אחרי כיתת היורים

חיינו הם הסיפור, והדרך שאנחנו קוראים את הסיפור, הדרך שבה אנחנו נושאים את הסיפור, האופן שבו אנו מטפלים בסיפור שלנו ובעצמנו מתוכו – כולם יחד חיינו
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

וכך נפתח הרומן:

"שנים רבות לאחר-מכן כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת-היורים, ייזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח".

כך מתחילות מאה שנים של בדידות שימלאו את דפיו של הרומן בעל אותו שם מאת גבריאל גרסיה מארקס. המשפט הבא יפנה לתאר את מקונדו, הכפר שסיפור הקמתו כרוך בסיפורה של המשפחה שענפיה ישתרגו ברחבי הרומן, בכל אותן "שנים רבות לאחר-מכן", וגם בשנים שלפני כן, ואף בשנים שלאחר שהילד הרואה לראשונה קרח יעמוד מול כיתת-היורים.

במשפט הראשון של רומן עשויה להיות עוצמה מיוחדת, וגם חשיבות להבנת המכלול שטרם הלכנו בו, אנו הקוראים, מבנה גדול שנפרש בפנינו כפוטנציאל בעת הקריאה, פוטנציאל שכבר הוצא אל הפועל בידי הסופר ומציע את עצמו למפגש. בהקשר הייחודי של "מאה שנים של בדידות" של גרסיה מארקס המשפט הזה הרה אירועי-עתיד, ולא פחות מכך, הוא גם הרה-זמן.

כעת, ברגע המתממש בקריאת המלים הראשונות, אב לוקח את בנו לראות קרח. עוד נלמד שזוהי הפעם הראשונה שהילד רואה את הפלא הקר, שכמו בא מעולם אחר אל מקונדו המהבילה בחום. ועוד נלמד מי מביאים את הקרח וגם נגלה שלמקונדו בא לא רק קרח אלא גם הזמן עצמו. פעם הזמן יבוא כקדמה טכנולוגית, פעם הוא יבוא כזמן ההיסטורי, ובסופו של דבר הוא יבוא כזמן הסיפור עצמו, הזמן הנפרש בקריאה, באירועים הרבים שיעברו על אינספור הדמויות, בני משפחת בואנדיה (ואולי אין זה מקרה שמשמעות שם המשפחה הוא "יום טוב"), וגם על שלל הסובבים אותה.

מה יקרה לקולונל מול כיתת-היורים? האם יהיה עדיין זמן לאחר מכן? האם הקולונל יחיה גם לאחר מכן, או שמא הסיפור יימשך בלעדיו?

בינתיים, הילד נלקח על ידי אביו לראות קרח. ואנו כבר יודעים שהוא נקרא אאורליאנו בואנדיה, וגם יודעים שהוא יהיה קולונל, ושככזה הוא אף יעמוד מול כיתת-היורים, שבמבט ממנה ייראה לו הערב המתואר כעת כרחוק מאוד. קשת גדולה של זמן נפתחת במשפט אחד, וחיים שלמים יחסו במשרעת שלה, אולי חיים שלמים, אולי רק חלק מהם. כי מה יקרה לקולונל מול כיתת-היורים? האם יהיה עדיין זמן לאחר מכן? האם הקולונל יחיה גם לאחר מכן, או שמא הסיפור יימשך בלעדיו?

מבחינת הקוראים, החידה תתעצם עד מהרה. ב"מאה שנים של בדידות" המוות אינו סוף הדרך, ודמויות ממשיכות להתקיים גם לאחר מותן ואף ליטול חלק פעיל בעסקי החיים. אביו של אאורליאנו בואנדיה, שהוא אבי השושלת שהרומן כולו הוא סיפורה, חוטא בחטא קדמון, כשהוא הורג את חברו פרודנסיו אגילאר. השניים, הרוצח והנרצח, יבלו שעות על שעות בשיחות ליליות, כרוכים יחד בקשר בל-יינתק: הזמן הקווי מכיל גם יסוד מעגלי, והוא קווי עד המוות ומעגלי לאחר מכן. כך גם תחילת הרומן מתווה קו וגם מעגל, בהינף המשפט הראשון. הילד יחיה ויגדל ויהיה לקולונל ומסיבות שיהיו מציאות בעתיד, הוא יעמוד מול כיתת-היורים, אבל אז הוא גם ייזכר באותו ערב רחוק – כי הזיכרון ישלח קשת גדולה לאחור, יתווה את מחציתו השנייה של המעגל שמחציתו הראשונה נמתחה על ידי הטבע, האירועים, החיים.

חיים ונזכרים, מתים ונזכרים, עושים זמן ונתונים בזמן, זהו סיפורנו האנושי, וגרסיה מארקס מפליא להכיל את הכול כבר במשפט הראשון של הרומן שקנה לו מיליוני קוראים ותהילת עולם. ולכן יש טעם להתעכב מעט על הקרח, דמות משנה קטנה במשפט. הקרח הגיע למקונדו, ואפשר ללכת לראות אותו. אבל מטבע הדברים, סופו של קרח להתמוסס, גם אלמלא הייתה מקונדו מקום חם כל כך בארץ טרופית. אפשר לראותו בחלון של זמן, אפילו לגעת בו. אך זהו פלא שכל נגיעה בו מקצרת את ימיו, חוויה בת חלוף בהכרח, שטביעתה בזיכרון של אארוליאנו הקטן מוקפאת ונותרת שנים רבות לאחר מכן. הקרח, בא ממקום אחר, מגיע בידיהם של זרים, נוודים צוענים המביאים את פלאות העולם וחידושי הזמן, מסופר לנו בתחילת הרומן, שאחד הנושאים העיקריים שלו הוא הזמן ומהותו.

