אני דרכך

על פי הגישה הפילוסופית המכונה 'אובונטו', שמקורותיה באפריקה של ימי קדם, תינוק שאך נולד אינו אדם. אנשים נולדים ללא ה-'ena' או העצמי, והם נאלצים לקבל את הזהות האישית הזו במשך הזמן, באמצעות מגעים וחוויות. משום כך, האבחנה בין 'עצמי' ל'אחר', שהפילוסופיה המערבית רואה בה אקסיומה, היא מעורפלת הרבה יותר במחשבת האובונטו. כפי שהפילוסוף יליד קניה ג'ון מביטי (Mbiti) כתב ב-African Religions and Philosophy (1975): "אני קיים, משום שאנחנו קיימים, ומאחר שאנחנו קיימים, אני קיים".

חוויותינו היומיומית מלמדות אותנו שאדם נוצר בחלקו בכור ההיתוך של הקהילה. מערכות יחסים מולידות הבנה-עצמית. מי שאני, תלוי ברבים 'אחרים': המשפחה שלי, החברים שלי, התרבות שלי, עמיתיי לעבודה. העצמי שהולכת לקנות במכולת, למשל, שונה בפעולותיה ובהתנהגותה מהעצמי שמשוחחת עם המנחה שלי בעבודת הדוקטורט. אפילו ההרהורים הכי פרטיים ואישיים שלי כרוכים בזוויות הראייה ובקולותיהם של אנשים שונים, בין אם הם מסכימים אתי ובין אם הם מבקרים אותי, או מהללים אותי.

עם זאת, תחושה של עצמי מתנודד ומעורפל עלולה להיות מטרידה. את האחריות לאי הנוחות הזו אפשר, במידה רבה, להטיל על רנה דקארט. הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-17 האמין כי בני אדם הם בבסיסם עצמאיים ובלתי תלויים, סובייקטים שהם מטבעם רציונאליים ומופעלים על ידי שכלם, ועליהם לבחון את העולם שמחוץ לראשם במידה של ספקנות. דקארט אמנם לא יצר לבדו את הנפש המודרנית, אבל הוא אחראי במידה רבה לשרטוט גבולותיה.

דקארט ניסה לפתור חידה מוגדרת מאוד. הוא רצה למצוא נקודת מבט יציבה, שממנה אפשר להביט על העולם מבלי להסתמך על חכמה שמקורה באל. מקום שממנו יוכל להבין את המבנים הקבועים שמתחת לתופעות המשתנות בטבע. אבל דקארט האמין שיש לבחור באחת האפשרויות: וודאות, או סוג של עושר חברתי גשמי. הדבר היחיד שאדם יכול לדעת בוודאות הוא את ה-Cogito שלו, העובדה שהוא/היא חושב/ת. אנשים אחרים ודברים אחרים מטבעם הפכפכים ואינם יציבים. לכן, אי אפשר להישען עליהם כדי לבסס את העצמי, שהוא שלמות מנותקת, קוהרנטית וחושבת.

מעטים הפילוסופים והפסיכולוגים המוערכים המזדהים היום כדואליסטים קרטזיאניים במלוא מובן המילה, כלומר כמי שחושבים שהנפש והחומר נפרדים לחלוטין. אבל ה'קוגיטו' של דקארט עדיין נוכח בכול מקום. ניסויים הבוחנים את הזיכרון, למשל, נוטים לצאת מנקודת הנחה שאפשר להבדיל ברורות בין העצמי לבין העולם. אם זיכרון פשוט מתקיים בתוך הגולגולת, אז אפשר בהחלט להפריד בין האדם, בין עצמי לבין הסביבה היומיומית ומערכות היחסים שלה, ולבחון את יכולת הזיכרון שלה באמצעות כרטיסיות או מסרים במתחם מלאכותי במעבדה. אדם נחשב לישות נפרדת, שאין לה קשר לסביבה, והיא חרוטה במוח בסדרה של תהליכים קוגניטיביים. זיכרון הוא, לכן, בוודאי פשוט משהו ש'יש' לנו, ולא משהו שאנחנו 'עושים' בהקשר נתון.

הפסיכולוגיה החברתית מתימרת לבחון את היחסים בין ההכרה לחברה.  אלא שלעתים קרובות, המחקר מניח שבמוקד הבחינה עומד למעשה קולקטיב של סובייקטים קרטזיאנים, ולא 'עצמיים' שהתפתחו בשיתוף אחרים לאורך זמן. בשנות השישים, הפסיכולוגים האמריקנים ג'ון דארלי (Darely) וביב לטאנֶה (Latané) התעניינו ברצח של קיטי ג'נובֶזֶה, בחורה לבנה שנדקרה והותקפה בדרכה הביתה, בלילה, בניו יורק. רבים היו עדים לפשע, אבל איש מהם לא התערב או ניסה למנוע אותו. דארלי ולטאנה תכננו סדרה של ניסויים שבהם דימו מצבי משבר, כמו התקף אפילפטי, או עשן המיתמר מתוך חדר סמוך, כדי לבחון מה יעשו הנבדקים. הם היו הראשונים שזיהו את מה שמכונה 'אפקט הצופה מהצד', מצב שבו אנשים מגיבים לאט יותר כלפי מישהו במצוקה, כשיש סביבם אנשים נוספים.

