונטי ולא נועדו לאפיין מטען סמנטי של מילה שהם חלק מייצוגה הגרפי. אבל הם גם צעירים מאוד, ואנו רחוקים ממיצוי היצירתיות שהם מאפשרים.
כל החיים
כשיגיע הבוקר ואת תשובי
עם ריחו העז של אוויר הים
שאת נוהגת להותיר בכל מקום
שאת חולפת בו, שירה טהורה,
או זיכרון אבוד של המבטים
שהחלפנו בהפתעה באחד הימים,
אצמיד אותך לחזי כך
שתישארי לצדי כל החיים.
טורְקְוָואטו דָה לוּז (Torquato da Luz) היה משורר ועיתונאי פורטוגזי, שנולד ב-1943 והלך לעולמו ב-2013.
תופסים מרובה
גדעון לבאומרים שהמניה החזקה ביותר בשוק הזוגיות היא הפוליאמוריה. האם היא מסוגלת לקיים...
X 12 דקות