תנו לנו אקסטזי עכשיו

על אף שפע התרופות, איננו מצליחים לטפל היטב בבעיות רגשיות. אולי הגיע העת לחזור לתרופות מסורתיות? או להיעזר בחומרים חדשים ומבטיחים?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

כיצד יכולים רופאים להקל על כאבי נפש? הרופאים בעת העתיקה ובימי הביניים גילו צמחים רבים וחומרים שהופקו מצמחים (כלומר: סמים), המרגיעים מבחינה נפשית וגופנית גם יחד. רק לעתים רחוקות הם הפרידו רק בין היתרונות הפסיכולוגיים והפיזיולוגיים של הרפואות שהציעו. לאחר אינספור מחקרים, הרפואה המודרנית הכירה בחפיפה שבין מחלות גוף ונפש, ולמרות זאת הטיפול בבעיות הנפש מפגר מאחורי ההתפתחות המדהימה של הטיפולים המוצעים לחוליֵי הגוף – התפתחויות שהכפילו את תוחלת חייהם של בני האדם ושיפרו באורח ניכר את איכותם.

מדע הרפואה אמנם לא התעלם לחלוטין מן הבעיות הפסיכולוגיות. בארצות הברית, לעקרות בית חרדות בשנות החמישים והשישים ניתנו כמויות אדירות של וואליום וליבריום (שכונו בשם 'הסיָעים הקטנים של אמא'). עבור מי שסבלו מהפרעות חמורות יותר, פותחו תרופות נוגדות דיכאון ותרופות לטיפול בהפרעות פסיכוטיות. אבל לתרופות האלה היה מגוון תופעות לוואי: קהות רגשית, נטייה להירדמות, ומגבלות גופניות. כיום, מעכבי קליטה חוזרת בררניים של סרוטונין (SSRI) כמו פרוזאק וסרטרלין נחשבים לאמצעי טיפול בטוחים בדיכאון ובחרדה. אלה התרופות הנפוצות ביותר הניתנות לאמריקנים בגיל 18-44, והן ניתנות להם בתדירות גבוהה פי ארבעה מכפי שניתנו לפני 25 שנה, ואילו בבריטניה השימוש בהן הוכפל בעשור האחרון. אנחנו תולים לא מעט תקוות בכימיקלים האלה.

השאלה היא האם ישנן תרופות שכן מסוגלות להקל על קשיים רגשיים או פסיכולוגיים בצורה יעילה ואמינה, ללא תופעות לוואי מטרידות

למרות זאת, מספר גדול של מחקרים וכן ניתוחים של נתונים מצברי מחקרים המספקים מבט-על, מצביעים על כך שבהשוואה לתרופות-דמה, פלצבו, ה-SSRI מועילים רק מעט, אם בכלל, לאנשים הסובלים מדיכאון ברמות מתונות. מידת התועלת של תרופות אלה לסובלים מדיכאון חמור עדיין שנויה במחלוקת, ומחקרים רבים טוענים כי במקרים כאלה אין שיפור כלל, וכי גם במצבים של הפרעות חרדה לא הוכחה השפעה ברורה. תרופות מסוג SSRI גם אינן חופשיות מתופעות לוואי כמו פגיעה בתפקוד המיני, עלייה מהירה במשקל והתופעה המדאיגה מכל – עלייה באובדנות, בעיקר בקרב מטופלים צעירים. התרופות הללו אינן ממלאות את התקווה שתלו בהן.

