תראו כמה אני יפה נפש

האם מוסרי לאותת לסביבה שאנחנו טובים ועושים את הדבר הנכון, או שמדובר בצביעות מזיקה?
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

בני אדם עסוקים כל הזמן בדיבור על מוסר. כשהם טוענים טענות מוסריות בפרהסיה, אחת התגובות הנפוצות היא תגובה של ביטול, כאילו מדובר בהתייפייפות נפש. טוויטר מלא בהאשמות כאלה: העיתונאי פירס מורגן טוען כי השחקנית ג׳מילה ג׳מיל היא ״יפת נפש סתומה״; פעילים נגד שינוי האקלים הם יפי נפש, לדברי מכון מנהטן לחקר מדיניות (השמרני); צמחונות היא התייפייפות נפש, לטענת הסופר ביורן לומבורג (כפי שדוגמאות אלה מראות, ההאשמות מוטחות על ידי הימין בשמאל).

האשמה בהתייפייפות נפש, היא האשמה בסוג של צביעוּת. המואשם מביע דאגה עמוקה בנוגע לבעיה מוסרית כלשהי, אבל בעצם – כך נטען כלפיו – הוא דואג לעצמו. הוא לא באמת מנסה לשנות דעות, ובוודאי לא לשנות את העולם, אלא להציג את עצמו באור חיובי ככל האפשר. כפי שהעיתונאי הבריטי ג׳יימס ברת׳ולומיו (Bartholomew) – הטוען, בטעות, כי הוא שטבע בשנת 2015 את המונח האנגלי virtue-signalling – ניסח זאת בעיתון  The Spectator, מדובר ״בהתנהגות שמקורה ביהירות ופיאור-עצמי״, ולא בדאגה לאחרים.

למרבה האירוניה, האשמת אחרים בהתייפייפות נפש עשויה להיחשב בעצמה ככזו. בין אם מדובר בפיאור-עצמי או לא, ההאשמה עושה בדיוק את מה שהיא מאשימה בו אחרים: היא מושכת את תשומת הלב מן הטענה המוסרית אל האדם המביע אותה

למרבה האירוניה, האשמת אחרים בהתייפייפות נפש עשויה להיחשב בעצמה ככזו – אלא שהיא מופנית לעבר קהל אחר. בין אם מדובר בפיאור-עצמי או לא, ההאשמה עושה בדיוק את מה שהיא מאשימה בו אחרים: היא מושכת את תשומת הלב מן הטענה המוסרית אל האדם המביע אותה. וכך ניתן להשתמש בה כדי להימנע מלדון בטענה המוסרית שהועלתה.

אולם ברצוני לדבר על נושא אחר. בדיון המעמיק היחיד (המוכר לי) בנושא בספרות האקדמית, הפילוסופים ג׳סטין טוסי (Tosi) וברנדון ורמקה (Warmke) מאשימים את מי שמתהדרים מוסרית (כך הם מכנים את התופעה) בשיבוש האפשרות לדיון מוסרי פומבי. לדבריהם, ״התפקיד המהותי העיקרי המצדיק דיון מוסרי פומבי״ כזה הוא הצורך ״לשפר את התפישות המוסריות של בני אדם או לדחוף לשיפור מוסרי של העולם״. דיבור מוסרי פומבי נועד להביא אחרים לראות את הבעיה המוסרית שלפני כן הם לא הבחינו בה או לעשות משהו בנוגע לבעיה זו. אבל במקום לעשות כן, יפי נפש בוחרים להציג את עצמם לראווה, ולהסיט את תשומת הלב מן הבעיה אליהם. מאחר שלעתים קרובות אנחנו מזהים שמדובר בהתייפייפות נפש, הדבר מעורר ציניות בקרב הקהל ולא התפעמות. כתוצאה מכאן, דיבור כזה ״מרדד״ את השיח המוסרי.

