אלוהים כבר לא ימות

מי מת עם מותו של דייגו מרדונה? הלוויה, שהתקיימה במהירות, לא הותירה מקום לספק. האיש הביוגרפי, שחי ונשם והתהלך בעולם, הגיע לתחנתו האנושית האחרונה. דרך כל חי. עם היוודע הדבר, בוודאי בארגנטינה, תגובות האבל תאמו את כל מה שמוכר לנו: תדהמה, קושי להאמין, כעס, צער, שיתוק, ניסיונות ראשונים להסביר, לתאר, להעריך, לדרג ולמקם. שעות אחדות לאחר מותו של הכדורגלן הגדול, בוודאי אחד הגדולים בכל הזמנים, אמר אחד ממכריו ומקורביו: ״אף פעם לא חשבתי שאלוהים הוא בן אלמוות, אבל עכשיו אני יודע שהוא כזה".

אין לנו דרך לדמיין את דייגו ארמנדו מתעלה על מרדונה

ובכן, אלוהים לא מת, אלא רק דייגו ארמנדו מרדונה, פחות מחודש לאחר שמלאו לו 60. לכלי התקשורת היו חומרים מוכנים זה מכבר, והגדיל לעשות האלגוריתם של יוטיוב, אשר אולי מתוך תהודה מתארכת ליום ההולדת העגול, ויום או יומיים לפני המוות הפתאומי – וכי היה יכול המוות הזה להיות לא פתאומי? – הציף את הפיד שלי בסיכומים של רגעים הגדולים והפחות גדולים, בראיונות ובהופעות בתקשורת הארגנטינית במשך השנים. אל הלב התגנב חשד: האם יתכן שהרגע קרוב? אלא שהרגע הזה היה קרוב כבר שנים רבות, עוד לפני שמרדונה פרש ממשחק. האיש היה קרוב למותו פעמים רבות מספור. הדברים ידועים: סמים ואלכוהול, אכילה מופרזת ותרופות מכל סוג, בעיות בריאות שנוצרו בשל כל אלו ועוד, וחיים אישיים שדומה שמעולם לא היו בשליטה וגם לא סיפקו לו בסיס יציב. מכרים ועמיתים, ולא רק לאחר מותו, ידעו לספר כיצד האיש התגרה בגורלו, הלך על הקצה, עלה וירד בתנודתיות של מי שבוחן את גבולות החיים. כבר בגיל 40, באחד ממשברי הבריאות הקשים שלו אמר הרופא שכל אדם אחר היה מת מזמן. מרדונה עצמו דיבר על גופו שספג את הגלים המשתנים של אורח חייו הבלתי אפשרי והעיר שגופו זקן ממנו בהרבה, וגם אמר ”אתם יודעים איזה שחקן יכולתי להיות אלמלא נגעתי בסמים?“  –לא. איננו יודעים, לא נדע, וגם אין לנו דרך לדמיין את דייגו ארמנדו מתעלה על מרדונה.

דייגו ארמנדו מרדונה. תצלום: IndigoMood

האיש מת. אך לא כך הדמות. את האיש אנו יודעים לשבץ בתבנית מקובלת: עלייה מטאורית, הצלחה, תהילת עולם, כסף, פרסום, רכבת הרים של אגו, משקל אדיר של ציפיות, הישגים והמחיר שהם גובים ממי שאינו מצויד בפרספקטיבה ובענווה צלולה, פיתויים מכל עבר – מין, סמים וכדורגל אינם קוקטייל מקורי. ולאחר מכן, פרישה, גוף פגוע, קשיי הסתגלות לחיים של אחרי הפסגה. לאחר מותו אמר אחד מחבריו הכדורגלנים לשעבר: ”דייגו לא רצה להיות אנדרטה מהלכת“. עלייתו ונפילתו, ראשיתו וסופו, אסופות של קטעי וידאו, ציטוטים, רגעים איקוניים, מחלוקות ושערוריות, סטטיסטיקות כמנהג הזמנים, הכול ידוע ולא בלתי מוכר.

