תפקידה של מסורת

לא תמיד מה שחדש, חדיש ומשוכלל עדיף על הישן, המוכר והמוכח, בוודאי אם החדש מכתיב אחידות לא אנושית
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

"ייתכן שמה שאנו מכנים מודרני אינו אלא מה שאינו ראוי להישאר ולהתיישן".

דנטה אליגיירי

המסורת היא המקבילה החברתית להרגלים אישיים, ובאמנות יש לה את אותה ההשפעה: שחרור האמן מהחלטות לא מהותיות, מסיחות דעת, כדי שיוכל להקדיש את מלוא תשומת הלב להחלטות החיוניות. מרגע שהחלטה אמנותית התקבלה, לא משנה מתי או על ידי מי, אין טעם לחזור עליה; מוטב שתיכלל במאגר ההרגלים המשותף ולא תטריד אותנו עוד.

מסורת אינה בהכרח עניין מיושן ואינה מילה נרדפת לקפיאה על השמרים

מסורת אינה בהכרח עניין מיושן ואינה מילה נרדפת לקפיאה על השמרים. היא גם חייבת להיות עתיקה; ייתכן שנוצרה לפני זמן לא רב. ברגע שפועל נתקל בבעיה חדשה ומחליט כיצד להתמודד עמה, נעשה צעד ראשון לקראת התבססות של מסורת. כאשר פועל אחר מחליט לאמץ את אותו הפתרון, המסורת מתקדמת, וכשאדם שלישי הולך בעקבות שני הראשונים ומוסיף את תרומתו, המסורת כבר מבוססת למדי. יש בעיות קלות לפתרון; לאדם יידרשו אז כמה דקות כדי להחליט מה לעשות. בעיות אחרות דורשות זמן, אולי יום, אולי שנה, אולי חיים שלמים. בכל אחד מהמקרים האלה הפתרון יכול להיות מעשה ידיו של אדם אחד.

אולם לעתים חולפים דורות רבים עד שהפתרון השלם מושג, וכאן יש למסורת תפקיד יצירתי, כי רק בעזרת המסורת, כלומר דרך הכרה בעבודתם של הדורות הקודמים והתבססות עליה, יכול כל דור חדש להתקדם בצורה מועילה לקראת פתרון הבעיה. כשהמסורת תפתור את הבעיה ותחדל להתפתח, נוכל לומר שהמעגל הושלם. אולם באדריכלות, כמו בתהליכים טבעיים ובפעולות אנושיות אחרות, יש מעגלים שזה עתה נפתחו, אחרים שהושלמו, ועוד אחרים בכל שלבי ההתפתחות שבאמצע, וכל אלה מתקיימים בצוותא באותה החברה. יש מסורות ששורשיהן בראשיתה של החברה האנושית והן עודן חיות ואולי יוסיפו להתקיים כל עוד תתקיים חברה אנושית: אפיית לחם, למשל, והכנת לבנים.

מנגד לכך, יש מסורות שאמנם זה עתה הופיעו ואמורות להיות בשלבים הראשוניים של המעגל, אבל למעשה נולדו מתות. מודרניות אין משמעה בהכרח חיוניות, ושינוי אינו תמיד לטובה. מצד אחר, יש נסיבות הקוראות לחדשנות. טענתי היא שעל החדשנות להיות תגובה המנוסחת במחשבה תחילה לשינוי של הנסיבות, ולא מטרה בשם עצמה. איש אינו מבקש שמגדל פיקוח בשדה תעופה ייבנה בסגנון כפרי, ומבנה תעשייתי כמו תחנת כוח גרעינית יכפה על המעצב מסורת חדשה.

מרגע שמסורת מסוימת התבססה והתקבלה, מחובתו האישית של כל אמן לדאוג שתמשיך להתקדם, ולהוסיף לה, בעזרת כוח ההמצאה וההתבוננות שלו

מרגע שמסורת מסוימת התבססה והתקבלה, מחובתו האישית של כל אמן לדאוג שתמשיך להתקדם, ולהוסיף לה, בעזרת כוח ההמצאה וההתבוננות שלו, תנופה שתמנע ממנה לקפוא על שמריה, עד שתשלים את המעגל שלה ותגיע לשיא התפתחותה. המסורת תחסוך ממנו את הצורך בהחלטות רבות, אבל יהיה עליו לקבל החלטות מאתגרות לא פחות כדי שהמסורת לא תגווע בזרועותיו. למעשה, ככל שמסורת מפותחת יותר, כל התקדמות בתוכה דורשת מהאמן מאמץ רב יותר.

