אמנות מניעת המלחמה

יש לי וידוי: חשבתי שיש משהו משונה בהחלט בכך שהוצאת הספרים "נורטון" ביקשה ממני לתרגם את "אמנות המלחמה". יתכן שאני רגילה מדי לסטראוטיפים מתחום המגדר, אך כמו נשים רבות שהתבגרו במהלך מלחמת וייטנאם, אני נרתעת מאלימות (מילולית ופיזית) ורואה בעצמי כמעט פציפיסטית. שלא במפתיע, מאז נודע לי לראשונה על הספר "אמנות המלחמה", בראשית שנות ה-70, זמן קצר לאחר שהגנרל גריפית' הציג את התרגום שלו כדרך "לדעת את האויב", קישרתי את היצירה הסינית הקלאסית עם "להרוג-להרוג-להרוג".

המלחמה היא חלופה הרבה יותר מדי יקרה לדיפלומטיה ולאסטרטגיות ארוכות-טווח, והתוצאה לעולם אינה מובטחת, בוודאי לאור כל המשתנים הכרוכים במלחמה

אומרים שהו צ'ין מין, הגנרל גיאפ ומאו דזה-דונג ידעו פחות או יותר בעל פה את "אמנות המלחמה". האמת היא שספק אם הייתי נענית להזמנה האדיבה של "נורטון" לתרגם אותו, אלמלא שלושה סטודנטים מתקדמים שלי (כולם גברים) שכנעו אותי שהשקעת זמן ביצירה הקלאסית הזאת תהיה מתגמלת. והם כמובן צדקו, שכן "אמנות המלחמה" הוא קלאסיקה, ולא רק קלאסיקה של ספרות צבאית, כי אם קלאסיקה באותו מובן ש"תולדות המלחמה הפלופונסית" של תוקידידס הוא יצירה קלאסית ואינו רק קלאסיקה צבאית. אפשר בהחלט לכנות את "אמנות המלחמה" "אמנות החיים", שכן כידוע הספר ממליץ לקוראים (שבמקור היו כולם אנשי חצר רבי השפעה) להימנע ממלחמה, בכל דרך אפשרית, משתי הסיבות ההגיוניות: שהמלחמה היא חלופה הרבה יותר מדי יקרה לדיפלומטיה ולאסטרטגיות ארוכות-טווח, ושהתוצאה לעולם אינה מובטחת, בוודאי לאור כל המשתנים הכרוכים במלחמה.

באנדרטה לזכר הנופלים במלחמת וייטנאם. תצלום: גרג ג'ורדן

חשוב באותה מידה לשים לב שכמו תוקידידס, "אמנות המלחמה" מעלה את כל הקשת האנושית הרחבה של הסיבות, המובילות את מי שהם כבר רבי-עצמה עד מאוד לחפש לעצמם עוד כוח באמצעות אלימות. גם במובן הזה, עניינו של "אמנות המלחמה" הוא במה שאני מכנה "הפוליטיקה של הטוב הכללי": הספר חוקר איזו מין הנהגה מסוגלת ליצור חברה יציבה שבה טלטלות מבית ופילוגים כואבים אינם חורגים ממינימום מסוים. מתוך שיחה פנימית עם יצירות סיניות קלאסיות המכונות "קונפוציאניות", "אמנות המלחמה" מדמיין גישה תלת-זרועית, שבמסגרתה הרוב הגדול של בני האדם יוכלו להגיע להזדהוּת עם מנהיגים טובים, בלי שתיכפה קונפורמיות רבה מדי, שכן אותם מנהיגים התגלו כבר קודם לכן כאנושיים ובהירי מחשבה כשהם משרתים את צרכי הציבור, את רצונותיו ואת האינטרסים שלו.

אך אפילו השלטון המיטיב ביותר אינו יכול להימנע מלהשתמש מדי פעם במידה של פיקוח וענישה, כדי למנוע ממיעוט קטן, שרצונו לזרוע הרס, לפגוע במרקם החברתי. בנוסף לכך, "אמנות המלחמה" סולד מהפגנות של כוחנות מצ'ואיסטית. הספר אף קורא באורח מפורש למנהיגים שמצטיינים במלחמה או במדיניות לא לערוך "הפגנות כוח", כשהוא אומר דברים כגון: "ניצחון שאינו מתעלה מעל להבנתו של ההמון הגס אינו ניצחון מהסוג הטוב ביותר". במלים אחרות, תהילה אינה המטרה ב"אמנות המלחמה". בעולמו של הספר אין מניפים דגלים חגיגיים שמכריזים על "השלמת המשימה".

