אמא'לה, נולדתי

נולדנו. אין דבר מוזר, תמוה ובלתי ברור יותר מכך. האם יתכן שיש לנו חרדת לידה?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

רבים מאיתנו חשים חרדה נוכח ההכרה במותנו העתידי. אכן, פילוסופים מסוימים טענו שחרדת המוות היא תופעה אוניברסלית ושהחרדה הזאת תוחמת ומארגנת את הקיום האנושי. אך האם אנו סובלים גם מחרדת לידה? יתכן. בסופו של דבר, כולנו יצורים שנולדים וגם יצורים שמתים.

בעוד שפילוסופים התבטאו רבות על חרדתנו מפני המוות, הם לא הרבו להתבטא על חרדת הלידה. מדובר בחלק בלתי נפרד מן ההתעלמות מנושא הלידה במסורת הפילוסופית של המערב. המחשבה המובילה הייתה תמיד "כל בני האדם הם בני תמותה", ולא "כל בני האדם הם בני תמותה ובני לידה".

מרגע שאנחנו מביאים בחשבון שאנחנו בני לידה בנוסף להיותנו בני תמותה, אנו תופשים שמבחינות מסוימות, גם ההיוולדות עלולה לגרום לחרדה. כפי שחוקר הביואתיקה דייוויד אלברט ג'ונס כותב ב"The Soul of the Embryo" (משנת 2004):

"אנו עשויים לספר למישהו זיכרון או אירוע, ואז לקלוט שבאותה עת, האדם שלפנינו כלל לא היה קיים! מישהו שהוא ממשי ומשמעותי בחיינו, שניצב במרכז הסיפור שלו או שלה... לא התקיים פעם. אם אנו חושבים ברצינות על הקיום ועל ראשיתו של כל בן אנוש... אני קולטים שמדובר במשהו מוזר ועמוק. פילוסופים רבים הכירו בכך שקיום העולם הוא עניין מסתורי... יחד עם זאת, אם אנו באמת תופשים את קיומו של אדם מסוים כלשהו, אנו רואים שגם זה עניין מסתורי..."

התחלתי להתקיים בנקודה מסוימת בזמן, ויש בכך משהו מסתורי. לא תמיד הייתי שם. במשך עידנים, אירועים בעולם התחוללו בלעדיי. אך המעבר מאי-קיום לקיום נראה כה מוחלט, עד כי קשה להבין איך יתכן שחציתי אותו

אותו הדבר חל גם לגבי קיומו של כל אינדיבידואל. התחלתי להתקיים בנקודה מסוימת בזמן, ויש בכך משהו מסתורי. לא תמיד הייתי שם. במשך עידנים, אירועים בעולם התחוללו בלעדיי. אך המעבר מאי-קיום לקיום נראה כה מוחלט, עד כי קשה להבין איך יתכן שחציתי אותו.

והמסתורין נעשה עוד יותר מורכב: הרי לא הייתה נקודת חצייה אחת ויחידה. למעשה, איננו מתחילים באופן הפתאומי והדרמטי שעליו מכריזה רובי לנוקס, המספרת וגיבורת של הרומן של קייט אטקינסון "מאחורי התמונות במוזיאון": "אני קיימת! כשיוצרים אותי, השעון שעל המדף מעל האח, בחדר בצדו השני של המסדרון, מצלצל  חצות". לעומת זאת, אני באתי לידי קיום באורח הדרגתי. כאשר אך יצרו אותי, הייתי תא בודד (זיגוטה). לאחר מכן פיתחתי גוף בעל צורה והתחלתי לצבור רמה ראשונית של חוויות בזמן ההיריון. וברגע שיצאתי מרחם אמי, נעשיתי מעורבת בתרבות ובמערכות יחסים עם אחרים, ורכשתי אישיות בעלת מבנה והיסטוריה. יחד עם זאת, הזיגוטה שהייתי בראשית דרכי הייתה עדיין אני, על אף שלא היה לה דבר מכל זאת.

התיאור הזה עשוי לרמוז לכך שלהיוולד הוא אכן עניין מסתורי, אבל לאו דווקא עניין שמעורר חרדה. אך העובדה שהקיום המסוים שלי אינו ניתן להבנה ביחס לראשיתו היא מבלבלת, ובאותה המידה מבלבל ומתמיהה שביקום יש אנשים רבים שראשיתם מסתורית באותה מידה. כשאנו ניצבים בפני המציאות המתמיהה הזאת, אנו יכולים לחוש אי-נוחות ומבוכה. העולם היומיומי המוכר שלנו נחשף ככזה שיש לו היבטים שהם מעבר להבנתנו. איננו יכולים לחוש בבית בעולם, לא באורח בלתי-אמצעי. וזהו סוג של חרדה.

גורם נוסף בקשיים שלנו להבין את מקורותינו, הוא חוסר היכולת שלנו לזכור שנולדנו. מדובר בחלק מאי-היכולת הרחבה יותר שלנו לזכור את ילדותנו המוקדמת – תופעה שזיגמונד פרויד כינה אותה, ב-1905, "שיכחון ינקות". בעיקרו של דבר, האמנזיה הזאת נגרמת משום שהמערכות שלנו, המשמשות לצורך יצירת זיכרונות ועריכתם, משתנות במשך הילדות. תהליך השינוי הזה מושלם במידה רבה בין גיל 6 ו-8. בעוד שצורות הזיכרון המוקדמות יותר שלנו הן שתוקות, מעשיות ורגשיות, צורות הזיכרון שאנו רוכשים מסביבות גיל 8 והלאה, הן מפורשות, לשוניות וסיפוריות. השינוי הזה גורם לכך שהזיכרונות המוקדמים יותר אינם נגישים לנו, וחלק מהם אף נהרסים.