מפגין, איכות הסביבה, כדור הארץ

יגידו שהוא יפה נפש. תצלום: מרקוס ספיסקה

אסל טוסי וורמקה אינם מציעים ראיות לטענתם שלפיה התפקיד המרכזי והחשוב של הדיון הציבורי הוא שיפור התפישה המוסרית של אחרים או תיקון עולם. זהו בוודאי אחד התפקידים של הדיון המוסרי, אבל הוא אינו היחיד (והם מודים בכך).

אולי, בעצם, התייפייפות נפש – או הצבעה על המידות הטובות של הדובר – היא-היא התפקיד המהותי של הדיון המוסרי?

אולי, בעצם, התייפייפות נפש – או הצבעה על המידות הטובות של הדובר – היא-היא התפקיד המהותי של הדיון המוסרי?

איתותים נפוצים מאוד בטבע. זנב הטווס, למשל, הוא איתות על התאמה אבולוציונית. הביולוגים מכנים זאת איתות כן, משום שקשה לזייף אותו. צימוח זנב כזה תובע משאבים רבים, וככל שהאיתות משובח יותר – ככל שהזנב גדול וצבעוני יותר – הוא מעיד על יותר משאבים שהושקעו בו. דלגנות – התנהגות המאפיינת מספר מינים של בעלי חיים, הנוהגים לזנק לגובה כשכל רגליהם מתוחות – גם היא בוודאי איתות כן להתאמה. האיילה שמדלגת בעזוז מראה לטורפים אפשריים שיהיה להם קשה לתפוס אותה, והדבר עשוי לגרום לטורפים לחפש טרף קל יותר. גם בני אדם נוהגים לאותת: חליפה יקרה ושעון רולקס הם סימני עושר שקשה לזייף, והם עשויים לעזור לנו לאותת כי אנחנו שותפים עסקיים מתאימים או בני זוג נחשקים.

שעון, שעון יוקרה, פאטק פיליפ

האם שעון יקר מראה על ערך? על איזה ערך? תצלום: Kitchener Lord

חוקרי מוח העוסקים בחקר הדת מזהים שני סוגים של איתותים. ישנם איתותים יקרים, וישנם מפגנים שמעניקים לנו יותר מהימנות. זנב הטווס הוא איתות יקר: גידולו ונשיאתו תובעים אנרגיה רבה, והוא מפריע לטווס לברוח מטורפים. מפגנים של מהימנות הם התנהגויות שאלמלא היו כנות היו עולות לנו במחיר יקר: למשל, חיה שמתעלמת ממי שפולש לתחומה מאותתת לחברי הקבוצה שלה שהיא בטוחה שלא נשקפת לה סכנה, והיא עושה זאת בדרך המעידה על כנות גמורה משום שאילו הפולש היה אכן מסוכן, היא עצמה הייתה בסכנה.

פעילויות דתיות הן גם מפגנים של האדרת אמינות בכל הקשור לאמונה דתית: איש אינו מוכן לשלם מחירים כאלה אם אינו בטוח שיש להם תמורה

ניתן להבין התנהגויות דתיות רבות כאיתותים יקרים, המעצימים את המהימנות. הדתות דורשות התנהגויות רבות התובעות מחיר: צום, תרומת מעשר, התנזרות מיחסי מין אלא בהקשר מוגדר וכן הלאה. כל ההתנהגויות הללו גובות מחיר לא רק במונחים של חיי היומיום, אלא גם במונחים אבולוציוניים: הן מצמצמות את הזדמנויות הפריון, את המשאבים הנמסרים לצאצאים ועוד. פעילויות דתיות הן גם מפגנים של האדרת אמינות בכל הקשור לאמונה דתית: איש אינו מוכן לשלם מחירים כאלה אם אינו בטוח שיש להם תמורה.

