איך שואב אבק הופך לקדוש?

בשנת 1859, כ-450 נוסעי Royal Charter שחזרו ממכרות הזהב של אוסטרליה לליברפול, טבעו כשספינת המפרש עלתה על שרטון צפונית לחופי וויילס. מה שהבדיל את מותם הטראגי של אלה מאינספור אסונות ימיים שאירעו באותה עת היה שרבים מנוסעי הספינה טבעו בשל משקל הזהב שנשאו, בחגורות שהם פשוט סירבו לנטוש במרחק קצר כל כך מביתם. לבני אדם יש אובססיה עזה, ולעתים קרובות לא רציונלית, לחפצים. בכל שנה, בעלי מכוניות נהרגים או נפצעים אנושות בניסיון למנוע את גניבת כלי הרכב שלהם – בחירה שמעטים היו בוחרים במחשבה צלולה. נדמה שיש לנו בראש שדים אשר מכריחים אותנו לדאוג לחפצים השייכים לנו, ולבחור בחיינו בחירות מסוכנות הנוגעות לרדיפה אחר עושר חומרי. אני חושב שאנחנו רדופים.

מגיע שלב שבו אנו משיגים רמת חיים נוחה, ובכל זאת אנו ממשיכים לשאוף להשיג חפצים נוספים – למה?

חומרנות וצבירת עושר הם כמובן פיתויים רבי עוצמה. רובנו מסכימים עם מה שאמרה, כנראה, השחקנית מיי ווסט: ״הייתי עשירה והייתי ענייה – תאמינו לי, להיות עשירה זה יותר טוב״. אבל מגיע שלב שבו אנו משיגים רמת חיים נוחה, ובכל זאת אנו ממשיכים לשאוף להשיג חפצים נוספים – למה?

למות עליו? תצלום: פט טיילור

לא מפתיע שאנחנו אוהבים להפגין את עושרנו באמצעות רכוש. בשנת 1899, הכלכלן תורסטן ובלן שם לב לכך שכפיות כסף מסמלות מעמד חברתי גבוה. הוא טבע את המונח ״צריכה מנקרת עיניים״ לתיאור הנכונות של אנשים לרכוש חפצים יקרים יותר במקום זולים, אף שמבחינה שימושית אין ביניהם הבדל, חפצים שנועדו לשמש סמל סטטוס. סיבה אחת נובעת מן הביולוגיה האבולוציונית.

מרבית בעלי החיים מתחרים ביניהם על הזכות להתרבות. אולם דחיקת המתחרים כרוכה בסכנה של פציעה או מוות. אסטרטגיה חלופית היא לפרסם את המעלות שלנו, כדי שבני המין השני יבחרו להתרבות איתנו ולא עם יריבנו. בעלי חיים רבים פיתחו תכונות שמסמלות את התאמתם לבני זוג פוטנציאליים, ובכלל זה תוספות כמו נוצות צבעוניות וקרניים גדולות במיוחד, או התנהגויות מוגזמות כמו פולחני חיזור מורכבים ומעודנים שהובילו להתפתחות ״תורת האיתות״. מאחר שבכל הקשור לפריון חלוקת העבודה אינה שוויונית, תורה זו מסבירה מדוע הזכרים הם אלו שעל פי רוב מפגינים מראה והתנהגות צבעוניים יותר מן הנקבות. לצבעוניות הזו יש מחיר, אבל נראה שכדאי לשלם אותו. אלמלא היו להתאמות כאלה יתרונות, הברירה הטבעית הייתה מסננת אותן.

אף שתצוגת נוצות הטווס עלולה בנסיבות מסוימות לשמש מכשול, הנוצות גם מאותות על יתרונות גנטיים, משום שהגנים האחראים לזנבות היפים קשורים גם למערכת חיסונית טובה יותר

