תרנגולת או סופר-אגוֹ?

היבטים פסיכולוגיים במושג הכפרה
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

לפני שנתיים התבקשתי להרצות בכנס שנערך במרכז לאתיקה, שבמשכנות שאננים בירושלים שכותרתו הייתה היבטים פילוסופיים ופסיכולוגיים של הכפרה.  נעתרתי לבקשה אך באי-רצון מסוים.  לא באמת היה לי מה לומר על כפרה מנקודת מבט פסיכולוגית , מעולם לא הרגשתי דחף לכפר על דבר מה ואף-פעם לא עיינתי בחומרים תיאורטיים בנושא. כמו-כן מהרקע שאני מגיעה הכפרה התקשרה אצלי לטקס תמוה ומבעית של תרנגולות מסתובבות מעל ראשים. כך בעודי מהרהרת בתוכן הרצאתי המתקרבת ושוקדת  על דקויות המושגים כפרה, מחילה, סליחה, או סליחה-עצמית התקשר אליי רובי וביקש לקבוע תור לטיפול פסיכולוגי.

רובי (שם בדוי כמובן) הגיע בתקופה בה חלה החמרה במחלת הפרקינסון ממנה סובל. הנוירולוג המטפל בו עודד אותו לפנות לפסיכולוגית רפואית בנוסח שנשמע מפיו של רובי כך: "לך, לדבר קצת,  לפעמים זה עוזר...". אכן הטיפול ברובי עזר, לפחות לי כדי להתוודע לעמדת הכפרה והסליחה.

רובי נמצא בשלהי העשור השישי לחייו, חי מזה כארבעים שנה בגפו, ללא בת-זוג, ללא ילדים ומתגורר בשולי העיר, בבית שלדבריו הוא כמוהו: "מט לנפול, ומתקנים שם רק את מה שמתקלקל". הוא מתאר את עצמו כמתבודד,נזירי וסגפן, מתקיים מקצבה, ומדגיש שצרכיו החומריים מינימליים. את רוב זמנו מקדיש לקריאה ובמהלך המפגשים בו ניכר היה שהוא איש ספר. כשהגיע לטיפול ניסח א מצוקתו במילים הבאות: "כשאמות, לא יהיה מי שיאמר עלי קדיש ויספיד אותי. מי בכלל יודע עלי? מה יגידו אחרי מותי? מה אני יודע על עצמי?". רובי אכן בא סוף סוף לדבר את עצמו, להסביר, ולמצוא מענה למשהו בתוכו שמבקש תשובות. מסיפורו עלה שהאירוע הטראומתי אחריו החל להתבודד התרחש במלחמת יום כיפור שם שירת כאיש צוות בטנק. ארבע פעמים היה עליו להחליף טנק אחרי פגיעה בה נהרגו כל אנשי הצוות מלבדו. באחת הפעמים הוא ניסה להציל "את המט"ק שבער לו בידיים", אך גם הוא נפטר אחר כך בתאג"ד. רובי כדבריו "רץ במלחמה ההיא מדחי אל דחי" דווקא במקום שאחרים זיהו כגבורה.  העובדה שקיבל צל"ש על מעשיו לא ניחמה אותו.

הוא סיפר שבעברו נפגש עם פסיכיאטר. בהומור מריר, בקול בו חיקה ציוץ צקצק בלשונו את האבחנה שקיבל:  "P-T-S-D ". לדבריו דימה את הפסיכיאטר כצפר העוסק בזיהוי ציפורים, וההסברים על פוסט טראומה או היותו  'הלום קרב' עברו מעל ראשו. מאז סירב לטיפול נפשי כלשהו ומצא את מנוחתו בנזירותו וסגפנותו כשהוא חי "בלי להפריע לאף-אחד ובלי שמישהו יפריע לו".

במהלך השיחות רובי פירש את התבודדותו ככפרה על שנשאר בחיים בעוד חבריו נספו,  הוסיף שמעולם לא סלח לעצמו על שלא הצליח להצילם וחזר פעמים רבות על האמירה שקבלה מעמד של מנטרה "עוד ניצחון כזה ואבדנו".