מנקודת מבט אבולוציונית, למה שמישהו יפגין מחויבות דתית? הסבר נפוץ הוא רצון להבטיח את התועלת לקבוצה. שיתוף פעולה עם אחרים הוא לעתים קרובות פעילות מסוכנת: תמיד ישנה אפשרות שהאדם האחר ינצל או ירמה את האחרים, ויזכה בתועלת בלי לשאת בעלות. ככל שהקבוצה החברתית מורכבת יותר, וככל שקל יותר לנוע בין קבוצות, כך גדול הסיכון: בעוד שבקבוצה קטנה אנחנו יכולים לזהות בקלות מי מתנהג ביושר וכנות, בקבוצה גדולה או במגעים בין זרים, אנו מסתמכים על מוניטין.

איתותים עוזרים לנו להתגבר על הבעיה. אנשים דתיים מאותתים על מחויבות לקוד התנהגות, או לפחות על שיתוף פעולה עם מה שמקובל בקבוצה. זהו איתות על מידה טובה, שהוא במידה רבה איתות כן. קשה לזייף אותו, וקבוצות דתיות מסוגלות, לכל הפחות, לעקוב את המוניטין של חבריהן, משום שמדובר בקבוצה מצומצמת יחסית. הסבר זה שימש כדי להסביר את מספרם הגדול של אנשי עסקים קווייקרים בשנים הראשונות של המהפכה התעשייתית. הקווייקרים בטוח זה בזה, חלקית משום שמעורבותם ב״אגודת הידידים״ הייתה אות כן לנכונות לציית לקוד מוסרי.

איתותים דתיים הם עצמם איתותים מוסריים. לא מפתיע שככל שעם תהליך החילוּן, טענות מוסריות חילוניות החלו ממלאות את אותו תפקיד

איתותים דתיים הם עצמם איתותים מוסריים. לא מפתיע שככל שעם תהליך החילוּן, טענות מוסריות חילוניות החלו ממלאות את אותו תפקיד. טענות המעידות על יפי-נפש, אמורות להיות איתותים לקבוצת ההשתייכות: הן מסמנות כי אנו ״מכובדים״ (לדברי טוסי וורמקה). זה אינו שיבוש תפקידה של המוסריות, זו דוגמה לאופן שבו השיח המוסרי ממלא את אחד מתפקידיו המרכזיים.

ילדה, מוסלמית, חיג'אב

כך יודעים כולם שהיא אחת משלהם, שהיא בסדר. תצלום: מאית'ם רושיידן

אם איתותים מוסריים כאלה הם תפקיד מרכזי – ומוצדק – של השיח המוסרי הציבורי, אז הטענה כי הם משבשים את השיח אינה נכונה. ומה באשר לטענת הצביעות?

אף שניתן להסביר חלק מן הרגשות שאנו חשים כאיתותים על מעלותינו, אנחנו באמת מרגישים אותם, ואיננו מביעים אותם רק כדי להצטייר כיפי-נפש

את ההאשמה בצביעות ניתן לפרש בשתי דרכים. אנו עשויים לטעון כי יפי הנפש עסוקים למעשה בהצגת עצמם באור טוב ככל האפשר – ולא בשינויים באקלים, רווחת בעלי החיים או כל נושא אחר. כלומר, אנחנו עשויים לפקפק במניעים שלהם. במאמר שהתפרסם לאחרונה, חוקרי הניהול ג׳יליאן ג׳ורדן ודייוויד ראנד בדקו האם אנשים מציגים לראווה את מעלותיהם גם כשאיש אינו מתבונן בהם. הם גילו שהנבדקים הגיבו בהתאם להזדמנויות שהיו להם לאותת: אחרי שבוצעה עבירה מוסרית, רמת הכעס שעליה הם דיווחו הייתה נמוכה אם הייתה להם הזדמנות להפגין את העובדה שהם יפי נפש. אבל הניסוי כולו היה אנונימי, ולאיש לא הייתה אפשרות לקשור הבעת הזעם המוסרי לאנשים מסוימים. מכאן עולה כי אף שניתן להסביר חלק מן הרגשות שאנו חשים (אבל לא את כולם) כאיתותים על מעלותינו, אנחנו באמת מרגישים אותם, ואיננו מביעים אותם רק כדי להצטייר כיפי-נפש.