השאלה היא האם ישנן תרופות שכן מסוגלות להקל על קשיים רגשיים או פסיכולוגיים בצורה יעילה ואמינה, ללא תופעות לוואי מטרידות. לאורך ההיסטוריה, בני אדם נעזרו בקשת רחבה של סמים כתרופה למצוקות רגשיות. אבותינו הוויקטוריאנים השתמשו באופיואידים (למשל, לאודנום) כנגד חרדה, מלנכוליה וקשיי שינה. אופיואידים עדיין מספקים את ההגנה היעילה ביותר כנגד כאב – וגם כנגד חרדה, בנסיבות מוגבלות (למשל, בעת בדיקת קולונוסקופיה). ילידי דרום אמריקה נוהגים מאז ומתמיד לחזק את הסיבולת הנפשית והגופנית שלהם באמצעות עלי קוקה, ובראשית המאה העשרים באירופה, נהגו (למשל, זיגמונד פרויד) להשתמש בקוקאין, המופק מהעלים הללו, כדי לחדד את המחשבה. הגשמה עצמית וכנראה גם שיפור כללי של בריאות הנפש, זוכים לזריקת עידוד באמצעות סמים פסיכדליים טבעיים (למשל, פֶּיוֹטֶה או אָיָוָוסְקָה) בכל רחבי יבשת אמריקה, כבר לפחות אלף שנה. ובדורות האחרונים בני הנוער גילו (מחדש) את ערכו של הקנאביס כסם המרחיב את אופקיהם החברתיים, האסתטיים והאינטלקטואליים.

Ayahuasca, אייווסקה

איווסקה (Ayahuasca), צמח הזיות, טיפול ומרפא. תצלום: Jairo Garvis Henao

אבל הסמים האלה אסורים בשימוש כמעט בכל מקום. השימוש בהם ככלי טיפולי לבעיות פסיכולוגיות אסור על ידי הרפואה המערבית והחברה בכלל. הם משמשים להתמסטלות, ולא להחלמה, והשימוש בהם גורר אחריו גינוי וענישה.

הנרטיב המקובל הוא שהסמים האלה משמשים לצרכי 'בילוי', וכי הם מסוכנים: התוצאה החמורה ביותר של שימוש בהם (בתנאי שהם לא יהרגו אתכם קודם) עלולה להיות התמכרות. על פי האגודה הרפואית האמריקאית, ה-National Institutes of Health ורשויות נוספות, שינויים במוח הנגרמים עקב שימוש חוזר בסמים לא חוקיים נצרבים שם לעד. המכורים לסמים אינם מסוגלים לתפקד במערכות יחסים, תפישת המציאות שלהם מעוותת והם אינם מסוגלים לשלוט בדחפיהם – וכל אלה סיבות המצדיקות איסור על רופאים לרשום 'סמי בילוי' כתרופה, ומניעה של מחקר מסודר שלהם על ידי מדענים.

בניגוד לדעה הרווחת, מרבית האנשים המודים כי הם מכורים לסמים, מחלימים ועושים זאת ללא כל טיפול פורמלי.

הטיעון הזה נשמע פשוט. אבל התמכרות אינה עניין פשוט. קודם כל, אותם השינויים במוח המיוחסים להתמכרות נצפים בכל פעם שאנשים עוסקים שוב ושוב בניסיון להשיג מטרות נחשקות במיוחד, בתחומים כמו ספורט, דת, עסקים, פוליטיקה, אהבה רומנטית – ואפילו כשהם עורכים קניות! שנית, התמכרות אינה אוטומטית וגם לא כרונית. לא יותר מעשרה אחוזים מאלה שמשתמשים באופיואידים לשיכוך כאבים מתמכרים להם (ובקרב מי שאין לו היסטוריה של שימוש בסמים מדובר בפחות מאחוז אחד). ומבין המתמכרים, כמחצית מפסיקים את השימוש בתוך ארבע עד חמש שנים, וכמעט כולם נגמלים בסופו של דבר. מכורים לקוקאין מפסיקים את השימוש, בממוצע, ארבע שנים אחרי ההסנפה הראשונה שלהם. המעשנים קנאביס מדי יום מפסיקים, בממוצע, שש שנים לאחר שהתחילו. בניגוד לדעה הרווחת, מרבית האנשים המודים כי הם מכורים לסמים, מחלימים ועושים זאת ללא כל טיפול פורמלי.

