אמונה עד כאן

האם יש לנו זכות להאמין במה שנרצה? הזכות-לכאורה הזו נתבעת לעתים קרובות כמפלט אחרון של הבורים מרצון, אותם אנשים שנוכח ראיות ודעות שונות משלהם טוענים כי "אני מאמין ששינויי האקלים הם תרמית ולא משנה מה אומרים אחרים, ויש לי זכות להאמין בכך!" אבל האם קיימת זכות כזו?

אנחנו מכירים בזכות לדעת דברים מסוימים. לי יש זכות לדעת מה מצב התעסוקה שלי, מהן אבחנות הרופאים לגבי בריאותי, איזה ציונים קיבלתי בבית הספר, מי מפנה כלפי האשמות ומה טיבן וכן הלאה. אבל אמונה אינה ידע.

אמונות הן טענות הנוגעות לעובדות: להאמין פירושו לייחס לדבר מה אמת

אמונות הן טענות הנוגעות לעובדות: להאמין פירושו לייחס לדבר מה אמת. כפי שציין הפילוסוף ג.א. מור בשנות הארבעים – מגוחך לטעון כי "יורד גשם, אבל אני לא מאמין שיורד גשם". אמונות מתכוונות אל האמת –  אבל הן לא בהכרח מכילות אותה. אמונות עשויות להיות מוטעות או לא מושפעות מראיות ושיקולים הגיוניים. הן עלולות גם להיות מנוגדות למוסר. בין המועמדות לכך: אמונות סקסיסטיות, גזעניות או הומופוביות; האמונה שחינוך ראוי של ילדים תובע את 'שבירת רוחם' וענישה גופנית קשה; האמונה כי יש לבצע המתות חסד שגרתיות של קשישים; האמונה כי 'טיהור גזעי' הוא פתרון פוליטי וכן האלה. אם אמונות כאלה נראות לנו פגומות מוסרית, אנחנו מגנים לא רק את המעשים שעשויים לנבוע מתוכן, אלא גם את תוכן האמונות עצמן, את מעשה האמונה בהן, וכתוצאה מכך גם את המאמינים.

לא תמיד הבעיה היא האופן שבו הגענו לאמונות אלא האופן שבו אנו נאחזים בהן, הסירוב לפקפק או לוותר עליהן הוא שנעשה מרצון ובו ישנו פגם מוסרי

משיפוטים כאלה עשויה לנבוע ההנחה כי אמונה היא מעשה רצוני. אבל לעתים קרובות אמונות דומות למצבי רוח ותפישות יותר מאשר למעשים שבחרנו לעשות. ישנן אמונות, כמו ערכים אישיים, שאינן נבחרות במודע; אנו "יורשים" אותן מן ההורים ו"מקבלים" אותן מעמיתינו, הן נרכשות שלא במודע, מוטעמות בו על ידי מוסדות ורשויות, או נספגות בנו כתוצאה משמועות. משום כך, אני חושב שלא תמיד הבעיה היא האופן שבו הגענו לאמונות אלא האופן שבו אנו נאחזים בהן, הסירוב לפקפק או לוותר עליהן הוא שנעשה מרצון ובו ישנו פגם מוסרי.

כשתוכן האמונה נחשב פגום מוסרית, היא עצמה נחשבת מוטעית. האמונה כי גזע אחד הוא אנושי פחות אינה רק גזענית ובלתי ראויה מבחינה מוסרית, היא גם נחשבת לטענה שקרית –  אם כי לא בעיני מאמיניה. שקריות האמונה היא תנאי הכרחי אך לא מספיק כדי שאמונה תהיה מוטעית מוסרית; וכך גם תוכן דוחה של אמונה אין בו די כדי להפוך אותה לפגומה מוסרית. למרבה הצער, ישנן אמיתות המעוררות סלידה מוסרית, אבל לא האמונה בהן היא שהופכת אותן לכאלה. הכיעור המוסרי שלהן טבוע בעולם, ולא באמונות שלנו בנוגע לעולם.

"מי אתם שתאמרו לי במה להאמין?" משיב האדם הקנאי. זהו אתגר מוטעה: הוא מרמז כי יש לאדם אחר כלשהו סמכות לאשר את אמונותינו. הוא מתעלם מתפקידה של המציאות. לאמונה יש מה שהפילוסופים מכנים "כוונה להתאים לעולם". האמונות שלנו אמורות לשקף את העולם האמיתי –  אבל דווקא כאן הן עלולות להתפרע. ישנן אמונות חסרות אחריות. ליתר דיוק, ישנן אמונות שנרכשות ואז נשמרות באורח בלתי אחראי. אנחנו עשויים להתעלם מראיות, להאמין לרכילות, לשמועות ולעדויות ממקורות מפוקפקים, להתעלם מחוסר התאמה לאמונות אחרות שלנו, לאמץ את מה שהיינו רוצים שיהיה נכון או להעדיף תמיד תיאוריות קונספירציה.