מה לרובי ולכפרה

מסיפור של רובי אנחנו רואים שכפרה היא דרכה של הנפש לארגן דבר מה בלתי נסבל שבתוכה כדרך להקל על מצוקה הקשורה בחוויית כישלון והרס המעוררת אשמה ובושה. במובן זה הכפרה היא עמדה אנושית מסובכת. מסובכת כי מחד גיסא, יש בה ממד של ענישה והלקאה. מאידך, קימת בה גם התענגות שלעיתים מגיעה לאקסטזה באמצעות הענישה וההלקאה עצמן. נראה שאדם בכפרתו בורח מהדחף אך בו זמנית, הוא משועבד לו.

מה קרה לרובי שהניע אותו לברוח מהדחף לחיות, ולהתמסר להתקיימות בה מאיין מרכיבי חיים מרכזיים כמו חיי אהבה ועבודה?

במהלך הקרבות, הוא פעל לדבריו על מנת להישאר בחיים ולמען הניצחון בקרב. הישארותו בחיים על אף שחבריו נהרגו נצרבה בתוכו ככישלון עמוק. כישלון על שלא הצליח לנצח ואשמה על שנותר בחיים "כניצול יחיד". רגש האשמה כרסם בו, וחיזק את דחף המוות שבו. כששככה המלחמה ו"שאון התותחים נדם", ביטוי שרובי חזר עליו כדי לתאר את הדממה הרועמת שהשתררה אותה שומע עד היום,  החלה בתוכו התקוטטות איומה בין דחף המוות ודחף החיים. כך קרה שלא רק ששפט את עצמו בחומרה אלא אף המית את עצמו כמו התליין המוציא את גזר דינו של השופט. חבל התלייה שלו היה ההתמכרות לגלמודיות, לסגפנות, ולגעגועים מייסרים לחבריו המתים. למעשה רובי הזדהה עם המתים ובמילותיו: "אולי אני חי כמוהם, חי-מת, רק שהם מתחת האדמה ואני מעליה". נראה שההתענגות של רובי הייתה בענישתו העצמית. הוא חי עבורה בשעה שחבריו מתים. כמוהם גם הוא עצר את חייו מאז אותה מלחמה. הוא נשם, אכל שתה וישן אך המית את חייו החברתיים והאישיים אולי כמו  להמית דבר-מה בתוכו, וכך להתחבר אל חבריו המתים אליהם מתגעגע.

כפרתו של רובי היא על ידי הקרבה עצמית. בעוד שלאנשים רבים בעולם יש כנראה דבר מה לכפר עליו, מעטים הם אלו שבוחרים בהקרבה עצמית קיצונית כזאת בה המקריב והקורבן הם אותה ישות.  האדם הוא משאב יקר מידי למין חרקירי שכזה ולפיכך רוב החברות המסורתיות האנושיות מצאו דרכים סימבוליות כדי להתנקות מהחטאים, מבלי לאבד את החוטאים בתהליך.  במובן הזה התרנגולת המסכנה של היהדות נמצאת בחברה טובה:  בפרו העתיקה הניחו את החטאים על קלחי עשב שאותם השליכו למים. בתאילנד זרקו אותם על ספינה שאותה השיטו הרחק מהיבשה. באחד השבטים במזרח אפריקה היו מעבירים את החטאים לראש של שעיר ואחר כך ממיתים אותו, וביוון מעבירים פושע דרך העיר כדי שיעמיס על עצמו את כל חטאי הזולת, ואח"כ סקלו את האיש, שרפו את גווייתו, והשליכו את אפרה למים. בשיטה היוונית הקצינו בשימוש באדם כקורבן. כנראה מתוך עמדה של דה-הומניזציה כלפי החוטא. אלו שנשללת מהם אנושיותם יכולים לשמש כאמצעי בלבד עבור זה המרגיש שחטא, כך כמו שמשמשים עבורו התרנגולת, קלחי העשב או השעיר באמצעותם נפטר מחטאיו. יתכן ורובי אימץ עמדה שכזו אלא שהוא השתמש בעצמו כקרבן לכפרתו וכך חרג מאותה כפרה טקסית קולקטיבית.