מנהיגים טובים, לפי הגדרה, מכינים תכניות זהירות שמטרתן להשיג את היתרונות ארוכי הטווח – ביטחון וחיים טובים – לטובתם של אזרחים רבים ככל האפשר, תוך שהם מעדיפים את דרך הפעולה הזאת על פני ניצחונות קצרי-טווח ומנקרי עיניים, שאחריהם סביר מאוד שיתרגשו צרות חדשות

במקום זה, מנהיגים טובים, לפי הגדרה, מכינים תכניות זהירות שמטרתן להשיג את היתרונות ארוכי הטווח – ביטחון וחיים טובים – לטובתם של אזרחים רבים ככל האפשר, תוך שהם מעדיפים את דרך הפעולה הזאת על פני ניצחונות קצרי-טווח ומנקרי עיניים, שאחריהם סביר מאוד שיתרגשו צרות חדשות. מכאן ברורה לנו הכריזמה השקטה והמשמעת העצמית המופתית המאפיינות את המנהיגים הטובים, המבינים ששירות מסור כזה אינו רק עניין מוסרי או רק עניין פרגמטי: הוא שני הדברים כאחד.

שכן כאשר ידידים ותיקים ובני ברית משכבר הימים, ואפילו מי שגברנו עליהם לאחרונה, זוכים ליחס מתחשב, במוקדם או במאוחר המנהיגים יוכלו להתברך בבריתות איתם. כיצד ליצור אמון שיחזיק מעמד בקרב הקהילה שלך עצמה – זהו העניין המוביל את "אמנות המלחמה", וכאן גם גלום לקח לתקופתנו, תקופה שמתאפיינת בתוצאות החמורות של מה שמכונה כבר "עשור חוסר האמון".

אני במקור מקנטקי, מדינת גבול במושגי מלחמת האזרחים האמריקנית. המוטו של המדינה (ומי שטבע אותו הוא לא אחר מאשר לינקולן), הוא "מאוחדים נעמוד, מפולגים ניפול". זהו המסר שביסוד "אמנות המלחמה". ברור לחלוטין שדונלד טראמפ ואנשים מסוגו מאמינים ש"אמנות המלחמה", כמו "הנסיך" של מקיאוולי, מלמד אנשים פיקחים כיצד לזרוע מחלוקת. זוהי דרך מטופשת להבין את הטקסט, דרך שדורשת מהקורא לברור מתוך הדברים רק את מה שמתאים למסקנה שהוא מעונין להגיע אליה, ולעשות זאת באורח אומלל ביותר. הלקח החוזר ש"אמנות המלחמה" מבקש להקנות הוא שיש ליצור אחדות מבית, פן יבואו האויבים וינצלו את ההזדמנות כדי "ליצור פערים" באמצעות המרגלים שלהם, הסוכנים הכפולים שלהם ו"פייק ניוז" לסוגיו. מעניין וחשוב לציין שבסינית קלאסית, אותו סימן מציין "פערים" וגם "מרגלים".

חשוב לשים לב לכך ש"אמנות המלחמה" מסתיים בשורה של מקרים מן ההיסטוריה, שבהם מעטים שחשו ממורמרים ופגועים הצליחו להפיל אימפריות גדולות, בעיקר כיוון שהיה ביכולתם לדמיין חברה צודקת יותר, והחזון שלהם הצליח למשוך רבים להצטרף למאבקם. לפי "אמנות המלחמה" הצדק דורש התייעצות רחבה עם קבוצות אינטרסים שונות, ובוודאי כשעל השולחן מונחת האפשרות לצאת למהלך מסוכן. החל בפרק הראשון ועד לפרק האחרון בספר, אנו עדים לתהליכים בלתי פוסקים של התייעצות.

