תקנו אותי אם אני טועה

מדוע אני אוסרת על הסטודנטים שלי להשתמש בכלי ״עקוב אחר שינויים״?
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

הן מגיעות בקרוב בהמוניהן, עבודות סוף הסמסטר. כשהן מגיעות אלי, רובן כבר בשלב שמעבר לעריכה, והמשימה שלפניי היא בעיקר מתן ציונים. ולמרות זאת, אני מוצאת את עצמי נצמדת לעמדה הלודיסטית שלי ומתעקשת לקבל עבודות מודפסות בלבד, תוך התעלמות מהסיכון שבהעברת חיידקים דרך הנייר, מהפגיעה ביערות, מעלויות ההדפסה ומיתר התירוצים שהדרישה מעוררת. הסיבה העיקרית להתעקשות המיושנת הזו היא שאני מוצאת שסטודנטים עדיין מהססים לפני שהם מגישים עותק מודפס. הם קוראים אותו עוד פעם אחת, הפעם לא מסך-אחר-מסך, אלא דף-אחר-דף, כשהם יכולים לפרוש את העבודה על שולחנם ולראות אותה כדבר שלם – כטיעון, כנרטיב – שצריכה להתקיים בו אחדות. והמעטים, המעטים המאושרים, אולי גם ירימו עפרון ויסמנו כמה סימונים, ואז יחזרו למחשב שלהם וייגשו למשימה עוד פעם אחת.

סיבה נוספת שאני מתעקשת על הדרישה להגיש עבודות מודפסות בלבד היא שאני מעדיפה להימנע משימוש ב"עקוב אחר שינויים" בעבודות של תלמידים. ברור לי שאני שוחה כאן נגד הזרם. לשימוש בפונקציה הזו יש רשימה אינסופית של יתרונות, מלבד ניקיון ומודעות סביבתית:

  • אפשר להבחין בבהירות בין "הערות" ל"תיקונים".
  • אפשר להדגיש חלקים ולהעיר הערות כלליות בלי להצטרך לדחוס אותן לשוליים.
  • אפשר להחזיר את העבודה לסטודנטים בכל עת.
  • אפשר לערוך את ההערות שכתבת לפני השליחה.
  • סטודנטים יכולים להשיב על ההערות באופן ישיר, וליצור דיאלוג לגבי ההערות.
  • הן המרצה והן הסטודנטים יכולים לעקוב אחר מספר גרסאות של העובדה ולהשוות ביניהן.
  • כתב היד שלך קשה לפענוח, הערות ב"עקוב אחר שינויים" יהיו קריאות הרבה יותר.
  • "עקוב אחר שינויים" הוא "האופן שבו מתבצעת כתיבה במקום העבודה והוא חוסך זמן".

וכך הלאה וכך הלאה. מי יכול להתווכח עם תיאורים זוהרים כאלה? לא אני. למעשה, כשאני עובדת אחד-על-אחד עם סטודנט או עם סטודנט לשעבר, למשל על תזה או על הצעה לספר, אני משתמשת בחופשיות ב"עקוב אחר השינויים" מכל הסיבות שהוזכרו לעיל ומסיבות נוספות. אבל כשאני מלמדת סטודנטים לתואר ראשון, אני עדיין נרתעת מכך. הסיבות שלי לאו דווקא יהיו תקפות לאחרים, ואני מציינת אותן פחות כטיעון ויותר כהגנה.

הסיבה הראשונה היא הנטייה לתקן. כל הסטודנטים ששוחחתי אתם, שהמרצים האחרים שלהם משתמשים ב"עקוב אחר שינויים", מודים שהם פשוט לוחצים על "קבל שינוי" כשהם מוצאים תיקונים דקדוקיים, תחביריים או תיקוני איות או פיסוק בטקסטים שלהם; הם לא עוצרים לחשוב מה הייתה הבעיה במקור, או מה הם אמורים ללמוד מכך. הפיתוי להיות עורכת אמנם חזק, אך איני מאמינה שמורים אמורים להיות עורכים.

שנית, אפילו אם אני עומדת בפיתוי לתקן – ובעיקר אם אני עומדת בו, ומרגישה צורך להדגיש קטעים ולתהות על דברים שאינם בסופו של דבר אלא תיקוני סגנון כדי לפצות על כך – הגרסה האלקטרונית שהסטודנטים מקבלים נראית כמו ציור של ג'קסון פולוק, מלאה צבעים, קווים מעוקלים ובועות טקסט. הצורך לפתור את הבלגן הזה וליישב אותו עלול להיות די מייאש לסטודנט, אפילו אם הטיעון שבבסיס העבודה מוצק למדי.

בנוסף, צבעים והדגשים פונטיים שונים (אותיות מודגשות, נטיות וכו') אינם יכולים להחליף את המילה "מצוין!" המשורבטת באותיות גדולות ואדומות בתחתיתו של עמוד שלוש, כשחצים מצביעים ממנה למספר נקודות בפסקה כדי להראות עד כמה הסטודנט היטב לקשר ביניהן, ולתת משקל נגד לכל ההערות הקטנות והקטנוניות בשוליים על היסקים מוטעים או תחביר מרושל. במילים אחרות, דברי עידוד לא מזדקרים בקלות מתוך "עקוב אחר שינויים".

לבסוף, סטודנטית שמגישה עבודה בצורה אלקטרונית לא יכולה לפרוש את העבודה לפניה ולראות אותה כשלם. היא קוראת את ההערות שכתבתי ב"עקוב אחר שינויים" מסך-אחר-מסך, ולכן מתקשה להבין איך ההערכה שלי מתייחסת לעבודה שלה כמכלול. הכיתות שאני מלמדת הן בנות עשרים תלמידים לכל היותר, וברור לי שמרצים שמלמדים כיתות גדולות יותר, או עובדים עם אסיסטנטים מתואר שני, בוודאי רואים ב"עקוב אחר שינויים" מתת אל. אבל כמו כל כלי אחר לכתיבה ועריכה שעומד לרשותנו (חשבו על בודקי איות ודקדוק),השימוש בו בעולם האקדמי לא צריך להיות אוטומטי. עלינו לשקול, לכל הפחות, את החסרונות לצד היתרונות.
תקנו אותי – בעזרת הכלי החביב עליכם – אם אני טועה.

המחשבה פורסמה לראשונה בכתב העת The Chronicle of Higher Education.  לוסי פריס היא סופרת ומלמדת בטרינטי קולג׳ שקונטיקט, ניו יורק.  

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי לוסי פריס.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על תקנו אותי אם אני טועה

01
FIDO DIDO

לוסי, הרגשתי צורך לחדד בפנייך שיש סטודנטים שלא זקוקים להדפסת העבודה כדי לעבור עליה בעיון טרם ההגשה. יתר על כן, אם את חושבת שמעבר על הערותייך נכון יותר דידקטית באופן מודפס את יכולה לאפשר הגשה אלקטרונית ולהדפיס את העבודות בעצמך טרם בדיקתן והחזרתן לסטודנטים. אני תוהה מה תהיה עמדתך כאשר כתיבה ע"ג המסך באופן אינטואיטיבי (קייםכבר הרבה שנים) תהיה קומודטי אשר נחשב כלי עבודה בסיסי - אולי אז תסכימי לוותר על נושא ההדפסה..?