המשותף לטקסים האלה כפי שציין מורי מהעבר פרופ'. דני סטטמן   בהרצאתו באותו כנס, הוא שהחוטאים רואים בחטא מעין רוח רעה שיש לה קיום ממשי בעולם ויש להיפטר ממנה, לא במובן המטאפורי אלא במציאות ממש. איך נפטרים ממנה? יש להעבירה לדבר-מה אחר ואז להשמיד את אותו הדבר.  לרובי השיטה המסורתית הזו לא עבדה. הוא לא להשתמש באמצעי חיצוני אליו יכול לשנע את 'חטאו' ובאמצעותו להתנקות מאשמתו. הוא אצר את ה'חטא' והאשמה בתוכו, ולפיכך התייחס אל עצמו כאדם שלא ראוי לחיות את החיים.

במובן מסוים רובי הוא גם קורבן של הנאורות המערבית שנתנה לנו את ההשכלה האנטיביוטיקה, ה  VOD-  וטובין אחרים. הנאורות לקחה מרובנו את האופציה להאמין שקלחי תירס יכולים לפתור עבורנו רגשות אשם מכבידים. המאבק להתרת האשמה הועתק מזירת הטקס לזירת הנפש. נגזר עלינו לשאת את החטאים והאשמות שלנו בתוכנו, והכפרה על הפשע נעשית באמצעות סבל, ובמקרה של רובי סבל שהאדם משית על עצמו. עם זאת, לגמרי לא ברור איך הסבל הזה בהווה אמור לתקן חטאים שהסתיימו  בעבר. הפניתי לרובי שאלה זו והוא העיר שהחטאים בכלל לא הסתיימו... "נכון המלחמה נגמרה מזמן אבל מאז  וגם היום אני חי בחטא". הוא סיפר שלפני שנים קרא את כתבי פרויד ומשם הבין שאצלו "לאיד ולחיים אין זכות קיום".  אז במהלך הניסיון להבין את אמירתו הסתומה בה משתמש בז'רגון פסיכולוגי כשבפועל כולה ביטוי של הלא מודע, קרא לדרך חייו הנזירית והמתבודדת  "כפרה". 

האימה האבל והכפרה של רובי 

החיבור שעשה רובי בין כפרתו לבין מושגים מהמודל  הסטרוקטוראלי הפרוידיאני לתיאור הנפש החל לשפוך אצלי אור לעבר הפסיכולוגיה של עמדת הכפרה. לעיתים מצאתי עצמי עושה סיבוב פרסה הגותי בו מכופרת בכפרה נהייתי למצדדת בה, לפחות באותה כפרה של רובי. 

על איזו כפרה מדובר? בהקשר לרובי מדובר בכפרה המהווה גשר, גם אם לעיתים רעוע בין כוחות נפש מתקוטטים, על כפרה שהינה חלק מעבודת התאבלות חיונית, ועל כפרה שהיא עוד מנגנון לניהול האימה מפני המוות.

כמתואר רובי קרא להתבודדותו והתנזרותו כפרה. מתוך אופייה המעניש ניתן היה ללמוד שהכפרה שלו מתכוונת לטוב-אידיאלי כלשהו אותו רצה לממש בכל מאודו  אך בעיני עצמו נכשל במימושו. הכישלון יצר פער צורב בין האידיאל ביחס לאדם הטוב שדימה ורצה להיות,   החייל המציל את חיי חבריו מהתופת, לבין היותו בשר-ודם  שניצל ושרד בשעה שהם נספו. כפרתו במובן זה היא ברירת מחדל של ניסיון לארגון ותיקון. ההתבודדות הייתה לו מעין ארגון נפשי לנוכח הסכסוך הפנימי שהתחולל בו בין לחיות ולמות.  בתווך  בין האיד עליו דיבר, החי, הפולט יצרים ודחפים ובין הסופר-אגו השופט האוסר ואף הממית התייצב האגו, אותה ערכאה שעיצבה את רובי למי שהינו  "חי שנמנע מהחיים". אלא שבקיצוניות כפי שהופיעה אצלו נראה שההתנזרות והסגפנות נהגו בו והכניעו אותו כאילו היו היצר בעצמו.  מעניין שהכפרה בה גזר על עצמו התבודדות שירתה את איזונו הנפשי עד לעת בחייו בה תהה  מי יאמר עליו קדיש ויספיד אותו.