תכניות הקרב הראשוניות נבחנות קודם לכל במקדש האבות, כדי שהאבות הקדומים יוכלו להביע את דעתם: האם הם מרוצים או לא מרוצים מהתכניות, וזאת באמצעות טקסים של ניבוי עתידות. כשהמפקד הטוב כבר נמצא בשטח, הוא דואג לכך שקווי התקשורת בינו ובין אנשיו יהיו פתוחים, שכן גם הוא וגם הם ניצבים בפני איום משותף, ופגיעה באחד היא פגיעה בכולם.

אני רואה ב"אמנות המלחמה" תרופת-נגד שמוצעת לנו בזמן הנכון, מול הנטייה המייאשת שאנו עדים לה כיום, כשממשלות, חברות מסחריות ואוניברסיטאות, שמות מבטחן באלגוריתמים של "ביג דאטה", שחלקם הגדול אינם עשויים היטב או אינם מתאימים למטרות שלשמן הן מופעלים

אני רואה ב"אמנות המלחמה" תרופת-נגד שמוצעת לנו בזמן הנכון, מול הנטייה המייאשת שאנו עדים לה כיום, כשממשלות, חברות מסחריות ואוניברסיטאות, שמות מבטחן באלגוריתמים של "ביג דאטה", שחלקם הגדול אינם עשויים היטב או אינם מתאימים למטרות שלשמן הן מופעלים. השימוש באלגוריתמים הללו מקדם, בהתלהבות ובחוסר-אחריות, הצגות אבדוקטיביות- כלומר כאלו המבקשות להסיק מתוך מדגם את המסקנות הפשוטות ביותר ובלי לאמת אותן לאחר מכן -  וכך להגיע לקביעות פסבדו-מדעיות שאף אדם או גורם אינם מסוגלים להעריך. האופנה הזאת מחוללת את מה שאחד הכותבים החכמים כינה לאחרונה "אזורים מתים של הדמיון".

כשהכול עוד נראה ורוד: "נפוליאון בקרב אוסטרליץ" (1805), פרנסואה ז'ראר. תצלום: ויקיפדיה

"אמנות המלחמה" מזכיר לנו את המגוון העצום של החוויה והרגש האנושיים, וגם שבני-אדם אינם יצורים פבלוביים שאפשר להובילם בקלות על ידי מקלות וגזרים. יש לנו דעות סותרות על עניינים רבים ושונים, כולל על השיפוטים השקולים שלנו, שאף הם יכולים להתהפך. הספר הקלאסי דוחה כל עיסוק במושגים מופשטים, ומזכיר לנו שוב ושוב את קנה המידה האנושי ואת המעשים יוצאי הדופן שגברים (ונשים) מסוגלים להם, כשהם נקלעים למצב המתאים:

"ביום שבו ייוודע לקצינים ולאנשיהם שהם נקראו לצאת לקרב – בין אם הם ישבו להם במחנה או היו שרועים בנחת על הקרקע – כל אחד ואחד מהם יגיב לידיעה בבכי, עד שהדמעות ישטפו את לחייו ויספיגו את צווארונו. אך אם נשלח אותם לעמוד במצב ללא מוצא, כל אחד ואחד מהם יפגין את האומץ האדיר של הגיבורים הגדולים ז'ואן ז'ו (Zhuang Zhu) או קאו מו (Cao Mo)".

ויש להזכיר את הכישרון המיוחד ש"אמנות המלחמה" מייחס למנהיג הטוב: היכול לבחור את הרגע הנכון שבו יוזמה תנחל הצלחה, כפי שמסביר פרק 5:

"יש לא יותר מחמישה תווים, ועם זאת לעולם אי-אפשר לשמוע את כל הווריאציות עליהם... אך יש רק שתי אסטרטגיות לקרב, האסטרטגיה הקונבנציונלית והאסטרטגיה המפתיעה, אך אם משתמשים בהן ביחד, הן מניבות מספר אינסופי של וריאציות".

מובן מאליו ששום טקסט אינו יכול להגדיר באמת את המיומנות הספציפית הזאת, שנוכל לכנות אותה "וירטואוזיות", שכן וירטואוזיות מטבעה מייצרת שיפוט ייחודי ביותר על מה שהוא קרוב לוודאי מצב יחיד במינו. יחד עם זאת, ההוגים החכמים ביותר של האימפריות הקדומות של סין פיתחו חוש חד של תזמון, תוך שהם ביכו את הסבל האדיר הנגרם בדרך כלל בשל מעשים נמהרים, לא בשלים או כאלו שאינם מתוחכמים ומעודנים דיים.

