אהבה מסודרת היטב

בספרו "בשבח האהבה" (משנת 2009), הפילוסוף הצרפתי הקומוניסט אלן בדיו תוקף את הרעיון בדבר "אהבת נטולת סיכונים", אשר הוא מוצא אותו כחלק מן השפה המסחרית של שירותי ההיכרויות המבטיחים ללקוחותיהם "אהבה בלי להתאהב". עבור בדיו, החיפוש אחר "אהבה מושלמת ללא סבל" הוא גרסה "מודרנית" של הנוהגים המסורתיים של "נישואין בשידוך", נישואין מוסדרים, גישה של סלידה מסיכון, מחושבת, לאהבה, אשר מטרתה להפחית את החשיפה שלנו להבדלים: "הרעיון שלהם הוא שאתה מחשב למי יש את אותם הטעמים, אותן הפנטזיות, מי רוצה לצאת לאותן חופשות, להוליד אותו מספר של ילדים. [הם מנסים] לחזור לנישואין המוסדרים", כך כותב בדיו. הפילוסוף והתאורטיקן של התרבות סלבוי ז'יז'ק מחזיק בדעות דומות ביחס לנישואין מוסדרים, והוא מתייחס אליהם במלים "הליך פרֶה-מודרני".

באשר לנישואין מוסדרים במערב, בדיו וז'יז'ק מציעים ביקורת מאופקת באורח יחסי. ייצוגים פופולריים ואקדמיים של הנוהג קושרים כמעט תמיד בינו ובין "רצח על כבוד המשפחה", תקיפות באמצעות חומצה ונישואי ילדים. לעתים קרובות מניחים שמדובר בנוהג הזהה לנישואין בכוח, נישואין מתוך כפייה וחובה, נישואין צפויים מראש – ההפך הגמור מנישואין שיש בהם תפקיד פעיל לפרט וכרוכים באהבה רומנטית.

של העלייה בהגירה ברחבי העולם, השאלה כיצד מדינות מערביות מתייחסות לנישואין מוסדרים היא בעלת השלכות רציניות ביותר בכל הקשור לאופן שבו אנו רואים את החיים הרגשיים של מהגרים ובני קהילות של גולים

בשל העלייה בהגירה ברחבי העולם, השאלה כיצד מדינות מערביות מתייחסות לנישואין מוסדרים היא בעלת השלכות רציניות ביותר בכל הקשור לאופן שבו אנו רואים את החיים הרגשיים של מהגרים ובני קהילות של גולים. התפישה המערבית הרווחת לפיה הנוהג אינו לגיטימי אינה מוצדקת, והיא מבוססת הן על בורות ביחס לנישואין המוסדרים והן על חוסר הבנה מעמיקה באשר לנורמות המערביות.

זוג שקוע בשיחה על שפת נהר בהודו. האם זה משנה איך הם הכירו? תצלום: Lian Chang

בדיו מבקר הן את המתירנות (כשטחית ונרקיסיסטית) והן את נוהגי הנישואין המוסדרים (שהם לדעתו ריקים מאותה תשוקה אורגנית, ספונטנית, התשוקה שנותנת השראה לחציית גבולות רגשיים). הוא טוען שהאהבה היא אמיתית כשהיא חוצה גבולות – חוויה משבשת ומטלטלת, שפותחת בני-אדם לאפשרויות חדשות ולראייה משותפת של מה שהם יכולים להיות ביחד. יש בה הכוח להפיל את האגו לרצפה, להתגבר על הדחף האנוכי ולקחת מפגש אקראי ולחולל בו טרנספורמציה לכדי המשכיות בעלת משמעות ומשותפת. עבור בדיו, אהבה אינה רק חיפוש אחר בן-זוג מתאים. אהבה היא הבנייה של טרנספורמציה כמעט טראומטית, שכופה עלינו להביט בעולם "מנקודת המבט של שניים ולא של אחד".

האם הבחירה בנישואין מוסדרים יכולה להיות מעשה של אדם חופשי, והאם אדם חופשי כזה מרגיש, במקרה כזה, שיש לו אותו העומק כמו של מי שהכירו דרך חברים, או באוניברסיטה או באמצעות אפליקציית דייטינג?