בעולם גלובלי, בתרבות עולמית שמקדשת הצלחה, שמקרינה את עצמה בתקשורת שמצדה עוסקת בסיכומים, בדירוגים של ”הכי“ ובגרסאות שונות ומשונות של ליטרת הבשר, יש טעם לשוב למקורות, והם קודמים ל-1960, שנת הולדתו של מרדונה. אולי כך יהיה אפשר לראות את הדמות בהקשרה, את הדמות שנוצרה מתוך האיש, ואת היחס המורכב בין השניים.

מבט אחד מספק הרבה. דייגו ארמנדו מרדונה נולד למשפחה מן המעמד הנמוך, בשולי הכרך בואנוס איירס, וכל חזותו אומרת השתייכות למה שמכונה בארגנטינה מזה שלושה דורות לפחות ”cabecitas negras“, כלומר ”ראשים שחורים קטנים“. שחורי השיער, ”אספסוף“, מעמד הפועלים, ”העם“, ההמונים, אלו שהעלו לשלטון את חואן פרון ואת אשתו בהירת השיער שהייתה לדמות אלוהית, לאחר שחמצנה את שיערה השחור והעלתה על נס את תמיכתה ב“descamisados“ (”חסרי החולצות“) בדרכה לזכות במשרת סגן הנשיא, בטרם מותה מסרטן בגיל 33, בשנת 1952. קשה להכריע מי בא מרקע עני ודחוק יותר, אוויטה או מרדונה. היא הגיעה לבואנוס איירס בגיל 15, והייתה לשחקנית קולנוע סוג ב‘ ולשחקנית בדרמות רדיו. מרדונה עלה לגדולה והוא בן 15, והכול דיברו אז על "El Pibe de Oro" ("נער הזהב").

אתה עולה ראשון למגרש, ואתה יודע שאחריך עולה הנבחרת, היא הנבחרת שלך, ואתה הראשון להפנות את החזה אל שדה המערכה

מרדונה היה פרי אופייני של ארגנטינה הפרוניסטית, והוא הופיע על במת ההיסטוריה ברגע של שפל בכדורגל הארגנטיני, שהיה גם התפר בין ירידת המשטר הפרוניסטי הקיקיוני של אשתו השנייה של פרון, איסבליטה, ובין המשטר הצבאי הדכאני, הלאומני, בעל הסממנים הכמו-פשיסטים, שהגיע לסיומו לאחר התבוסה המבישה של ארגנטינה מול בריטניה, ב-1982. הגאווה הלאומית, האהבה לדגל, הסגידה נטולת הביקורת לאתוס של גדולה ארגנטינית, הנכונות ”לעשות הכול“ למען המולדת, אפיינו את מרדונה שאמר תמיד שמה שהיה לו חשוב יותר מכל היה הנבחרת הלאומית, ובמסגרתה, להיות הקפטן: ”אתה עולה ראשון למגרש, ואתה יודע שאחריך עולה הנבחרת, היא הנבחרת שלך, ואתה הראשון להפנות את החזה אל שדה המערכה“. אוסקר רוג‘רי, הבלם בנבחרת הארגנטינית של 1986, שגם זכתה בגביע העולמי, נזכר לימים ברגע שבו מרדונה ירד מכר הדשא באחד ממשחקי הנבחרת הלאומית, והעביר את סרט הקפטן לבלם: ”שמור עליו“. רוג‘רי העיר: ”ידעתי מה אני צריך לעשות“.

גם בשער הגאוני וגם בשער הרמייה, הראשון באותו משחק, מרדונה מזכיר לנו שהוא התגלמות שלמה של שורה של ארכיטיפים ארגנטיניים