אצל האיכרים המסורת היא אמצעי המגן היחיד של התרבות. הם אינם יודעים להבדיל בין סגנונות לא מוכרים, וכל סטייה מפסי המסורת תסתיים בהכרח באסון. הרס מכוון של מסורת בחברה מסורתית במהותה כמו החברה הכפרית הוא סוג של רצח תרבותי, ועל האדריכל לכבד את המסורת שהוא פולש לתוכה. מה שהוא עושה בעיר הוא עניין אחר; שם הציבור והסביבה יכולים לדאוג לעצמם.

אל לו להניח שהמסורת הזאת תצר את צעדיו. כשהדמיון האנושי במלוא כוח היצירה שלו נסמך על מסורת חיה, עבודת האמנות הנוצרת משמעותית הרבה יותר מזו של אמן שאין לו מסורת לעבוד בתוכה, או שזונח במכוון את המסורת שלו.

נילוס, דיג, סירה, שיט, מצרים

כמו בימי קדם, שטים על הנילוס. תצלום: אסלאם חסן

מאמץ של אדם יחיד יכול להביא להתקדמות אדירה כשהוא נסמך על מסורת מבוססת. הדבר דומה להוספה של גביש מיקרוסקופי יחיד לתמיסה במצב של רוויית יתר, כך שהכול מתגבש לפתע באופן מרהיב. אולם ההתגבשות האמנותית נבדלת מהתהליך הפיזיקלי בכך שאינה אירוע אחד וסופי, אלא פעולה חזרתית שיש לחדשה ללא הרף.

"שלמות ללא השלמה מועילה. סיפוק ללא הסתפקות הוא רצוי" (לאו דזה).

האדריכלות עודנה אחת האמנויות המסורתיות ביותר. עבודת אדריכלות נועדה לשימוש, צורתה נקבעת במידה רבה על פי תקדימים, והיא ניצבת לעיני הציבור במקום שעליו להביט בה מדי יום ביומו. על האדריכל לכבד את עבודת קודמיו ואת רגישות הציבור, ולא להשתמש באדריכלות שלו כאמצעי לפרסום אישי. למעשה, שום אדריכל אינו יכול שלא להשתמש בעבודותיהם של אדריכלים שקדמו לו; ככל שינהה אחר מקוריות, רוב רובה של עבודתו ישתייך למסורת כלשהי. מה גורם לו, אפוא, לבוז למסורת של ארצו או מחוזו, לגרור מסורות זרות לכלל סינתזה מלאכותית ובעייתית, לנהוג גסות רוח באדריכלים שקדמו לו ולעוות את רעיונותיהם או ליישמם שלא כהלכה? דברים כאלה קורים כאשר אדריכל לוקח אלמנט אדריכלי שהתפתח לאורך שנים רבות והגיע לגודל, לצורה ולשימוש מדויקים, והופך אותו על ראשו או מגדיל אותו ללא היכר עד שהוא חדל לפעול כהלכה, רק כדי להשביע את תשוקתו האנוכית לתהילה.

חלפו שנים רבות מאוד, למשל, עד שבני האדם מצאו את גודל החלון הנכון במסורות אדריכליות שונות. אם אדריכל שוגה כעת שגיאה גסה ומתכנן חלון שיכסה את הקיר כולו, הוא ניצב מיד בפני בעיה: דרך קיר הזכוכית שלו חודרת קרינה גדולה פי עשרה מאשר דרך קיר מוצק. אם כדי להצל על החלון הוא מוסיף בְּרִיז-סוֹלֵיי (brise-soleil), שאינו אלא תריס ונציאני מוגדל, החדר עדיין יקלוט פי 300 אחוזי קרינה מאשר חדר עם קיר מוצק. יתרה מזו, אם האדריכל יגדיל את רוחב החרכים של התריס הוונציאני מארבעה סנטימטרים ל-40, כדי לשמור על תואם עם קנה המידה של קיר הזכוכית, מה תהיה התוצאה? במקום שאור רך ומפוזר יחלחל פנימה, כמו שקורה מבעד לתריס ונציאני או תריס רגיל, יסנוור דפוס של פסים רחבים שחורים על רקע אור בוהק את עיני כל השוהים בחדר.

זאת ועוד: הנוף, ששימורו היה המטרה הראשונית של קיר הזכוכית, נהרס לתמיד על ידי הפסים הרחבים המפלחים אותו. לבריז-סוליי חסר גם היתרון שיש לתריס הוונציאני או לתריס הרגיל, שאפשר לקפלם. אף באקלים קריר כמו של פריז קיר הזכוכית מתגלה כראווה מזיקה: הטמפרטורה בתוך בניין אונסק"ו עלתה כל כך בקיץ החם של 1959, בגלל "אפקט החממה" של קירות הזכוכית ולמרות מאמצי המזגנים, עד שרבים מהעובדים התעלפו. אין טעם אם כן לדון בהחדרתם של קיר הזכוכית והבריז-סוליי למדינות טרופיות, אך עם זאת קשה למצוא דוגמה לארכיטקטורה טרופית מודרנית שאינה עושה בהם שימוש.