האם נוהגי נישואין מוסדרים מרסנים את העוצמה החוצה גבולות של האהבה, כפי שעולה מדבריו של בדיו? האם הבחירה בנישואין מוסדרים יכולה להיות מעשה של אדם חופשי, והאם אדם חופשי כזה מרגיש, במקרה כזה, שיש לו אותו העומק כמו של מי שהכירו דרך חברים, או באוניברסיטה או באמצעות אפליקציית דייטינג? כל תשובה לשאלה חייבת לקחת בחשבון שיש נוהגים שונים של נישואין מוסדרים, ושבני-אדם בתרבויות שונות חווים דברים שונים כאהבה אמיתית..

חשוב להדגיש את הבדל בין נישואין מוסדרים – המכבדים את הסכמתם של בני הזוג המיועדים – ונישואין כפויים, שבהם אין הסכמה כזו. בכך שנבחין בין נישואין מוסדרים ובין נישואין כפויים, נוכל להתחיל לראות חפיפה חלקית של ההיגיון התרבותי המצוי בתשתית נישואין מוסדרים ונוהגי שידוך "מודרניים".

נישואין מוסדרים מתייחסים בדרך כלל לקשת רחבה של נוהגים שבהם ההורים או קרובי המשפחה משמשים שדכנים. הם מכירים לצעירים שלהם בני זוג "מתאימים" ומשפיעים על החלטתם האישית. הסדרים כאלו נפוצים למדי בחלקים גדולים של המזרח התיכון וצפון אפריקה, וכן בהודו, בפקיסטן, בבנגלדש ובסין. נישואין מוסדרים מסוימים הם תוצאה של היכרויות שונות המאורגנות על ידי משפחות ושדכנים, שבעקבותיהן מתקיימות פגישות של בני הזוג המיועדים, עם מלווה או בלעדיו. הפגישות משמשות הקדמה לדיונים משפחתיים ששיאם בהחלטה של בני-הזוג. נישואין אחרים מוסדרים רק במובן זה שהם זוכים לברכתן של המשפחות לאחר שבני-הזוג מביעים את רצונם להינשא (כלומר, נישואין המוסדרים על ידי הזוג עצמו).

יד ביד, בני זוג לקראת הרגע הגדול. תצלום: כריסטיאן ניימי

בדרגות שונות, כל נישואין מוסדרים מושפעים מלחצים בין הורים וילדיהם וכן מלחצים חברתיים הקובעים את מידת ההשפעה של הזוג המיועד. אך כך קורה גם בנישואין מערביים. גם באהבה רומנטית, שאלות של מעמד חברתי, השכלה, מקצוע ודת (גורמים המושפעים באורח עמוק מן המשפחה), מעורבים כולם ומעצבים את המשיכה ואת ההתאמה. המציאות החברתית שבה אנו גדלים מעצבת את החירות שלנו לבחור בני-זוג, ואפילו את חירותנו להרגיש תשוקה. עבור בדיו, האהבה נעשית משמעותית כשהיא מוכפפת לפוליטיקה אנטי-צרכנית. אחרים מוצאים משמעות באידאלים אחרים.

זוגות בנישואין מוסדרים מוצאים לעתים קרובות רומנטיקה בהיכרויות שהמשפחה יוזמת כיוון שהדבר מתאים למערכת הערכים הרחבה יותר שלהם

זוגות בנישואין מוסדרים מוצאים לעתים קרובות רומנטיקה בהיכרויות שהמשפחה יוזמת כיוון שהדבר מתאים למערכת הערכים הרחבה יותר שלהם. עבור רבים, מדובר בצורה חכמה יותר ורוחנית יותר של אהבה, כיוון שהיא מעניקה קדימות לרצון הקולקטיבי ולמאמץ הרגשי על פני הדחף המיני והאינדיבידואליות האנוכית. יתכן שזו אחת הסיבות לכך שזוגות בנישואין מוסדרים מביעים רמות גבוהות של סיפוק במערכת היחסים שלהם, לעתים יותר מאשר זוגות בנישואין של אהבה.