יתרונות אלה כוללים עמידות גנטית. על פי התיאוריה, איתותים יקרים ולכאורה בזבזניים הם אותות המעידים בבירור על קיומן של תכונות נחשקות אחרות. המפורסם מכל נושאי הסימנים היקרים הוא הטווס, הזכר הנושא זנב ענק של נוצות צבעוניות אשר התפתח כדי לאותת לנקבות הטווס כי הוא נושא את הגנים המושבחים ביותר. הזנב הזה הוא תוספת כל כך מגוחכת, שבשנת 1860 צ׳רלס דארווין כתב: ״מראה נוצה בזנבו של טווס גורם לי בחילה״. הסיבה לכך היא כי הזנב אינו מכוון בצורה הטובה ביותר להישרדות. הוא שוקל יותר מדי, גידולו ותחזוקתו תובעים אנרגיה רבה, ובדומה לשמלת קרינולינה ויקטוריאנית רחבה הוא מסורבל ואינו מותאם לתנועה יעילה. אולם, אף שתצוגת נוצות עלולה בנסיבות מסוימות לשמש מכשול, הנוצות גם מאותות על יתרונות גנטיים, משום שהגנים האחראים לזנבות היפים קשורים גם למערכת חיסונית טובה יותר.

בעל יתרונות גנטיים. תצלום: ברוס יאסטרוב

גם הזכר והנקבה האנושיים פיתוח תכונות גופניות המאותתות על יתרונות ביולוגיים אבל, כיוון שיש לנו טכנולוגיה, אנחנו יכולים להציג את יתרונותינו גם בדמות רכוש חומרי. לעשירים ביותר בינינו יש יותר סיכויים לחיות חיים ארוכים יותר, ללדת יותר צאצאים ולהתמודד טוב יותר עם קשיי החיים. אנו נמשכים לעושר. נהגים מתוסכלים נוטים יותר לצפצף בכעס לעומת גרוטאה ישנה מאשר אל מכונית ספורט יקרה, ואנשים הלובשים סממני עושר, כמו בגדי יוקרה ממותגים, זוכים על פי רוב ליחס טוב יותר מאחרים, וגם מושכים יותר בני זוג.

לא רק שהעושר החומרי מקנה לנו חיים נוחים יותר, הוא גם מעניק לנו סיפוק כתוצאה מכך שאנו חושבים שאחרים מתפעלים מאיתנו

החפצים שלנו אמנם מאותתים על פוטנציאל הרבייה שלנו, אבל ישנה גם סיבה אישית עמוקה לעושר – כפי שציין אדם סמית׳, אבי הכלכלה המודרנית, כשכתב בשנת 1759: ״העשיר מתהדר בסממני עושרו, כי הוא מרגיש שהם מושכים אליו, באופן טבעי, את תשומת לבו של העולם״. לא רק שהעושר החומרי מקנה לנו חיים נוחים יותר, הוא גם מעניק לנו סיפוק כתוצאה מכך שאנו חושבים שאחרים מתפעלים מאיתנו. העושר נעים לנו. רכישת דברי מותרות מדליקה את מרכזי העונג במוח שלנו. אם אתם חושבים שאתם שותים יין יקר, לא רק טעים לכם יותר אלא שמערכת ההערכה במוחכם הקשורה בחוויות מענגות מפגינה פעילות רבה יותר, בהשוואה לשתיית אותו יין בדיוק כשנדמה לכם שהוא זול.

והכי חשוב – אנחנו הרכוש שלנו. למעלה ממאה שנה אחרי סמית, ויליאם ג׳יימס כתב על האופן שבו העצמי אינו רק הגוף והתודעה שלנו, אלא כל מה שעליו אנו מסוגלים לטעון לבעלות, ובכלל זה רכושנו החומרי. אותה תפישה פותחה לאחר מכן למושג ״האני המורחב״, על ידי גורו השיווק ראסל בלק (Belk) שטען בשנת 1988 כי מגיל צעיר אנו משתמשים בבעלות וברכוש כאמצעי ליצירת זהות ולביסוס מעמד. אולי משום כך ״שלי!״ היא אחת המילים הנפוצות בשימוש על ידי זאטוטים, ויותר מ-80 אחוז מהמריבות בגני ילדים ובגני שעשועים נסובות סביב בעלות על צעצועים.