אבל בואו נבחן מקרוב את תגובת החברה לבעיית ההתמכרות. רופאים ממהרים לרשום משככי כאבים (אופיואידים ושאינם כאלה, באותה מידה), ריטאלין, תרופות הרגעה ונוגדי דיכאון, על אף שכולם ידועים כממכרים. קשה להחריד להפסיק להשתמש בתרופות מסוג SSRI ובנוגדי חרדה (למשל, קסנקס) בגלל תסמיני הגמילה. כלומר, התמכרות נחשבת לסיכון מקובל ברפואה. החברה גם אינה רואה בהתמכרות בעיה קשה מספיק, שיש בה כדי להצדיק ניסיונות לאסור על שימוש באלכוהול או בטבק, אך כי התלות באלכוהול נמשכת בממוצע 16 שנה, ורק מחצית מהמתמכרים לטבק מפסיקים לעשן במהלך 30 שנה (כדאי לכם הרבה יותר להתמכר לקוקאין או לגראס).

אם נתעלם מהמיתוס הכרוך בהתמכרות, נגלה שהיכולת שלנו לטפל תרופתית בבעיות רגשיות תשתנה במידה ניכרת

התגלית הכי מפתיעה, כנראה, בחקר ההתמכרויות היא שהתמכרות אינה קשורה לסמים. רבים נוטים להיבלע לחלוטין בפעילויות שונות, לתוך זהויות אחרות או במערכות יחסים עם זולתם. ברוב חלקי בריטניה ואוסטרליה, הימורים נחשבים לבעיה חברתית קשה יותר מהתמכרות לחומרים. התמכרות לסקס, שימוש כפייתי באינטרנט, התמכרות למשחקי מחשב וסוגים שונים של הפרעות אכילה הם תגובות נפוצות לתסכול, לבדידות ולדיכאון קיומי הנפוץ בחיים העכשוויים. התמכרות היא חלק מהיותנו אנושיים. עם זאת, בכל הנוגע לשימוש בסמים, אנחנו נוטים לראות בהתמכרות מקור כל רע, ולהטביע סטיגמה באלה המוגדרים כמכורים, לנדות או לאסור אותם.

אם נתעלם מהמיתוס הכרוך בהתמכרות, נגלה שהיכולת שלנו לטפל תרופתית בבעיות רגשיות תשתנה במידה ניכרת. ישנם מקומות ברורים שמהם ניתן להתחיל. פסילוציבין, החומר הפעיל בפטריות הזיה, אינו רעיל (בכל מינון) וגם לא ממכר. הוכח שפסילוציבין מפחית במידה ניכרת את תסמיניהם של הסובלים מהפרעה טורדנית-כפייתית. מחקרים גם מתארים את ההקלה שאותו חומר מעניק לחולים סופניים הסובלים מחרדות, לאלכוהוליסטים ולסובלים מדיכאון. אבל רופאים אינם יכולים לרשום אותו.

במקום לחשוש כל כך מפני התמכרות, הנוטה להתפוגג ככל שהחיים הופכים נסבלים יותר, כדאי אולי להפנות את תשומת הלב למקורות הסבל הרגשי

הטיפול הנוכחי בהפרעת דחק פוסט-טראומטית כולל שחזור של האירוע הטראומתי וחוויה מחדש של הפחד שהוא מעורר. אבל אקסטזי (MDMA) מפחית את תגובת האמיגדלה לאיום, ולכן מצמצם את ההשפעה של החוויה החוזרת. מחקרים הראו כי מנה אחת של קטמין, הידוע גם כ'סם מסיבות', מסוגלת למגר דיכאון בצורה בטוחה ואמינה (אם כי לפרק זמן מוגבל), ולמרות זאת המחקר הבוחן את יעילותו הקלינית איטי להחריד, בגלל משוכות חוקיות.

