אוניברסיטה בהגרלה

בארי שוורץ (Schwartz), מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטאות יו-סי ברקלי וסוורת'מור, אינו מעריך במיוחד את תהליך הסינון של מועמדים לקולג'. במאמר חדש, הוא מספר על חבר שבילה אחר צהריים בחברת תלמיד תיכון. החבר התרשם מהתלמיד, ובפעם הראשונה בשלושים שנות הוראה, החליט לכתוב לדיקן קבלת הסטודנטים. למרות המכתב, התלמיד לא התקבל. שוורץ מתאר את מה שהתרחש לאחר מכן:

"החבר שלי הסתקרן ושאל את הדיקן למה. 'אין סיבה' אמר הדיקן. 'אין סיבה?' ענה החבר שלי, שדי נדהם. 'כן, אין סיבה. אין לך מושג כמה מועמדים נדחים ללא כל סיבה'"

בעיני שוורץ, סיפורים כאלה הם אות לכך שהמערכת מקולקלת. על אף שהקולג'ים מעמידים פנים שהם מופת להערכת כישורים, שיטות הבחירה שלהם שופעות אקראיות. "למרות מאמציהם הרבים להפוך את תהליך בחירת התלמידים לרציונלי והגיוני, בפועל האחראים על הקבלה מנהלים הגרלת לוטו", כותב שוורץ. "כדי להתקבל להרוורד (או סטנפורד, או ייל או סוורת'מור) צריך להצטיין... וצריך מזל".

שוורץ מקדיש את רוב המאמר שלו לתוצאות החמורות של תהליך הבחירה הגחמתי. הוא מתחיל בקינה על האופן שבו תהליך כזה מרתיע תלמידים מהתנסויות חדשות – בתוך הכיתה ומחוץ לה. בגלל שבני נוער חרדים כל כך מכישלון – הרוורד תובעת שלמות! – הם מסרבים לקחת קורסים שעלולים להסתיים באכזבה מוחצת בדמות ציון כמעט טוב מאוד בלבד. עם הזמן, הדבר עלול להוביל לכך שתלמידי התיכון "ייראו טובים מאי פעם" אבל כנראה ילמדו פחות.

אבל רגע: זה עוד לא הכול. המצב גרוע בהרבה. פרופסור סוּנִייָה לוּת'אר (Luthar), המלמדת פסיכולוגיה באוניברסיטת אריזונה סטייט, תיעדה במהלך השנים האחרונות את המחיר הרגשי שהתחרות על הכניסה לקולג' גובה מילדים בני המעמד הבינוני הגבוה. על אף שעל הנייר ניתן רק לקנא באורח החיים של הילדים העשירים האלה – יש להם הורים משכילים העוסקים במשרות צווארון לבן, הם משיגים תוצאות גבוהות במבחנים והם לומדים בתיכונים יוקרתיים – הסיכוי שלהם ללקות בתסמינים של דיכאון וחרדה גבוה בערך פי שניים מהממוצע האמריקני. הם גם נוטים הרבה יותר ללקות בהפרעות אכילה ולהתמכר לסמים ולאלכוהול.

ישנם, כמובן, אינספור משתנים האחראים לקשיים הנפשיים של בני נוער אמידים (אולי זו אשמת סנאפצ'ט? או תופעת לוואי של הורות-הליקופטר?) בכל מקרה, לות'אר טוענת כי אחת הסיבות המרכזיות היא מה שמכונה על ידה בשם "הלחץ להשיג הישגים". לחץ כזה, מתברר, הוא חרב פיפיות. אם ההישגים של התלמידים אינם מספקים, הם עצמם מרגישים שאינם טובים מספיק. אלא שגם אלה שכל ציוניהם מצוינים, ממשיכים לחיות במה שלות'אר מכנה "הפחד מכישלון". עם הזמן, תחושת הפחד הכרונית הזו עלולה להוביל להפרעות חרדה ודיכאון. הילדים מותשים מרוב לחץ, עוד לפני שעזבו את בית ילדותם.

איך ניתן להתיר את הסבך התחרותי הזה? שוורץ מציע פתרון פרובוקטיבי. (במייל, הוא מציין כי הוא העלה את ההצעה הזו לראשונה לפני עשור. בשנים שחלפו מאז, היא רק הפכה נחוצה עוד יותר). השלב הראשון בתכנית כולל סינון מועמדים על פי אותם קריטריונים אקדמיים הנהוגים כיום. שוורץ מעריך שהקריטריונים האלה – ציונים, תוצאות מבחנים ארציים, פעילויות חוץ לימודיות וכדומה – יקטינו את מאגר המועמדים בכשני שליש. אבל הנה השינוי החשוב: אחרי הניפוי הראשוני הזה, כל התלמידים הראויים ייכנסו להגרלה דמוית לוטו שתכריע מי יתקבל. הזוכים יישלפו באקראי.

למערכת כזו, המבוססת על הגרלה, כותב שוורץ, ישנם מספר יתרונות על פני השיטה הנוכחית, המעמידה פנים שהיא מעריכה כישורים. ראשית, על בני הנוער יופעל פחות לחץ, והם ישאפו להיות "טובים מספיק" במקום "הכי טובים". תלמידים בעלי הישגים גבוהים, לא יצטרכו להשיג את ההישגים "הכי טובים". זה "יאפשר לתלמידים לעשות דברים שהם באמת רוצים לעשות". במקום לרדוף אחרי מטרות חיצוניות – האם בסטנפורד זקוקים לנגן אבוב? – המתבגרים יהיו חופשיים להתמסר לתשוקות האמתיות שלהם". אגב: על הסכנה בוויתור על תשוקות פנימיות לטובת תגמול חיצוני הצביע לראשונה מחקר קלאסי שנבדקיו היו ילדים בגן. לחלקם נאמר כי הם יקבלו פרס אם יציירו בעט. אפשר היה לחשוב שזה יעודד ילדים לצייר יותר. זה לא. במקום זה, הילדים ש"הובטח להם" פרס, השתמשו לאחר מכן בעטים עוד פחות. (וכשעשו זאת, הקדישו פחות זמן לציור). התגמול החיצוני, אמרו המדענים, הפך את "המשחק לעבודה".