גם בשער הגאוני וגם בשער הרמייה, הראשון באותו משחק, מרדונה מזכיר לנו שהוא התגלמות שלמה של שורה של ארכיטיפים ארגנטיניים. הגיבור הלאומי שמוכן למות למען המולדת בכל עת, ובוודאי בקרב נגד האויב השנוא. עד היום, לימודי היסטוריה בבית ספר ארגנטיני בנויים על עמוד שדרה של קרבות הרואיים, שמתוכם קמה האומה. ואין לשכוח שלאנגליה מקום מיוחד בהיסטוריה של ארגנטינה, השפעתה עמוקה בממדים רבים והיא גם מודל לשאוף אליו. יחסי אהבה והערצה כאלו הם שיכולים להזין שנאה עמוקה במיוחד לאחר תבוסה משפילה במערכה הצבאית. מולדת הכדורגל? הצחקתם אותו. מבחינת הארגנטינאים, האנגלים היו אנשי מערות שבעטו בכדור, עד שאחדים מהם התגלגלו לנמל בואנוס איירס, והמשחק הפך לעניין ארגנטיני מובהק.

השער השני, מרדונה נגד אנגליה, הגביע העולמי של 1986. הקריין זועק: "מאיזה כוכב לכת באת? אני רוצה לבכות... כדי שהמדינה תהיה אגרוף קפוץ אחד הזועק עבור ארגנטינה"

את איי מלבינאס הארגנטינאים ניסו לכבוש בתחבולה, ולאחר מכן בכוח, ולא הצליחו. בשדה המערכה ב-1986 הם השתמשו בתחבולה וביכולת אדירה, שתיהן מידיו ומרגליו של גיבור לאומי הרואי

אם כך, מה מקומו של השער המכונה ”יד אלוהים“? במקרה הזה מרדונה גילם ארכטיפ ארגנטיני בסיסי נוסף. אין מדובר בארכיטיפ הרואי, אלא בעניין אחר לגמרי: ב“avivado“. מדובר במושג שאפשר לתרגם אותו כ“מתחכם“, ”תחמן“, אחד כזה שאף פעם לא יוצא פראייר, מי שרואה בחוקים הזדמנות למעקף, וגם זוכה למחיאות כפיים מהסביבה על האופן שבו הוא הערים על המערכות, שנועדו רק לדכא ולהגביל את ”חסרי החולצות“. אפשר להעריך בביטחון שארגנטינים, בראותם את השער משודר שוב ושוב, יודעים בדיוק במה מדובר, כפי שידעו ברגע הראשון. את איי מלבינאס הארגנטינאים ניסו לכבוש בתחבולה, ולאחר מכן בכוח, ולא הצליחו. בשדה המערכה ב-1986 הם השתמשו בתחבולה וביכולת אדירה, שתיהן מידיו ומרגליו של גיבור לאומי הרואי, בדרך לניצחון המושלם מבחינתם.

מרדונה חי ונשם את הארכיטיפים הללו, וידע גם להקרין אותם בהזדמנויות רבות נוספות. ההתנגדות שלו למוסדות הכדורגל הבינלאומיים (שגם פסלו אותו ב-1994 מלשחק במשחקי הגביע העולמי, לאחר שבגופו התגלו שרידים של סם) הייתה כרוכה בעמדה לאומנית-מקומית, במה שמכונה בעולם הלטינו-אמריקני Tercermundismo, כלומר גישה המצדדת במעמדו ובכבודו של העולם השלישי, נגד הבנק העולמי, קרן המטבע, ארגון האומות המאוחדות וכל גוף בינלאומי ”יאנקי“, שמנוהל על ידי דוברי אנגלית מתנשאים (שכמובן אינם מכירים בזכותה של ארגנטינה על אדמתה הקדושה, שם באיים הדרומיים הנידחים). כך אפשר לקרוא את הידידות שלו עם פידל קסטרו, שגם נתן לו חסות ועזרה בניסיון לגמול אותו מסמים ומבעיות פסיכיאטריות. הצצה בדמותו של מרדונה כמאמן נבחרת ארגנטינה במשחקי הגביע העולמי של 2010 מגלה רמזים נוספים: שיערו הגלי המסורק לאחור, הזקן האפור המטופח, פאות הלחיים הרחבות – ארגנטינאים יודעים לקרוא את התמונה. היא שחזור איקוני של גנרלים בני המאה ה-19, מנהיגים מקומיים או לאומיים, גיבורים בעלי שאיפות הנהגה. לאן היה פונה מרדונה אילו הנבחרת, תחת שרביטו כמאמן, הייתה זוכה בגביע הנכסף? בוודאי להתמודדות על הנשיאות.

