אז מה אם חשבתי

איך ניתן לגרום לאנשים אחרים לשנות את דעתם? זוהי שאלה שרבים מאתנו שואלים בעידן הנוכחי, שבו האקלים הפוליטי והחברתי מקוטב, ונדמה כי לא ניתן לגשר בין עמדות שונות. אבל ישנה דרך, המבוססת על התחום האקדמי של הוראת מבוגרים, המסייעת לאנשים להכיר בהטיות האישיות שלהם ולמצוא פרספקטיבה חדשה.

המפתח להצלחה הוא עמידה נכוחה מול דיסוננס קוגניטיבי, מצב של אי נוחות נפשית שמרגישים כשמחזיקים בשתי אמונות או השקפות עולם סותרות בו זמנית, או אפילו יותר משתיים. השלמה עם דיסוננס קוגניטיבי מאפשרת את מה שהתיאורטיקן של הוראת המבוגרים ג'ק מזירו כינה בשם 'למידה מעצבת מחדש' (transformational learning) – זיהוי והתמודדות עם ההטיות שלנו באמצעות פעולה, ותוך כדי כך רכישה של מידה של סובלנות.

קיומה של היכולת ללמוד בגיל מבוגר אושש לאחרונה על ידי ממצאים המראים כי המוח הבוגר גמיש בהרבה מכפי שחשבנו עד כה. "למרות שבעבר ראינו במוח איבר סטטי למדי, כעת ברור כי ארגון המעגלים החשמליים במוח משתנה כל העת כתוצאה ממה שאנו חווים", כתבו חוקרי המוח בריאן קולב (Kolb), רובין גיב (Gibb) וטרי אי. רובינסון (Robinson) במאמרם החשוב, שהתפרסם בשנת 2003 בכתב העת Current Directions in Psychological Science. התגלית הראשונית הזו, ומחקרים רבים שבאו בעקבותיה, הפכו על ראשה את האמרה המקובלת [באנגלית] לפיה 'לא ניתן ללמד כלב זקן תעלולים חדשים'. בעיקרון, היכולת שלנו ללמוד בבגרותנו גדולה בהרבה מכפי שחשבנו בעבר, החל ברכישת כישורים ומידע חדשים, וכלה ביכולת לשנות את השקפת העולם החברתית או הפוליטית.

משום כך, דיסוננס קוגניטיבי משמש לעתים רבות ככלי למידה למבוגרים, בעיקר ככלי עזר המסייע לסטודנטים לחשוב באופן ביקורתי יותר על מקומם בעולם. רייצ'ל פנטון (Panton), מומחית העוסקת בהוראת מבוגרים ומשמשת גם כמדריכת כתיבה, רואה את הדיסוננס הקוגניטיבי בפעולה כשהיא מלמדת מבוגרים באוניברסיטת מיאמי לכתוב זיכרונות הקשורים באוכל. כדי לעזור להם להכיר בדיסוננס הקוגניטיבי בנוגע לתרבות שלהם עצמם, היא שולחת את תלמידיה לחקור את ההקשרים הסוציו-אקונומיים, הפוליטיים וההיסטוריים של המזון שהוא בעיניהם מזון "אמריקני", כמו למשל נקניקיות ופאי תפוחים. היא שמה לב כי תלמידיה האמריקנים הלבנים נוטים בתחילה לגלות התנגדות לכל חיבור לאוכל אתני, אבל בסופו של דבר, לאחר מחקר ודיון שמעורר דיסוננס קוגניטיבי, רבים מהם מבינים כי התזונה שלהם מורכבת ממאכלים שניתן לסווג כזרים, ממש כמו המאכלים שהם מקשרים עם אמריקנים שאינם לבנים, כמו אוכל סיני ו'אוכל נשמה' מסורתי של אפרו-אמריקנים. "ולכן כשאנחנו מתחילים לחקור את ההקשרים של המזון שהם אוכלים ואת מידת הזרות שלו ביחס לסטודנטים אחרים מכל העולם, או אפילו ביחס לקבוצות אתניות אחרות בארצות הברית, הם מבינים פתאום את הזהויות שלהם כאמריקנים-אירופאים, ולא סתם כמי שאוכלים 'תזונה אמריקנית נורמלית'", מסבירה פנטון.

אבל את השינויים באמצעות דיסוננס קוגניטיבי ניתן לראות גם בחיי היומיום. בפברואר 2017, האתר STAT פרסם כתבה על הקרדיולוג יליד עיראק צ'לאק ברזינג'י (Chalak Berzingi) ועל המרפאה שלו, בעיירה קטנה ושמרנית להפליא במערב וירג'יניה. העיתונאי מקס בלאו (Blau) תיאר את היחסים החיוביים בין ברזינג'י לבין יוג'ין סמית בן ה-57 שאיבד את עבודתו בגלל בריאות לקויה, והמעיד על עצמו כי הוא תומך בטראמפ. "אני מרחם על אנשים כמותו... זה גורם לי עצב שמשפחתו לא יכולה להגיע לכאן", אמר סמית. "אני יודע שלא כולם טרוריסטים... אני לא יודע איך אפשר לברור את הרעים מקרב הטובים. זאת הבעיה שלנו".