הדרך השנייה לפרש את טענת הצביעות היא המחשבה כי מי שמפגינים יפי-נפש חסרים, למעשה, את המעלה שאותה הם מנסים להציג. איתות שקרי גם הוא נפוץ באבולוציה. למשל, ישנם בעלי חיים המחקים איתותים כנים של בעלי חיים אחרים המעידים שהם ארסיים או רעילים – כמו זבובים רחפנים המתחזים לצרעות. קרוב לוודאי שישנם גם בני אדם הנוהגים להעמיד פנים. אבל כדאי לטרוח ולאותת איתות שקרי רק אם ישנם די בני אדם שמאותתים בכנות, ולכן יש לאיתות הזה ערך. ישנם אמנם יפי-נפש צבועים, אבל רובם בוודאי אינם כאלה. ולכן, בסך הכול, יש להתנהגות כזו מקום בשיח המוסרי, ולא כדאי לנו לזלזל בה.

 

ניל לוי (Levy) הוא חוקר בכיר במרכז אוהירו (Uehiro) לאתיקה מעשית באוקספורד, ומלמד פילוסופיה באוניברסיטת מקווייר בסידני, אוסטרליה. ספרו Consciousness and Moral Responsibility ראה אור בשנת 2014.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: נוצת טווס. תצלום: איוש טיווארי, unsplash.com

Photo by Ayush Tiwari on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ניל לוי, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על תראו כמה אני יפה נפש

01
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

לא צריך לתת פרשנות מקילה לאלו המוקיעים ברוע התנהגות מוסרית נאצלת של נתינה וכביכול התיפיפות הנפש. מדובר בקנאה וחוסר "פרגון" לאדם המוסרי וההגון אשר בפשטות עושה מה שכולם היו אמורים לעשות אם העולם היה מוסרי וטוב ובני האדם לא היו אגואיסטים צינים ונרקסיסטים. לא זאת בלבד שהרעים הם רעים וטפילים על הטובים אלא שהם גם מוקיעים את הטובים האמיתיים, כדי שלא יקבלו חלילה קרדיט על מעשיהם הטובים. מצווה לחשוף את ערוותם של המניפולטיבים המקנאים שעוטפים את רגשותיהם השליליים בטיעונים פילוסופים כביכול.

03
Rvc1

הכותב לא בודק את הטענות המוסריות של האנשים להם קוראים יפי נפש. הבעיה המרכזית עם רוב הדוגמאות בכתבה הם שהם לא יפי נפש כלל וכלל אלא להיפך, אלה אנשים שמטיפים להקרבה עצמית, אין רעיון יותר מרושע והרסני מזה. העובדה שהיריבים של חסידי ההקרבה העצמית מוקיעים אותם כיפי נפש מראה שגם הם מקבלים את ההקרבה העצמית כערך מוסרי נעלה. הבעיה עם "יפי נפש" היא לא שהם צבועים אלא שהם מרושעים. תרבות שרואה הקרבה עצמית כאידיאל מוסרי תמצא את עצמה מהר מאוד ענייה נטולת זכויות אדם ומלאה בקורבנות.

04
סמדר זאבי

בס"ד
הופתעתי מהסייפא של המאמר, הלא רוב המאמר עסק בהתייפייפות לא מוסרית של "בולטים" ומבליטים עצמם...
בכל מדינה מתוקנת ישנן חובות האדם, בהן אדם נצרך להגן על הזכויות הטבעיות של הזולת ולהימנע מפגיעה בהן או לפעול ולהתריע כאשר ער לפגיעה בזכויות הנ"ל.
אינני רואה כל התייפייפות באנשים המחצינים מעשי מוסר, אדרבה כדאי ורצוי שגם אחרים ילמדו מודל חיובי כיצד לנהוג.
אגב, חוקי התורה והנחיות מוסריות וערכיות במשנה שמתמקדות בהגנה על כבוד האדם באמצעות ערכי המוסר האנושיים(לא תרצח...כבר את...שמור את...גר אלמנה ויתום) נחוצים לכל הדתות ולא בהכרח רק ביהדות.