אם האדריכל פועל ביודעין בגבולות המסורת התרבותית שלו, אל לו להניח שאמנותו תינזק מכך. ההפך הגמור; היא תתבטא בתרומות רלוונטיות למסורת הזאת ותתרום להתפתחות התרבותית של קהילתו.

כאשר מוצגת בפני האדריכל מסורת ברורה לעבוד בתוכה, כמו בכפר שנבנה על ידי איכרים, אין לו זכות להרוס את המסורת הזאת בגלל גחמות אישיות. דברים היכולים לעבוד בעיר קוסמופוליטית כמו פריז, לונדון או קהיר, עלולים להרוג כפר.

אם בשיח ושיג עם בני האדם מתייחסים אליהם כאל המון וכאל הפשטה ומנצלים את התכונות המשותפות להם, הורסים את התכונות הייחודיות של כל פרט

לכל אדם יש נפש מורכבת מאוד, ולכן החלטותיו תמיד ייחודיות. תגובותיו לדברים מסביבו היא שלו בלבד. אם בשיח ושיג עם בני האדם מתייחסים אליהם כאל המון וכאל הפשטה ומנצלים את התכונות המשותפות להם, הורסים את התכונות הייחודיות של כל פרט.

כיתה, כיסאות, צבעים

המבנה נכפה, האחידות מוכתבת, אבל כל אחד קצת אחרת. תצלום: רואל דירקנס.

הפרסומאי המנצל את החולשות המשותפות של האנושות, היצרן המשביע את התשוקות המשותפות, המורה המקבע אצל תלמידיו את הרפלקסים המשותפים, כל אחד מהם הורג בדרכו שלו את הנשמה

הפרסומאי המנצל את החולשות המשותפות של האנושות, היצרן המשביע את התשוקות המשותפות, המורה המקבע אצל תלמידיו את הרפלקסים המשותפים, כל אחד מהם הורג בדרכו שלו את הנשמה. כל אחד מהם מעניק משקל יתר לתכונות המשותפות ודוחק כך החוצה את הייחודיות. אין מנוס מלהקריב את הפרט להמון במידת מה, אחרת לא תוכל החברה להתקיים, והאדם ימות מבדידות. אבל על כל בני האדם לשאול את עצמם מהו האיזון הראוי בין מרכיבים כלליים ופרטיים באישיות האדם. לעת עתה מקדמי האחדות נוחלים ניצחון סוחף, בלי שאיש ייקרא עליהם תיגר של ממש, והם מחקו מהחיים המודרניים את מסורת האינדיבידואליזם.

תקשורת המונים, ייצור המוני, חינוך המוני הם מאפיינים של החברות המודרניות שלנו, בין שהן קומוניסטיות או קפיטליסטיות. בעניינים האלה אין הן נבדלות בדבר.

פועל המפעיל מכונה במפעל אינו תורם דבר משלו לחפצים שהמכונה מייצרת. מוצרים בייצור מכני זהים, בלתי אישיים ואינם מתגמלים, לא את המשתמש בהם ולא את מפעיל המכונה.

אנחנו נמשכים למוצרים בעבודת יד כי הם מביעים את מצב הרוח של בעל המלאכה. כל אי סדירות, מוזרות ושוני הם תוצאה של החלטה שהתקבלה ברגע הייצור; שינוי של העיצוב, כשבעל המלאכה משתעמם מחזרה על אותו מוטיב, או שינוי של הצבע, כשנגמר לו צבע או חוט, מעידים על הדיאלוג החי והמתמיד בין אדם לחומר. האדם שישתמש בחפץ שהוכן כך יבין את אישיותו של בעל המלאכה מתוך אותם היסוסים וגחמות, ובזכותם יהיה החפץ מרכיב בעל ערך רב יותר בסביבתו.

מתוך "אדריכלות לעניים: ניסוי במצרים הכפרית", מאת חסן פתחי. מאנגלית: מיכל שליו. הספר ראה אור בהוצאת "אסיה".

תמונה ראשית: חבל מגולגל. תצלום: מאסימו וירג'יליו, unsplash.com

Photo by Massimo Virgilio on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי חסן פתחי.


תגובות פייסבוק