אם מוסדות הלימוד הסלקטיביים יהיו פחות סלקטיביים, אומר שוורץ, התלמידים יוכלו להיות מאושרים יותר ובעלי תחומי עניין מגוונים יותר.

מערכת הלוטו ההיברידית גם תכריח את האוניברסיטאות לגלות יותר שקיפות בנוגע לשיטות הסינון שלהן. כרגע, תהליך הקבלה הוא קופסא שחורה. סודיות כזו היא שמאפשרת למוסדות לקבל ולדחות תלמידים מוכשרים ללא כל סיבה ברורה. אבל אם בתי הספר יוכרחו להגדיר את הסף שמעליו מתקבלים מועמדים להגרלה, הם יאלצו לבחון את אמות המידה שלהם, ולבחור את אלה שבאמת מנבאים הצלחה בלימודים. וזה לא אומר שהקריטריונים האלה חייבים להיות כמותיים. כפי ששוורץ מציין: "הקריטריון ל'מספיק טוב' יכול להיות גמיש מספיק כדי שמועמדים ספורטאים, מוזיקאים, בני מיעוטים או תושבי אלסקה יוכלו לקבל 'יתרון' בגין המאפיינים האלה שלהם", ממש כמו בשיטה הנוכחית.

ההתנגדות הברורה מאליה לשיטת ההגרלה של שוורץ היא מוסרית. רבים חושבים שזה פשוט לא ראוי לבסס החלטה כל כך חשובה בחיים על הטלת קובייה. אלא שגם כעת תהליך קבלת המועמדים הוא סוג של הגרלה. (המשקל שניתן לקריטריונים שונים, כמו בחינות כלל ארציות, זעיר לעתים מטווח הטעות של ההערכה האישית). שימוש גלוי בהגרלה דמוית לוטו לפחות יכריח תלמידים ומוסדות לימוד לשוחח בגלוי על תפקידו של המזל בחיים. במקום להניח שהתקבלנו לגמרי בזכות מעלותינו, או להרגיש שאנחנו אשמים אם נדחינו, אנחנו מודים שחלק מההצלחה הוא לגמרי אקראי. יכול להיות, כותב שוורץ, שזה יהפוך את הסטודנטים "ליותר אמפטיים, כשיפגשו אנשים ראויים לא פחות מהם, שהיה להם קצת פחות מזל".

שוורץ ידוע במיוחד בגלל המחקר שלו על כשלים במִקסום אסטרטגיות של קבלת החלטות, מקרים שבהם אנשים אינם מרפים מהחיפוש אחר האפשרות הטובה ביותר. הבעיה בגישה הזו, כך גילו שוורץ ועמיתיו שוב ושוב, היא שהיא מאמללת אותנו. במקום להיות מרוצים מאפשרות ראויה לגמרי, אנחנו נלחצים כדי למצוא אפשרות טובה ממנה. ואז, ברגע שאנחנו בוחרים, המחקרים מראים שהנוטים למקסם שוקעים בחרטה, ומתמקדים לגמרי באפשרויות שעליהן ויתרו. תרבות הצריכה גורמת לנו להיות ממקסמים – מי רוצה להסתפק בנוזל כביסה שאינו הטוב ביותר? – אבל הדרך הזו מובילה בדרך כלל ישירות לחיים עצובים.

המאמר החדש מרחיב את ביקורת המקסום לתחום ההשכלה הגבוהה. על פי שוורץ, תהליך הקבלה לקולג' הוא דוגמה מובהקת במיוחד לאופן שבו גישת המִקסוּם יכולה להרחיק אותנו מן המטרה. בהינתן אי הוודאות המובנה בהתאמה בין תלמידים למוסדות השכלה גבוהה, שוורץ טוען כי מטופש לנסות למצוא את האוניברסיטה האידיאלית. במקום זה, אנחנו צריכים להתמקד בגישה שהרברט סיימון (Simon) כינה בשם "Satisficing" ["חתירה למספיק"], ולחפש את הקולג' המספיק טוב. אחרי הכול, הראיות מצביעות על כך שנוכל להיות מאושרים באותה מידה במגוון מקומות.

זהו, כנראה, היתרון הגדול ביותר של ההגרלה המוצעת: כשלא מאפשרים לתלמידים להתנהג כממקסמים – המזל בוחר במקומם – מעניקים להם שיעור לחיים אודות כוחה של ההסתפקות. במקום לבזבז את חלומותיהם על אוניברסיטה חלומית, עם צריכים למלא את תשוקות הנעורים שלהם ולקבל את האקראיות שבחיים. אי אפשר לקבל תמיד בדיוק את מה שרוצים. אבל אם תתרגלו הסתפקות, יתכן בהחלט שתקבלו את מה שאתם צריכים.

Schwartz, Barry (2016) “Why Selective Colleges Should Become Less Selective—And Get Better Students,” Capitalism and Society: Vol. 11: Iss. 2.

ג'ונה לרר הוא עיתונאי ובלוגר הכותב על פסיכולוגיה, מדעי המוח ועל הקשר בין מדעי הטבע ומדעי הרוח. הבלוג של ג'ונה לרר הוא  http://www.jonahlehrer.com

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "לוטו", תצלום: ליז ווסט