הזמן והסיפור. הסיפור מתרחש בזמן, והזמן הוא גיבור של הסיפור, כפי שנאמר לנו עוד בכותרת של הרומן, הפותחת משרעת שהיא לרוב ארוכה מימי חייו של אדם. אנו קוראים את המסופר לנו ב"מאה שנים של בדידות", מלווים את הגיבורים בכל הקורה להם, וככל שנתקרב לסופו של הספר נתחיל להבין שהדברים שאנו קוראים גם נכתבים במגילה שהצועני הזקן מלכיאדס כותב תוך כדי האירועים. וכך, בסופו של דבר, הקוראים, הסופר, מלכיאדס הדמות וגם הגיבורים של הרומן – כולם קוראים ביחד את אותם הדברים, אלו המונחים כאן לפנינו, בדפי הספר. לחיות פירושו לפענח את הסיפור, והסיפור הוא הדרך שלנו לראות משמעות בחיינו.

הרבה מאוד נכתב על "מאה שנים של בדידות". והיו גם ניסיונות להסביר שהזמן המתואר בו הוא ייחודי לתרבות שממנה בא גבריאל גרסיה מארקס. אינספור קלישאות על "הזמן הלטינו-אמריקני", על היותו גמיש, אופציונלי, חזרתי, קפוא, מעגלי או מדשדש לנצח, הועמדו בהסברים אפשריים למבנה הספר ולדינמיקה של הסיפור. אאורליאנו הוא בנו של חוסה ארקדיו, ובכל רחבי הרומן יהיו עוד אאורליאנו ועוד חוסה ארקדיו, וכל מי שנקרא באחד משני השמות הללו יהיה בעל תכונות זהות ואולי אף גורל זהה – והנה הכול מעגלי וקפוא לכאורה. וכול השושלת כולה תתקיים תחת עננת נבואה שחורה על צאצאים שייוולדו עם זנבות חזיר, ואין איש יודע כיצד היא תתממש, אי-שם בקץ הימים. אבל הנבואה, המגדירה קשת של זמן כפי שעושה זאת המשפט הראשון, אינה חותמת את הזמן עם התממשותה. החיים נמשכים תמיד, בין בחיים, בין במוות, תמיד בטקסט, בסיפור, שהוא היוצר את הקהילה, וההופך אותנו לאנושיים.

אנו קוראים את הסיפור, חיים, מפענחים, תוהים, מבינים, כותבים עוד פרק מתוך עלילת חיינו, ומותירים את הדברים לבאים אחרינו

חמישים שנה ויותר לאחר פרסום "מאה שנים של בדידות" יתכן שאנחנו בשלים להתרחק מעט מן הייחוד של הספר, שעבור רבים בישר את פריצתה של הספרות הלטינו-אמריקנית ברחבי העולם, ואת פעולתו של הריאליזם המאגי המהלך עלינו בקסמיו. אם נרחיב מעט את המבט, נראה כי גרסיה מארקס מדבר עלינו, על כולנו, וכי מאה שנות הבדידות הן סיפור חיינו, הנכתב בידינו ובידי השותפים לחיינו. ואנו קוראים את הסיפור, חיים, מפענחים, תוהים, מבינים, כותבים עוד פרק מתוך עלילת חיינו, ומותירים את הדברים לבאים אחרינו.

לא מזמן התוודעתי לסופר האיסלנדי יון קלמן סטפנסון. ברומן הקצר, העז והנהדר שלו, "גן עדן וגיהינום" (שראה אור בתרגום דנה כספי בהוצאת "מודן"). עיניי נחו על המשפט הראשון, שמיאן להרפות ממני גם זמן רב לאחר שסיימתי לקרוא את הרומן:

"זה היה בשנים שללא ספק עדיין חיינו"

המשפט הראשון הזה, משפט מטלטל וחידתי עבור הקורא הבא בשערי הרומן, מותח קשת של זמן אל עתיד לא ידוע. הוא אומר לנו שהיו שנים שבהן "לא חיינו", שנים המצויות בעתיד של הרגע הנוכחי, הראשוני, סיפור. או אולי אלו שנים שבהן "חיינו" היה תחת עננה של ספק. ואם לא חיינו, מי הם הדוברים? מי פונה אלינו, הקוראים? או שמא גם אנו נכללים ב"אנחנו" שהמספר פורש לפנינו? ו"זה", ה"זה" שהיה, הרי הוא כל מה שטרם סופר, כל מה שנקרא כעת, מעמוד לעמוד בספרו של סטפנסון. שוב לפנינו זמן מעגלי שאנו מוזמנים להתוודע אליו בסיפור. ובלי לגלות את סופו ואף לא את מהלכו, די יהיה לומר שגם כאן, ספר שנקרא לאורך הסיפור, מכיל את היסודות של העלילה שאנו, הקוראים ב"גן עדן וגיהינום", נקרא כעת. כי גם יון קלמן סטפנסון יודע ואומר לנו שחיינו הם הסיפור, והדרך שאנחנו קוראים את הסיפור, הדרך שבה אנחנו נושאים את הסיפור, האופן שבו אנו מטפלים בסיפור שלנו ובעצמנו מתוכו – כולם יחד חיינו.

 

"מאה שנים של בדידות", מאת גבריאל גרסיה מארקס ראה אור בספרייה לעם של הוצאת "עם עובד", בתרגום של ישעיהו אוסטרידן.

תמונה ראשית: קוביות קרח. תצלום: Studio 504, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

2 תגובות על אחרי כיתת היורים