כאן במקום בו נפגשות ההתוודעות למוות עם הכפרה והשתת הגזירה של האדם על עצמו מתקיים דמיון בין רובי לבין איתן הדמות  הספרותית מרב המכר האחרון של מאיר שלו "שתיים דובים'. (הוצאת עם עובד)1.  הרומן מגולל את סיפורה של רותה רעייתו שבנם הוכש על ידי נחש בעת טיול שעשה עם אביו. איתן שיצא לטיול עם ילד חי וחזר עם ילד מת, גוזר על עצמו עבודות פרך של שתיים עשרה שנים במשתלה המשפחתית, שם ללא תכלית של ממש הוא מוביל משאות כבדים מצד לצד. רותה מתארת זאת כך: "מת. לא דיבר ולא צחק ולא נגע בי אפילו פעם אחת ובעיקר העניש את עצמו... ובצדק. הגיע לו." (עמ' 95) האב הספרותי, כמו רובי הממשי, מעניש עצמו ומאיין חלקים נרחבים בתוכו עד לרגע בו  גם הוא התוודע למוות כלשהו. לא אכנס לדמיון ולשוני המסקרנים בין רובי ואיתן, שמא אחשוף פרטים בעלילת הספר ואז יהיה גם עלי לכפר על שהרסתי את הנאת הקורא. ביחס לרובי רק אוסיף שבעבר המפגש הטראומתי שלו עם מוות חוזר ונשנה של חברים במלחמה הקשיח את כפרת התבודדותו עד שנהייתה לאורח חייו. לעומת זאת הפעם ההכרה במוות האישי שלו שיתרחש בבוא-היום יצרה אצלו התוודעות שונה עם מוות וריככה את התבודדותו הרודנית. פנייתו  לבוא ולדבר על עצמו מיתנה את  כפרתו-בדידותו. בנוסף הבחירה לעסוק בשאלה מי יספיד אותו רמזה על התמודדות ייחודית למדי ובהחלט אמיצה מול אימת המוות וכך התפנה לעבודת התאבלות שעבורי הייתה מרתקת. למדתי דרכו שכדי להתאבל על אובדן החברים שנפלו בעבר ואולי אפילו כדי להתאבל על עצמו כי יודע שימות אי-פעם עליו לעבד גם אובדנים המצטברים במהלך החיים ושחלקם קשורים בכפרה.

הביטוי הפורה עבודת אבל הוטבע גם הוא על-יד פרויד באבל ומלנכוליה (1915)2. התמודדות נפשית עם כאב הנגרם על מותו של אדם יקר או אובדן משמעותי אחר דורשת עבודה הנקראת במקרה זה התאבלות. כשזו הושלמה היא מאפשרת להיפרד מהמת, כשדמותו מופנמת ונאצרת כזיכרון אצל המתאבל המתפנה לחייו. 

בכפרה, עבודת האבל אינה מתייחסת לדמות חיצונית של אדם שהלך מאתנו ונאסף לעולמו, אלא לאובדן של פיסות מהאני. כשאנחנו גורמים לכישלון, הרס, או אובדן לעצמנו או לזולתנו או רק נדמה לנו שעשינו כך נחרב נתח מאידיאל-האני שלנו, ועל כך מבקשים כפרה. במובן זה הכפרה היא עבודת אבל על פיסת טוב שאבדה לנו, וקלקלה בדמותנו קטע מהאדם הטוב שבנינו לעצמנו.