פעוט, ילקוט, יער

יצא לעולם ומסתובב בו, וכבר שכח כל כך הרבה. תצלום: דייגה אלאבי

בה בעת, תקופת הילדות המוקדמת היא מהותית לנו, ומעצבת אותנו. זהו הזמן שבו תכונות יסודיות רבות של האישיות שלנו מתעצבות, בהשפעתם של האינדיבידואלים והנסיבות המסוימים שאנו נתקלים בהם אז, ובהשפעת מערכות היחסים שלנו עם המטפלים הראשונים שלנו. אנו מגבשים הרגלים, דפוסי פעולה ותגובה, שיילוו אותנו כל מהלך חיינו. כל אימת שאני נבהל כשכלב מתקרב אלי, אני מפגין תגובה רגשית שיצרתי לראשונה בילדותי. כשאני הולך בצורת הליכה מסוימת, בסגנון תנועה מסוים, אני משחזר הרגלים שיצרתי בילדותי.

היות שהילדות המוקדמת והילדות בכלל הן תקופות מעצבות עבורנו, ולמרות זאת אנו יכולים לזכור באורח מפורש אך מעט מתוכן, אנו נותרים באפלה באשר למאפיינים יסודיים של האישיות שלנו

אך היות שהילדות המוקדמת והילדות בכלל הן תקופות מעצבות עבורנו, ולמרות זאת אנו יכולים לזכור באורח מפורש אך מעט מתוכן, אנו נותרים באפלה באשר למאפיינים יסודיים של האישיות שלנו. מדוע אנחנו מתאהבים וחדלים לאהוב אנשים? מדוע שיר מסוים מרגש אותנו עד דמעות ואילו שיר אחר מותיר אותנו אדישים? שיכחון ינקות משמעו שהרציונל של חלק ניכר מחיינו הרגשיים נותר מחוץ להישג ידנו.

להיוולד, כלומר להתחיל את החיים כפעוטות וכילדים, משמעו להיות נידונים לשכוח הרבה מחיינו המוקדמים, אפילו בשעה שהם עוד ממשיכים לחיות בתוכנו. משמעו להיות מוגבלים במידה שבה אנו יכולים להבין את עצמנו ואת המעיינות המקוריים של המוטיבציה, שמתוכם אנו פועלים ומגיבים. ההיבט הזה של ההיוולדות, וכן המסתורין של ראשיתנו, עלולים לעורר חרדה. שהרי כשאנחנו מקדישים תשומת לב לשיכחון הינקות, אנו עלולים להרגיש אי-נוחות ומבוכה מכך שאנו מבינים שלעולם לא נוכל להבין את עצמנו באורח מלא, לא את עצמנו ולא את המניעים והדחפים שלנו. במובנים חשובים, נידונו להישאר זרים לעצמנו.

ועם זאת, עדיין עשויה להיות סיבה בסיסית לכך שאיננו יכולים לחוש חרדה מן העובדה שנולדנו, לעומת  החרדה שלנו מכך שנמות. לידתי נמצאת בעבר, בעוד שמותי נמצא בעתיד. באופן אינטואיטיבי, אנו עשויים לחשוב שיש באפשרותנו לחוש חרדה רק ביחס לאפשרויות עתידיות.

ובכל זאת, לעתים בני-אדם חשים חרדה ביחס לעבר. לפעמים הם חשים חרדה חברתית כשהם נזכרים שהם אמרו או עשו דבר לא מתאים בסיטואציה חברתית בעבר. והפרעת הדחק הפוסט טראומטי היא חרדה ביחס לאירועים טראומתיים שנחוו בעבר. אכן, אוטו ראנק (Rank), תאורטיקן של הפסיכואנליזה, מחבר הספר "The Trauma of Birth" (משנת 1924), האמין שכולנו חווים חרדה של היוולדות, שזוהי צורה של תסמונת דחק פוסט טראומטית (אם כי הוא לא השתמש בביטוי): חרדה שנגרמת בגלל זיכרונות של הטראומה שבעזיבת רחם אמנו.

אבל גם לאחר ההבנה שאנו עשויים לחוש חרדה ביחס לאירועי עבר, צורות החרדה בשל ההיוולדות שאנו מדברים עליהן כאן אינן ממוקדות בהולדתנו כאירוע עבר ספציפי. מדובר בחרדות ביחס למאפיינים מתמשכים של קיומינו, שמאפיינות אותו מכוח העובדה שנולדנו – למשל, חרדה בשל העובדה שנידנותי להיות זרה לעצמי מעצם העובדה שנולדתי. כאן, בסופו של דבר, חרדות ההיוולדות אינן שונות ביותר מחרדת המוות, כיוון שחרדה המוות גם היא נובעת ממצבי המתמשך כבת תמותה – אני תמיד עלולה למות, והמוות עלול תמיד להתערב ולקטוע פרויקטים שלי, להותיר אותם בלתי גמורים. באורח דומה, בחרדת ההיוולדות אניה חרד על כלל מצבי כיצור נולד.

אליסון סטון (Stone) היא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת לנקסטר באנגליה. תחומי העניין שלה הם פילוסופיה פמיניסטית ופילוסופיה קונטיננטלית פוסט-קנטיאנית.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: נולדתי זה עתה. תצלום: ג'ימי קונובר, unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אליסון סטון, AEON.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אמא'לה, נולדתי

01
ד.ה.

לא קיים בעולם שום דבר שאינו יכול להוות סיבה לחרדה.
לכן אין שום צורך לחפש ואין שום טעם "למצוא" סיבה לחרדה. החרדה היא הצדקה לעצמה, וגם החופש מחרדה הוא הצדקה לעצמו.
הבחירה בידכם, אלא אם בחרתם להיות חרדים מעצם אפשרות הבחירה.