אין לי כוונה לטעון כאן בשם הסתמכות קפדנית על ראיות בנוסח ויליאם ק. קליפורד, הפילוסוף של המתמטיקה מן המאה ה-19, שטען כי "לא נכון, תמיד, בכל מקום ועבור כולם, להאמין בדבר מה ללא מספיק הוכחות". קליפורד ניסה למנוע "אמונות יותר" חסרות אחריות, שנבעו מתוך תקוות, אמונה עיוורת או רגשות (ולא ראיות). זו גישה מגבילה מדי. בכל חברה מורכבת, אנו נאלצים לסמוך על עדויות של מקורות אמינים, שיפוט של מומחים וראיות טובות ככל האפשר. יותר מזה, כפי שענה לו הפסיכולוג ויליאם ג'יימס בשנת 1896, חלק מהאמונות החשובות ביותר שלנו בנוגע לעולם ולאפשרויות העומדות בפני האדם, חייבות להתגבש ללא אפשרות למצוא ראיות מספיקות. בנסיבות כאלה (שחלקן מוגדרות בכתביו באורח צר ביותר ולעתים בהרחבה), ה"נכונות להאמין" מאפשרת לנו לבחור להאמין באפשרות שמכילה בתוכה חיים טובים יותר.

הדתות המגדירות את עצמן באמצעות מערכת אמונות נוקשה עסקו בדיכוי, עינוי ואינספור מלחמות כנגד כופרים, ואת כל אלה ניתן להפסיק רק אם מכירים הדדית ב"זכות להאמין"

בבואו לבחון את מגוון החוויות הדתיות, ג'יימס מזכיר לנו כי "הזכות להאמין" יכולה לייצר אקלים של סובלנות דתית. הדתות המגדירות את עצמן באמצעות מערכת אמונות נוקשה עסקו בדיכוי, עינוי ואינספור מלחמות כנגד כופרים, ואת כל אלה ניתן להפסיק רק אם מכירים הדדית ב"זכות להאמין". עם זאת, אפילו בהקשר זה, לא ניתן לגלות סובלנות כלפי אמונות שאינן סובלניות באורח קיצוני. לזכויות יש מגבלות והן תובעות אחריות.

לרוע המזל, נדמה כי רבים כיום נוטלים לעצמם את החירות לתבוע את זכותם להאמין, אבל מתנערים מאחריות. הבורות מרצון והידע השקרי, שלעתים קרובות מוגנים בטענה כי "יש לי זכות להאמין במה שאני רוצה", אינם עומדים בדרישותיו של ג'יימס. חשבו על מי שמאמינים שהנחיתה על הירח או הירי בבית הספר סנדי הוק לא התרחשו במציאות והם המצאה של הממשל; שברק אובמה הוא מוסלמי; שכדור הארץ שטוח, או שהשינויים האקלימיים הם תרמית. במקרים כאלה, הזכות להאמין נתבעת כזכות שלילית, הכוונה היא למנוע אפשרות של דיאלוג, להדוף כל טענות נגד, למנוע מאחרים להפריע למחויבות האמוּנית של מי שמחזיק באמונות כאלה. המוח סגור ואינו פתוח ללמידה. אלה אולי "מאמינים אמיתיים", אבל הם אינם מאמינים באמת.

אמונה, כמו רצון, נתפשת כחלק מהותי מהעצמאות שלנו, כמרחב שבו אנו זכאים לחירות מלאה. אבל כפי שציין קליפורד: "אין מקרים שבהם אמונתו של אדם היא עניין פרטי הנוגע לו עצמו בלבד". אמונות מעצבות גישות ומניעים, מדריכות אותנו בבחירות ובמעשים. אמונות וידע נוצרים בתוך קהילה אפיסטמית, שמושפעת מהן. ישנה דרך מוסרית להאמין, לרכוש אמונה, לדבוק בה ולהתכחש לה –  ודרך זה מייצרת את זכותנו להאמין וגם מגבילה אותה. ישנן אמונות מסוימות שהן שקריות או פגומות מוסרית או חסרות אחריות, ובאותה מידה ישנן אמונות מסוכנות. ובאלה אין לנו כל זכות להאמין.

דניאל דניקולה (DeNicola) הוא פרופסור העומד בראש הקתדרה לפילוסופיה בגטיסברג קולג', פנסילבניה. ספרו  Understanding Ignorance: The Surprising Impact of What We Don’t Know ראה אור ב-2017 וזיכה אותו בפרס PROSE לפילוסופיה של אגודת המו"לים האמריקנית.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: איש גדול בים. תצלום: ג'וש וית'רס, unsplash.com

Photo by Josh Withers on Unsplash