במקום לחשוש כל כך מפני התמכרות, הנוטה להתפוגג ככל שהחיים הופכים נסבלים יותר, כדאי אולי להפנות את תשומת הלב למקורות הסבל הרגשי. דיכאון לא רק כואב – הוא הורג. חרדה דוחקת אנשים לבידוד מוחלט, ומזינה מחלות הקשורות במתח. ולמרות זאת, האפשרות לרשום אופיואידים, קוקאין, קטמין, אקסטזי וסמים בלתי חוקיים אחרים כדי לסייע לאנשים להרגיש 'טוב יותר', נחשבת בימים אלה לכפירה. האם אנחנו חוששים שמא אנשים ירגישו טוב מדי? אנחנו מעדיפים להיצמד לנוגדי דיכאון בעלי השפעה מזערית, לא בגלל שהם מגנים מפני התמכרות – כי הם לא – אלא בגלל התנגדות פוריטנית לאושר שלא הושג במאמץ, וגם בגלל אמונה עמוקה בכך שמי שסובל אמור פשוט להתגבר על סבלו בכוחות עצמו.

התמכרות היא נושא שולי. הסבל הרגשי הוא הבעיה האמיתית, והוא מורכב מאוד. בעולם של ימינו, הלחץ למלא ציפיות של הצלחה מוביל לחרדה, תחושת כישלון, אשמה ודיכאון. אנשים שאינם עומדים בכך מתמלאים תחושת נחיתות, קינאה ולעתים גם ייאוש. דיכאון וחרדה הם מונחים כללים המסתירים מגוון עצום של סיבות ותוצאות של כאב רגשי.

כדי לטפל בסבל הנפשי באותה יעילות שבה אנחנו מטפלים בדלקת ריאות ובעצמות שבורות, עלינו לחשוב מחוץ לקופסת נוגדי הדיכאון המשתקים ונוגדי החרדה המאלחשים את חושינו. אנחנו יכולים להתחיל לבדוק את האפשרויות שאליהן נוטה הטבע האנושי כשהוא משוחרר מכבלים: סמים המסייעים לאנשים שונים להרגיש טוב בנסיבות שונות. ללא סטיגמה או איום במעצר, מחוץ למעבדות סודיות וסמטאות אפלות, ובהתאם למרשם שניתן ברגישות וחמלה, הסמים האלה עשויים להועיל מאוד.

אם הגעת עד לכאן....

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן ההמולה והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות, ובכך ויתרנו על הכנסה שכתבי עת נסמכים עליה לקיומם. אכן, הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מארק לואיס (Lewis) הוא חוקר מוח. הוא פרש לאחרונה מהוראה במחלקה לפסיכולוגיה התפתחותית של אוניברסיטת טורונטו, בה לימד בן 1989-2010, ומאוניברסיטת רודבאוד ההולנדית שם לימד בין 2010-2016. ספרו The Biology of Desire ראה אור ב-2015.

שון שלי (Shelly) הוא חוקר ומרצה במחלקה לרפואת המשפחה באוניברסיטת פרטוריה בדרום אפריקה. הוא ייסד את המרכז הרפואי הראשון בדרום אפריקה לצמצום הפגיעה על ועל ידי צרכני סמים (Harm Reduction), ועומד בראש עמותה הפועלת לקידום מדיניות וזכויות בנושא. כמו כן הוא חבר במספר גופי יעוץ בינלאומיים.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: כדורי MDMA (אקסטזי) שהוחרמו על ידי הרשות למלחמה בסמים האמריקנית (DEA). תצלום: ויקידפיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מרק לואיס, שון שלי, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על תנו לנו אקסטזי עכשיו

01
סמי

אולי מוטב לשאול האם הבידוד הגובר של בני אדם בחברה המערבית הוא הגורם לאסקפיזם ולבעיות הנפשיות? במקום לשלוח את הנוער לחדרי בריחה, אולי מוטב להפוך את בתי הספר למוסדות שפויים וחברתיים, למשל?