פרויקט המחילה אנחנו לא רוצים לראות חיים נוספים נהרסים

המילה "הדתה" נפוצה בחלל הציבורי הישראלי. הדבר בולט בשנים האחרונות, על אף שנראה שהיא כבת עשרים, ויש על פי אתר האקדמיה ללשון עברית, הנסמכת על מאמר של אילון גלעד ב"הארץ" (משנת 2017), גם מופעים שלה לפני שלושים שנה, בכתביו של הסוציולוג ברוך קימרלינג. הפופולריות של המילה ״הדתה״ אכן הולידה עיסוק במקורותיה, בזכויות ראשונים שנתבעות על ידי כותבים ובעלי דעה. במו אוזניי שמעתי ייחוס של "הדתה" למיזם של שתדלנים בכנסת, אך אני מודה שהפרטים נשכחו ממני, בעיקר כי מקום המונח פחות חשוב ממובנו, ובהקשר המעסיק אותנו כאן – מצורתו.

המובן של "הדתה" הוא הפיכה של סביבה חברתית, מקום פיזי או תוכן מוגדר לבעלי אופי דתי במובן הנוגע למאבק ולחיכוך המוכרים לכולנו בהקשר היהודי-ישראלי. יש הבדל בין "כפייה דתית" כפי שהיא קנתה לעצמה מקום בשיח הישראלי ובין "הדתה". בעוד שהראשונה מופעלת באורח ממוקד על יחידים או קבוצות, דרך החלה של כללים וחוקים באורח שיש בו כוחנות וכפייה, השנייה נוגעת יותר לשינוי האופי של מושא הפעולה, הטיית תכניו ומאפייניו לכיוון הרצוי והמבוקש בידי "דתיים" ותומכיהם.

אך כאמור, יותר מהמשמעות המילונית, מהסמנטיקה, יש מקום להתייחס לצורתה של המילה "הֲדָתָה". דוברי עברית שמביטים בה, מנוקדת או ללא ניקוד, חשים בנוח. הרי היא בדיוק כמו "הֲקָמָה", מ"להקים". עברית היא כזאת, מאז ומעולם: שפה שמית להפליא מבחינת מנגנון יצירת המילים, כלומר מבחינת הזמינות השיטתית של כלי הנטייה והגזירה. התבניות מוכרות ומבוססות היטב, והשורשים הם כחומר ביד הדוברים והדוברות ליצור צורות חדשות, מילים, באמצעות "הכנסת" השורש כקלט לאלגוריתם המורפולוגי (בניין, משקל וכו') לקבלת תוצאה רצויה. השילוב של שורש ואלגוריתם כזה גם מפיק הצעה סבירה מבחינה סמנטית. כך יכולים הכול להיתקל במילה חדשה ולא לטעות ביותר ביחס למשמעותה, או לפחות לקבל רמזים טובים כדי לחפש את המשמעות המדויקת ולכוון את עצמם בהתאם.

אכן, זהו היבט יפה להדהים בעברית, גם בעברית המודרנית שלנו כיום. שמרנותה המורפולוגית כשפה שמית ממשיכה להפיק מונחים שהדוברים והדוברות קובעים לעצמם, והכול במסגרת המבנים העתיקים, היציבים. זהו גם אחד הנימוקים החזקים נגד הטענות, שיש בהן לא מעט רצון להתגרות ולנתץ ממסדים ודעות מבוססות, כאילו העברית הישראלית (כבר) כלל אינה שפה שמית.

נביט שוב ב"הדתה" ונניח לידה את "הקמה". שני שמות עצם, בעלי מבנה זהה, שניהם מציינית פעולות, כך שמקובל לכנותם "שמות פעולה". ובכל זאת, לאחר שאנו מזהים את הדמיון והמקבילות, צצים מיד ההבדלים.

צורת רבים? "הקמות", כלומר מספר פעולות של הקמה (נניח של מבנה או פרויקט) – יש. "הדתות"? ספק רב, לפחות בינתיים. "הדתה" מציינת מגמה, תהליך מחלחל, לעתים מעט מעורפל, לפחות בראשיתו, מה גם שסופו אינו מוגדר, בניגוד ל"הקמה" של ישוב חומה ומגדל או של ארובה בתחנת הכוח בחדרה. עד כה, אנחנו עדיין בתחום הסמנטי, החשוב. אך מעניין עוד יותר הוא עניין השורש והפעלים. "הקמה" ניצבת יחד עם "להקים", מקור הפועל, על בסיס השורש ק.ו.מ. לקום ולהקים, קמתי, קמנו, הקמתם, הקימו ועוד ועוד, הכול מוכר וזמין לנו באורח טבעי. גם "להתקיים" נמצא בתמונה, והקשר הסמנטי ל"לקום" ברור ושקוף למדי.

אך אין זה המצב במקרה של "הדתה". למיטב ידיעתי, ועל פי ניסיוני, עם כל הזהירות שיש לנקוט בקביעה ש"אין" משהו, שדבר מה אינו קיים, אכן אין בעברית שורש ד.ו.ת. (או ד.י.ת.) ובוודאי שאין "לָדוּת" כמו "לָקוּם" ולכן גם לא צורות כמו "דַתְנוּ" כמו "קַמְנוּ" או "תָּדוּתוּ" או "תָּקוּמוּ". כלומר, דוברי העברית ודוברותיה לא יצרו פועל, אך יצרו שם עצם שנראה בדיוק כמו שם פעולה של פועל. כאמור, הצורה שנוצרה מוצלחת מאוד מבחינה מורפולוגית, והדבר בוודאי תרם להיקלטותה המוצלחת, מעבר לכך שהיא מציינת דבר ממשי בעולמנו, דבר המוכר לכולנו או לפחות כזה שנמצא בסדר היום הציבורי.

דווקא לכן, בולטת העובדה שנותרה זמינה לחלוטין האפשרות גם ליצור פועל. אמנם המילה "דת" אינה כלל ממקור עברי, אלא פרסי, ולמעשה הודו-אירופי עמוק, אך עוצמתה של המערכת המורפולוגית העברית היא כזאת שאין מניעה ליצור פועל כזה, כלומר אין מניעה שהוא ייווצר בעתיד בידיהם ובפיותיהם של מי שהעברית היא שפתם. במקרה כזה יש להניח שבניין הפעיל יהיה המועמד המועדף ליצירת פועל כזה, שכן הוא נוטה לבטא גרימה. או-אז יישמע בחוצות ירושלים ותל אביב קולם של דוברי עברית שידברו על כך ש"הדיתו לנו את תכנית הלימודים" או "ניסו להדית את הקניון".