ביקורת נפוצה נוספת על נישואין מוסדרים אומרת בערך כך: נישואין מוסדרים אינם בנויים על תשוקה מושכלת. היות שבני-הזוג אינם מכירים היטב זה את זה, אי-אפשר לצפות מהם להיות בעלי רגשות אמיתיים זה כלפי זה. אך כפי שהפסיכולוג הבריטי אדם פיליפס (Adam Phillips) ציין, האופוריה הרומנטית שאנו חשים כלפי בן-הזוג הנחשק אינה נובעת תמיד מהיכרותנו אותו, אלא מציפיות מוקדמות, מהרצון שקינן בנו לפגוש מישהו כזה: בספרו "Missing Out" משנת 2013 הוא כותב כך:

"האדם שאנחנו מתאהבים בו הוא למעשה הגבר או האישה מהחלומות שלנו;... חלמנו עליהם לפני שפגשנו אותם. אנחנו מזהים אותם בוודאות כזו, כי במובן מסוים אנו כבר מכירים אותם; וכיוון שממש ציפינו להם, אנחנו מרגישים כאילו אנחנו מכירים אותם מאז ומעולם, ועם זאת, בה בעת, הם זרים לנו בהחלט. הם גופים זרים מוכרים".

התחושה הזו, של היכרות חלומה, מעודדת בני-אדם לחפש אינטימיות אמיתית. נישואין מוסדרים עובדים בדיוק באותה הדרך.

קשה להציג מושגים של אהבה באורח אוניברסלי, כיוון שמדובר בחוויה כל כך דינמית, עדינה ומורכבת. מה שצופים בני המערב נוטים לא פעם לשכוח הוא שבני-אדם מתרבויות אחרות עסוקים כל העת בחציית הגבולות ובהפרה של הסטראוטיפים העצלים שבני המערב מביטים עליהם דרכם.

התאוריה הפמיניסטית הפוסט-קולוניאלית הראתה שנשים שבוחרות בנישואין מוסדרים אינן ממשיכות פסיביות של מסורות פטריארכליות, אלא שהן עסוקות בהתמודדות עם הנוהג במטרה לשנות את מאזן הכוחות לטובתן. יתכן שנישואין מוסדרים אינם הפתרון המושלם לבעיית האהבה, אך אין מדובר בשריד מאובן מתקופה ארכאית. זו תופעה מודרנית, הנמצאת בתהליך מתמיד של שינוי, וכך יש להבין אותה.

ההגדרה של בדיו לאהבת אמת היא מגבילה. היא אידאליסטית ויש בה זלזול בתרבויות ובחוויות של רוב בני-האדם בעולם. היא מקשה על ההבנה של האופן שבו אפשר לבטא ולחוות אהבה אפילו במסגרת הנוהגים הנראים "מסורתיים" ביותר. חוסר ההבנה הזה והמוגבלות הכרוכה בה מציבה סכנות של ממש באקלים הפוליטי הנוכחי.

ככל שהעולם הפוליטי המערבי שוקע עוד ועוד בשנאת זרים ובנייטיביזם, האמפתיה נתונה בסכנה גוברת והולכת. קריקטורות המציגות הבדלים תרבותיים באורח המעודד זלזול ומחזק סטיגמות, עלולות –  ולעתים קרובות אכן משמשות –  להציג מהגרים ובני קהילות של גולים כאנשים פחותי-ערך שאינם ראויים לכבוד. ולא פעם זה בדיוק מה שקורה.

ההיסטוריה הראתה לנו פעם אחר פעם שמחשבה על קבוצה של אנשים כיצורים שאינם אוהבים מובילה לפגיעה בהם. אמנם עלינו להוקיע נוהגים חברתיים אלימים שמערבים כפייה, כגון נישואין כפויים, אך עלינו גם להימנע מלהכפיש תרבות שלמה ולהציגהּ כ"אחר" שאין בו אהבה. אם נכפיש כך את הזולת, מה זה יאמר על איכות האהבה שלנו עצמנו?

פרהד מירזה (Farhad Mirza) הוא עיתונאי וחוקר עצמאי יליד פקיסטן, שמאמריו ועבודתו התפרסמו ב"גרדיאן", ב"אל ג'זירה", ב"ניו יורק מגזין" וב"דויטשה וולה". הוא מתגורר בברלין.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: חתונה הודית – החתן מאכיל את כלתו כפית של חמאה מותכת. תצלום: jit bag