מרדונה, מאמן לאומי. משחקי הגביע העולמי 2010. תצלום: articularnos.com

עם מותו של האיש מרדונה, עלתה מכל עבר מילה בספרדית של ארגנטינה: gambetear, פועל שמשמעותו היא ”לעבור את היריב עם כדור, לכדרר מעבר ליריב“. הידיעה העיתונאית הראשונה על ילד הפלא, באמצע שנות ה-70, מצטטת אותו אומר ”אני אוהב gambetear, אבל יודע למסור לחבר אם הוא בעמדה טובה יותר“. חובבי השחמט מכירים את המושג ”גמביט“, שהוא הקרבה של כלי תוך הסתכנות כדי להשיג יתרון מוקדם. מקור המלה איטלקי, שכן באיטלקית ”gamba“ היא רגל, ומכאן משמשת המלה בביטויים שמציינים ”לשים רגל“, ”להכשיל“, ”להתחכם כדי לגבור על יריב“. סיכון, הקרבה, מיומנות, השגת יתרון, הליכה על הקצה: חיים שלמים במלה אחת, מדויקת כל כך.

כריזמה והנהגה מאפשרים ללכת על גמביט, ויכולת כמעט על-אנושית מבטיחה היחלצות והצלחה. כך על המגרש, שם הגיעה למיצוי דמותו של מרדונה. ואילו בחיים הפרטיים, הדמות פינתה את מקומה לאיש, והלה התקשה מאוד

רוג‘רי מספר על פעם, לקראת משחק בגביע העולמי, שבה מרדונה ניגש אליו ואמר לו בחדר ההלבשה: ”תקשיב לי טוב, אתה רואה את החלוץ שלהם? אני מכיר אותו, ואין סיכוי שהוא יעבור אותך“. רוג‘רי נאנח כשהוא מספר את המקרה: ”בטח, דייגו ידע שהוא יצליח, הרי הוא היה מעל כולנו, אבל לי הוא נתן כוח שהייתי צריך“. מרדונה השחקן, הדמות, היה בעל כריזמה עצומה ויכולת הנהגה בלתי מעורערת. די היה במבט אחד שלו כדי שחבריו יבינו מה הוא אומר ומה הוא מבקש מהם. כריזמה והנהגה מאפשרים ללכת על גמביט, ויכולת כמעט על-אנושית מבטיחה היחלצות והצלחה. כך על המגרש, שם הגיעה למיצוי דמותו של מרדונה. ואילו בחיים הפרטיים, הדמות פינתה את מקומה לאיש, והלה התקשה מאוד.

ארגנטינה אוהבת את גיבוריה, אך זאת אהבה חולנית. למיצוי הם מגיעים עם מותם: קרלוס גרדל (Gardel), גדול זמרי הטנגו – בן לאם לא נשואה, מרקע עני, ממוצא לא לגמרי ברור, אשר שמו המקורי היה אחר – זכה למקום של נצח ברקיע האלים של ארגנטינה עם מותו בתאונת מטוס על המסלול בקולומביה. אוויטה נותרה צעירה וזוהרת לנצח, לאחר שדור שלם של ילדים ארגנטינים למדו לקרוא ממקראות שבהן הוסבר שהיא מאירה על העולם מדי בוקר ודואגת שיהיה להם חלב. ומרדונה, האריך ימים יותר משני אלו, לאחר שכמוהם זכה לגילויי הערצה דתיים עוד בחייו. משלושתם, הוא היה הגיבור שארגנטינה יכלה לדאוג לו בחייו. יכלה ולא יכלה: כי לאיש החי עצמו היה קשה לעזור, ואילו הדמות נזקקה למוות כדי לחתום את מסלולה ההכרחי, הידוע מראש.

תמונה ראשית: דגל ארגנטינה מתנופף בבואנוס איירס. תצלום: קרלוס אדמפול גלינדו.