קרוב לוודאי שכאישה, שמזה שנים רבות מפלסת את דרכה בעולם של גברים, אני ערנית יותר להיבטים מסוימים של המציאות

אני שואלת את עצמי, האם בסופו של דבר יש משמעות לכך שאני האישה הראשונה שמתרגמת את "אמנות המלחמה"? כשתרגמתי את היצירה, אילו נשאלתי הייתי עונה בהחלטיות: "לא!" הרי ניגשתי לטקסט באותו האופן שבו אני ניגשת לכל פרויקט של תרגום, קטן כגדול: בסבלנות ובענווה, מתוך רצון עז ללכוד את הנימה והאופי של מקום אחר, של זמן אחר. ובכל זאת, במבט לאחור, עולה בי החשד שהייתה חשיבות לכך שאני אישה. קרוב לוודאי שכאישה, שמזה שנים רבות מפלסת את דרכה בעולם של גברים, אני ערנית יותר להיבטים מסוימים של המציאות.

שכן כפי שרבקה סולניט (Solnit) ודייויד גרבר (Graeber) הסבירו בפירוט משעשע ועם זאת צלול, בידי הנשים מופקדת האחריות "לנהל, לתחזק ולכוונן את האגו של גברים נעדרי תשומת לב וחשובים בעיני עצמם". המשימה הזאת, שעניינה עבודה פרשנית מתמדת, דורשת מאיתנו לנסות לראות את הדברים מנקודת מבטו של אדם אחר, ככל שהדבר עשוי להיות מתיש. דייוויד יוּם ואדם סמית ראו באהדה את המידה הטובה הנעלה ביותר שאדם יכול להשיג, והגברים החכמים שאני מכירה מסכימים איתם, כפי שבוודאי היה מסכים גם מי שחיבר את "אמנות המלחמה" – הרי הוא תיאר את כל הגברים הקשוחים ערב הקרב, ותיאר אותם בוכים ללא שליטה.

מניסיוני, גברים יהירים עומדים על כך שהם יודעים הכול, את כל האמנויות כולן, כולל את "אמנות המלחמה", פשוט כיוון שהם זכרים

לעומתם, מניסיוני, גברים יהירים עומדים על כך שהם יודעים הכול, את כל האמנויות כולן, כולל את "אמנות המלחמה", פשוט כיוון שהם זכרים. כאישה, אין ספק שקראתי בכתביה של וירג'יניה וולף יותר מרוב הגברים, והרהרתי זמן רב בקביעתה המתמיהה "העתיד אפל וזהו האופן הטוב ביותר שלו להיות, אני חושבת", כך שאני מוצאת את עצמי מהרהרת בקטעים רבים ב"אמנות המלחמה" המדגישים את חוסר הסבירות שבן אנוש אי-פעם יעריך נכונה מצבים קשים, שלא לדבר על האפשרות שהוא ישלוט בהם.

תודות לתובנה הזאת, ולאור התפניות השליליות ברמה הגאו-פוליטית, החלטתי שלעמוד מול העתיד בחברתם של חברים, ולעשות זאת באומץ, בסקרנות עזה ובאורח מודע – הוא הניצחון האמיתי, ודרכי לעשות זאת היא באמצעות קריאה פמיניסטית של "אמנות המלחמה".

מייקל ניילן (Michael Nylan) היא פרופסור להיסטוריה עתיקה של סין באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. בין ספריה:

The Five “Confucian" Classics, China’s Early Empires, Analects: A Norton Critical Edition, The Canon of Supreme Mystery, Exemplary Figures, and Documents Classic.

מערכת "אלכסון" מודה לפרופסור ניילן על הרשות לתרגם את המאמר.

תרגם במיוחד ל"אלכסון": אדם הררי

תמונה ראשית: התוצאה, המחיר, הזיכרון: אנדרטה לנופלים במלחמות, קנברה, אוסטרליה. תצלום: טוני ליאאו, unsplash.com

Photo by Tony Liao on Unsplash