דארלי ולטאנה העלו את האפשרות כי הדבר נובע מ'פעפוע של האחריות', מצב שבו המחויבות להגיב מדוללת, כי היא מתחלקת בין מספר אנשים גדול. אבל כפי שהפסיכולוגית האמריקנית פרנסס צ'רי טוענת בספר The Stubborn Particulars of Social Psychology: Essays on the Research Process (1995), הגישה המספרית מוחקת את המידע החיוני באשר להקשר, מידע שעשוי לעזור לסייע בהבנת המניעים האמתיים של בני אדם. את הרצח של ג'נובזה יש לבחון בהקשר שבו איש לא התייחס ברצינות לאלימות נגד נשים, אומרת צ'רי, ואנשים חששו להתערב במה שעשוי היה להיות מריבה משפחתית. יותר מזה, רצח של אישה שחורה ענייה היה גורר הרבה פחות עניין תקשורתי. אבל האופן שבו דארלי ולטאנה בחנו את המקרה, מקשה מאוד לראות את הגורמים המבניים.

האם יש דרך ליישב בין שתי תפישות העצמי הללו – היחסית והחובקת עולם, וזו האוטונומית המתבוננת פנימה? ההוגה הרוסי בן המאה העשרים מיכאיל בַּכטין חשב שהתשובה טמונה בדיאלוג. אנחנו זקוקות לאחרים כדי להעריך את הקיום שלנו עצמנו וכדי לבנות דימוי עצמי קוהרנטי. חשבו על רגע של הארה, שבו משורר לוכד משהו שהרגשתן, אבל מעולם לא ביטאתם במילים. או על מצב שבו אתן מתקשות לסכם את מחשבותיכן, אבל הן מתבהרות בשיחה עם חברה. בכטין חשב שרק באמצעות מפגש עם אדם אחר, אנחנו יכולות להעריך את הפרספקטיבה הייחודית שלנו ולראות את עצמנו כישות שלמה. כשאני "מתבונן במסך נשמתו של האחר", הוא כתב, "אני מחיה את החיצוניות שלי". העצמי והידיעה מתפתחים ודינמיים. העצמי לעולם אינו מושלם – כי אם ספר פתוח.

משום כך, המציאות אינה רק 'חיצונית', ממתינה לגילוי. "האמת אינה מולדת וגם לא מתגלה בתוך ראשו של אדם בודד, היא נולדת בין אנשים, שמחפשים ביחד את האמת, בתהליך של מגעים דיאלוגיים", כתב בכטין ב"סוגיות בפואטיקה של דוסטויבסקי" (ספרו שנכתב ב-1929 וראה אור בעברית ב-1948 ב'ספריית פועלים'). דבר אינו פשוט 'ישנו' בעצמו, מחוץ  למטריצה של מערכות היחסים שבתוכה הוא מופיע. 'להיות' הוא פעולה או מאורע שמוכרח להתקיים במרחב שבין העצמי לעולם.

ההשלמה עם כך שהאחרים חיוניים לתפישה העצמית שלנו היא תיקון למגבלות התפישה הקרטזיאנית. חשבו על תיאוריות שונות בתחום הפסיכולוגיה של הילד. תיאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של ז'אן פיאז'ה תופשת צמיחה אישית במושגיו של דקארט, כארגון מחדש של תהליכים מנטליים. הילד המתפתח מתואר כלומד בודד – מדען בעל כושר המצאה, הנאבק לבדו כדי להבין את העולם. לעומת זאת, תיאוריות 'דיאלוגיות', שנשענות על ניסויים כמו 'מחקר בית הבובות' של ליסה פרוינד משנת 1990, מדגישות את האינטראקציות בין הילד לבין המבוגר שיכול לספק לו 'פיגומים' להבנת העולם.

דוגמה עגומה יותר ניתן למצוא בתאי בידוד בבתי כלא. העונש הזה נועד במקורו לעודד בחינה עצמית: להכריח את האסיר לחשוב, לעודד אותו לבחון את הפשעים שביצע ובסופו של דבר, לעזור לו לחזור לחברה כאזרח מטוהר מבחינה מוסרית. זוהי מדיניות מושלמת לתיקונם של יחידים קרטזיאניים. אבל בפועל, מחקרים שעקבו אחרי אסירים כאלה, מראים כי תחושת העצמי שלהן מתפוגגת כשהם נכלאים בבידוד לתקופה ממושכת. אסירים כאלה סובלים מקשיים גופניים ונפשיים עמוקים, כמו בלבול, חרדה, נדודי שינה, תחושת אי התאמה ואובדן תחושת הזמן. בהיעדר מגע ואינטראקציה – הפרספקטיבה החיצונית הנדרשת כדי לממש ולתחזק דימוי עצמי קוהרנטי – ישנה סכנה שהאדם יעלם אל תוך אי-קיום.

תחומי המחקר המתפתחים – קוגניציה מגולמת ויחסי חוק והכרה – החלו להתייחס ברצינות רבה יותר למודלים דיאלוגיים של העצמי. אבל המחקר הפסיכולוגי ברובו עדיין נכון מדי לאמץ הנחות אינדיבידואליות קרטזיאניות, שמנתקות את הרשתות הכורכות את העצמי לאחרים. ישנו משפט בשפת הזולו: ‘Umuntu ngumuntu ngabantu’. פירושו: "אדם הוא אדם דרך אחרים". לדעתי, זהו תיאור עשיר וטוב יותר מ'אני חושב, משמע אני קיים".

אבבה בירהאנה (Birhana) היא תלמידה לדוקטורט במדעי המוח ב'יוניברסיטי קולג'', דבלין. היא כותבת בלוג על קוגניציה מגולמת (Embodied cognition) ועל יחסי החוק וחקר המוח.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "מו הצעיר", פול קלה (Klee), שנת 1938. באדיבות Phillips Collection, ויקימדיה