אצל רובי כפי שתואר התקלקל אותו אידיאל הקשור בפנטזיית ההצלה3.  פנטזיה זו מזכירה במבנה הדיאלקטי שלה את הכפרה.  אם בכפרה נכרכים זה בזה  הטוב האידיאלי עם הפורענות היצרית, הרי שפנטזיית ההצלה כרוכה תמיד גם בפנטזיית הרס.  הדיאלקטיקה מציל-מוצל על כפל רבדיה לא יושבה אצל רובי. הוא לא הציל את חבריו במחיר הקרבת עצמו, ואף לא זכה להציל את עצמו מעצם פעולת ההצלה. 'כישלון כפול' זה  עורר ברובי רגשי אשמה ובושה, על שלא הצליח להציל את חבריו ועל שנותר 'לוזר' חי. ככלל רגשי אשמה ובושה הם חיוניים בחיי החיברות שלנו אך כשהם מופעלים על-ידי סופר-אגו רודני מידי הם רעילים ויוצרים  דינאמיקה של דיכאון. כשהאדם משועבד לאשמה הוא צומח להיות עבד שלה המתענג מסבל ועונש. העונש האולטימטיבי הוא עונש-אינות-העצמי, הכחדת האני החי והתמסרות לחלקי האני המת. את עמדת האדם המבקש לאיין את עצמו ולהתענג על האינות הזו מייצג רובי.

למזלנו רובי לא הלך עם העמדה הזה עד תחנתה האחרונה. תחנה כזו יכולה להיות כפתולוגיה-אוטואימונית-נפשית בה האדם הסובל מדיכאון לא רק מאיין וממית חלקים בנפשו אלא גם מתאבד ושם קץ לגופו. אז הוא שם קץ גם לכל שיח שלו עם סביבתו שהיה עשוי להקל על סבלו ולסייע לו בהתאבלות על האובדן. רובי פעל אחרת. הוא בא לדבר, וללמד על הכפרה שבמובן זה יכולה להיות חיונית כי מונעת או ממתנת את אותה עמדה דיכאונית מסוכנת בה ההתענגויות מושקעות בענישה, ואיון ולפיכך עלולים להופיע גם סכנה אובדנית. הכפרה של רובי שהייתה בתחילתה כהתבודדות והמשכה כדיבור את עצמו הייתה עבודת התאבלות ותיקון שמיתנה איון של חלקי האני ואפשרה טיפוח של עמדה אנושית חיונית האומרת שיש בי מן הטוב שעוד ראוי לי בשלו לחיות.

לא בהכרח מדובר בעמדה קלה  כי מי שבחר לחיות מתוך ביטחון כלשהו שהוא ראוי לכך, נידון לאורך חייו להתמודד עם אימת המוות ולנהלה. האימה הזו שורה על כל אחד באופן ייחודי אך היא קולקטיבית כי כולנו בתוקף היותנו יצורים מגורשים מגן-עדן יודעים את עובדת מותנו.  הידיעה המחלחלת  שנמות אי-פעם מחרידה למדי וקיימים מנגנונים שונים ומגוונים כדי להתמודד אתה. הכפרה בכלל ושל רובי בפרט יכולה להיות מובנת גם  דרך הניסיון לנהל את אימת המוות.   באתר זה הופיעה לא מכבר רשימתו של גלעד הירשברג שכותרתה צדקה תציל ממה?4. מהמוות וודאי שהצדקה ומנגנונים אחרים לא יצילו אך מאימתו יתכן וכן. 

נוכחות של מוות יכולה להוביל למעשים נאצלים של נדיבות וזולתנות בהם פועלים מתוך מידות טובות כמו צדקה חמלה או סליחה. אך יש מצבים שדווקא בנוכחותו של המוות האבירות שוככת, אנשים מתרחקים, נמנעים מעשיית טוב ולעיתים אף נוהגים ברוע סמוי של שיפוט וביטול כלפי המת כמו: "הוא לא נלחם על חייו". אני מאמינה שצירוף של נסיבות אירועי המוות והחוסן של האדם הם המכוונים לאחת מדרכי התמודדות אלו.