הצהרות כאלה מעידות על קיומו של דיסוננס קוגניטיבי. סמית עדיין רואה מוסלמים אחרים כ'טובים' או 'רעים', אבל באמצעות ההיכרות שלו עם ברזינג'י, הוא נתקל בראיות היוצרות השקפת עולם חדשה לפיה מוסלמים דומים לו הרבה יותר.

דיסוננס קוגניטיבי ממלא תפקיד גם בביקורת חברתית בכל התחומים, כמו למשל בסרט הקצר Let Me In (2016) בכיכובה של אלישה קיז. בסרט, הזמרת ושניים מילדיה הקטנים נאלצים לברוח מביתם בפרברי לוס אנג'לס, בגלל לחימה אינטנסיבית בגינות וברחובות המתעקלים בשכונתם, שהייתה מן הסתם שכונה אמריקנית ממוצעת. היא וילדיה עוזבים כשרק בגדיהם לעורם, ומפלסים לעצמם דרך לעבר הגבול עם מקסיקו.

הצגת הפליטים ה'הפוכה' הזו אמנם ברורה מאוד, אבל גם מדהימה. כולנו מזהים את השכונה שממנה היא בורחת, שכונה של בני המעמד הבינוני העליון, גם אם אנחנו לא גרים שם. וכולנו מסוגלים לדמיין קרבות ירי בפתח ביתנו. ההנגדה הזו קוראת תיגר על ההנחות באשר לפליטים, ואנחנו מוצאים את עצמנו מול שתי תפישות עולם מנוגדות וחופפות: האחת מכילה את מה שאנו יודעים על חייה של משפחה מהמעמד הבינוני, והשנייה מורכבת מהאמונות שלנו בנוגע לפליטים.

קיז מקווה שהמיזוג בין הפרבר האמריקני למצוקת הסורים יגרום לקהל שלה להבין טוב יותר את מצוקת הפליטים הנמלטים מאלימות. בסופו של דבר, היא פונה אל רגשות החמלה שלנו, כדי להעצים את הדיסוננס הקוגניטיבי – אנחנו לא יכולים לעזור אבל אנחנו מזדהים עם המצוקה של משפחתה, ולכן אנחנו נאלצים לחשוב גם על פליטים אחרים.

אז איך אנחנו יכולים לעורר דיסוננס קוגניטיבי כדי לשנות את דעתם אל אחרים? כמו בדוגמאות הללו, אנחנו יכולים לקשר בין תפישות עולם צרות לעולם הרחב יותר, המלא קונפליקטים. הדגשת האנושיות, ואפילו הדמיון של קבוצות שנדחקו לשוליים, למשל, עשויה לערער תפישות מוצקות. ראיות עולם מנוגדות עשויות לסייע לכל אחד לראות את העולם במבט חדש.

הטכניקות האלה יעילות אפילו כשאנחנו מפנים אותן כלפי עצמנו. ראשית, אנחנו חייבים לזהות את ההטיות שלנו בכל מצב של כעס, דחייה או פחד אינסטינקטיביים. אם נוכל להבין ממה נובעים הרגשות האלה, ועל מה הם מבוססים, נוכל ללמד את עצמנו להגיב בפעם הבאה בצורה אחרת.

"התפישות המשתנות במהירות בנוגע לנישואים חד מיניים לימדו אותנו כי למגע אישי ישיר עם משפחות או חברים להט"בים ישנה השפעה עצומה על ההתנגדויות", אומרת ג'ודית בת' כהן, מומחית להוראת מבוגרים באוניברסיטת לזלי במסצ'וסטס. "במקרה זה, הדיסוננס הקוגניטיבי נבע מהמפגש האנושי, שהקים לחיים את מה שעד אז היה בגדר רעיון בלבד. בהתחשב בכך שבמרבית המדיה החדשה אנשים מוזנים במה שהם רוצים לשמוע, אנחנו זקוקים לדרכים שיאפשרו לנו לצאת מהבועה שלנו ולפגוש את 'האחר', ולא רק בעולם הווירטואלי, אלא כבשר ודם".

סוזאנה קופ (Cope) היא כותבת, מורה וחוקרת. מאמריה בנושאי תרבות, מזון וטיולים התפרסמו בין השאר בניו יורק טיימס, האטלנטיק וברדיו הציבורי האמריקני (NPR). ספרה Small Batch ראה אור ב-2014.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: "ביצים", תצלום: קורי סיווארד, unsplash.com

Cory Seward