עם הגיל (ובעזרת עורכי דין) אנחנו מפתחים דרכים מתוחכמות יותר לפתרון מריבות על רכוש, אבל החיבור הרגשי לרכושנו כהמשך של זהותנו, נותר. למשל, אחת התופעות הפסיכולוגיות המוכרות ביותר בתחום הכלכלה ההתנהגותית הוא ״אפקט הבעלוּת״, שעליו דווח לראשונה בשנת 1991 על ידי ריצ׳רד תאלר (Thaler), דניאל כהנמן וג׳ק קנטש (Kenttsch). ישנן מספר גרסאות לאפקט הזה, אבל המעניינת ביותר היא כנראה האבחנה כי אנו מעריכים חפצים זהים (למשל, ספלי קפה) באותו אופן, עד שאחד מהם הופך לרכושנו. כבעלים של אותו ספר, אנחנו מייחסים לו ערך רב יותר מכפי שקונה פוטנציאלי יהיה מוכן לשלם עבורו. מעניין לגלות כי האפקט הזה בולט יותר בתרבויות המעודדות הבניה עצמית עצמאית, בהשוואה לתרבויות המעודדות תפישת עצמי הדדית יותר. שוב, הדבר תואם את מושג האני-המורחב לפיו אנחנו מוגדרים על פי רכושנו הייחודי.

בסך הכול ספל תה, לא? תצלום: ריצ'רד איוואקי

החפצים שבהם אנחנו רואים את המייצג הברור ביותר שלנו הם גם אלה שאנו מייחסים להם הכי הרבה תכונות קסומות

בדרך כלל, אפקט הבעלות אינו מופיע בילדים עד סביבות גיל שש או שבע, אבל בשנת 2016, עמיתיי ואני הראינו כי אפשר לעורר אותו אצל ילדים קטנים יותר אם מעודדים אותם לחשוב על עצמם בדימויים פשוטים. מעניין במיוחד לגלות כי אפקט הבעלות חלש בקרב אנשי ההאדזה בטנזניה, שהם מן האחרונים המנהלים חיי ציידים-לקטים, הבעלות על הרכוש בחברתם היא על פי רוב משותפת, והם מנהלים אורח חיים של ״שיתוף על פי תביעה״ – כלומר אם יש לך משהו שאני צריכה, תני לי אותו.

בלק גם הבחין כי החפצים שבהם אנחנו רואים את המייצג הברור ביותר שלנו הם גם אלה שאנו מייחסים להם הכי הרבה תכונות קסומות. אלה החפצים הסנטימנטליים שאינם ניתנים להחלפה, ולעתים קרובות מקושרים לרכוש שאינו גשמי, או מהות שמגדירה את האותנטיות שלהם. המהות, שמקורה במושג הצורה של אפלטון, היא שמאששת את הזהות. המהותנות נפוצה מאוד בפסיכולוגיה האנושית, משום שאנחנו מטעינים את העולם הגשמי ברכוש מטפיזי כזה. הדבר מסביר מדוע אנחנו מעריכים עבודות אמנות מקוריות יותר מן ההעתקים הזהים שאין דרך להבחין ביניהם לבין המקור. למה אנחנו מוכנים להחזיק בשמחה בביוגרפיה של אדולף היטלר המפרטת את כל מעשי הזוועות שביצע, אבל המחשבה להיות בעליו של ספר בישול שלו, שאינו מזכיר ולו פשע אחד, מעוררת בנו גועל. מהותנות היא שהופכת את טבעת הנישואים שלך לחסרת תחליף. לא כולנו מודים במהותנות שלנו, אבל היא שעומדת בשורש חלק מן המריבות המרות ביותר שלנו בנושאי רכוש, כיוון שהיא הופכת את הרכוש לקדוש ולחלק מן הזהות שלנו. באופן כזה, רכוש אינו משמש אותנו רק כדי לאותת לאחרים מי אנחנו, אלא מזכיר לנו מי אנו בעיני עצמנו, ואת הצורך באותנטיות בעולם ההולך ונעשה דיגיטלי.

ברוס הוּד (Hood) מלמד פסיכולוגיה התפתחותית בבית הספר לפסיכולוגיה ניסויית באוניברסיטת בריסטול הבריטית. בין ספריו: SuperSense (משנת 2009), The Self Illusion (משנת 2012), The Domesticated Brain (משנת 2014) ו-Possesed (משנת 2019).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מכונית מתוצרת למבורגיני. תצלום: נתן ואן אגמונד, unsplash.com

Photo by Nathan Van Egmond on Unsplash