רובי המטופל ואיתן הדמות הספרותית נפגשו עם אירועי מוות בנסיבות קיצוניות מייאשות ומבלבלות שחוסנם לא הספיק כדי להושיע אותם מחוסר האונים למול אירועים אלו. בכפרתם לא נהגו בנדיבות כלפי עצמם אולי כי התמסרו לניסיון ליישב אשמה על שכשלו מהמעשה המוסרי הנכון בעיניהם. רובי הודות לתהליך הפסיכולוגי שעבר החל לנהוג  בסלחנות כלפי עצמו, כשדאג לכך שיהיה מישהו שיספיד אותו בעתיד. במובנים רבים הסליחה, והסליחה העצמית אלו תאומות של הכפרה. אלא שאם הכפרה היא תהליך שעובר האדם בינו לבין עצמו כי בפועל אין אפשרות ליהנות מסליחתו  של הקורבן, הרי שבסליחה כן קיימת דמות חיצונית סולחת ומוחלת, אם זה האדם הסולח לעצמו ואם זה זולתו ממנו מבקש האדם סליחה.

תודה לרובי וכפרה (במלעיל) עליו ועל כל אלו המדברים את עצמם ואת הלא מודע שלהם במקום להתנהג אותו. איך, איך המילה כפרה הקשורה בעבודה נפשית כל כך קשה מצאה לה מקום גם כמילת אהבה וחיבוב?5

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה |
- דימוי שעררמי קוג (1854-1935), "הכפרה והסליחה", שמן על בד, מוזיאון האמנות של רוביי, צרפת. באדיבות ארכיון בריג'מן


תגובות פייסבוק

3 תגובות על תרנגולת או סופר-אגוֹ?

01
אסתר ארצי-אבודרהם

מרתק ביותר. איך המילה כפרה הקשורה בעבודה נפשית כל כך קשה מצאה לה מקום גם כמילת אהבה וחיבוב? פשוט טעות פטאלית נפוצה. אימי היתה אומרת "אני כפרה עליך" ולא חלילה -את הכפרה שלי , והיא בהחלט התכוונה לסוג של הקרבה עצמית או כדבריך , הייתה מוכנה לקחת על עצמה את כל העבודה הנפשית שלי .

02
גונן

מעניין וחשוב. אפשר כמובן לעיין בדוגמה נוספת: טקס ה׳עגלה הערופה' המתואר בספר דברים פרק כ״א. הזקנים הרוחצים ידיהם בדם העגלה מודיעים "ידינו לא שפכו את הדם ועינינו לא ראו..." ומוסיפים ״כפר לעמך ישראל״. ההעברה מסייעת לקהילה להתמודד עם החטא (הרצח שלא נודע מי אשם בו)

03
חיים כהן

יפה.
לדעתי הפירוש כפרה זהו כמו ״המרה״ או ״תחליף״ כאשר המונח מתייחס לנפש האדם.
כל הקרבנות המכפרים במקדש היוו תחליף לאדם המתכפר.
זהו גם העניין עם התרנגול שמהווה תחליף לאדם שהיה אמור לעבור את מה שהתרנגול עובר, במיוחד שלפי המקורות של המנהג האדם צריך לקבל על עצמו ארבע מיתות בית דין, כאשר הוא מעביר את הכפרה על ראשו.
גם עגלה ערופה שגונן הזכיר מהווה תחליף לעם שלא יענש על החלל, ולכן עורפים את העגלה שזה מיתתו של הרוצח. אבל היות ולא יודעים מי הרוצח הרי שהאחריות עוברת לעם ולזקנים.
יש גם את המונח ״כופר״ נפש, שהאדם נותן צדקה תחליף לנפש.