אני החתול של שרדינגר

כשאתה חולה בסרטן מהסוג שאני חולה בו, ונלחם בסרטן באופן שאני נלחם, אתה מפליג למחוזות רחוקים, אפילו עד לימוד של פיזיקת הקוונטים. אינני מתיימר להיות פיזיקאי אבל כשקראתי על הניסוי המחשבתי של שרדינגר לא יכולתי להימלט שהמחשבה שהחתול הזה הוא אני.

שרדינגר הגה את הניסוי ב-1935 כדי להפריך מצב אבסורדי בעניין שנגע לתאוריית הקוונטים: הרעיון שחתול יכול להיות חי וגם מת בעת ובעונה אחת (מה שמכונה "סופרפוזיציה").

בניסוי הבסיסי – ויש לזכור שמדובר בניסוי מחשבתי – מניחים חתול בתיבה אטומה. בתוך התיבה נמצא מתקן ובו אטום בודד של חומר רדיואקטיבי שיש לו הסתברות של 50% להתפרק במהלך הניסוי. בתיבה נמצא גלאי קרינה המחובר לכמוסת-רעל חשמלית, ובמקרה שהאטום מתפרק, מפעיל הגלאי את הכמוסה שממיתה את החתול. אם האטום לא מתפרק עד לפתיחת התיבה, יישאר החתול בחיים. בתום הזמן הקצוב לניסוי פותחים את התיבה (כלומר "מבצעים מדידה" של מצב החתול), ואז יודעים אם הוא חי או מת.

כלומר מה ש'מכריע' אם החתול חי או מת הוא עצם התצפית על החתול (פתיחת התיבה).

השאלה המעניינת היא מה מצבו של החתול כל עוד התיבה סגורה. לשאלה אין תשובה ברורה. על פי פרשנות קופנהגן, התשובה היא: "לא חי ולא מת, אלא חצי מזה וחצי מזה", ובניסוח מדויק יותר: בסופרפוזיציה של שני המצבים "חי" ו-"מת".

במשך עשרות השנים שחלפו, הניסוי היה השראה לאלפי אינטרפרטציות ומחשבות פילוסופיות. לענייננו כאן נסתפק בידיעה שלדעת רוב המדענים, במכניקת הקוונטים המציאות הפיזיקלית מתנהגת בניגוד לאינטואיציה האנושית ומכאן קיימת האפשרות שהחתול יכול להיות גם חי וגם מת באותו הזמן. אם נאמץ את פרשנות העולמות המרובים (Many Worlds Theory) הרי שהמציאות הזו יכולה להתקיים על ידי פיצול לשני יקומים מקבילים.

מעבר לכל התיאוריות שאפשר לחשוב עליהן, לאור מצבי, רדפה אותי השאלה: אני חי או מת? מסתבר שכמו במקרה של החתול המפורסם, התשובה תלויה בצופה.

אם נאמץ את דעת הרופאים בבית החולים הייתי כבר צריך להיות מת לפני כחצי שנה... אז אושפזתי במצב קשה מאוד לאחר שנתגלה אצלי סרטן ריאות עם גרורות מרובות (או אם תרצו להשתמש במונח המקצועי, הסרטן שלי היה ב-stage 4). לא הייתה כל אפשרות לנתח. הגידול הראשי שלחץ על קנה הנשימה והוושט גרם לדימום פנימי ולתמת של הריאה השמאלית. הקאתי דם בליטרים, ספיקת הריאות ירדה ב 75% ולא יכולתי לנשום בכוחות עצמי. לא יכולתי לאכול ואיבדתי 30% ממשקלי בתוך שבועיים. הפכתי לשלד שחובר לחמצן ונותר רתוק למיטה. הרופאים היו חסרי אונים. הם הפגיזו אותי בהקרנות וכימותרפיה וכל מה שנותר מבחינתם היה רק הניסיון להקל על סבלי.

מחוץ לחדר קראו הרופאים לבני משפחתי ואמרו להם שיתכוננו להיפרד ממני. הם אמרו שלא אצא חי מבית-החולים. אני מצדי לא ידעתי דבר על הדרמה שמתחוללת מחוץ לחדר. יש לי שני ילדים קטנים ומדהימים בני 3 ו-6 וממש לא הייתה לי כוונה לנטוש אותם, לא אז ולא בכלל. מבעד לסמים המטשטשים, המורפיום והכאבים, לא היה לי ספק שאצא מהחדר ההוא בבית החולים, ושאצא ממנו חי.

לתדהמת הרופאים שכבר הכריזו על מותי הקרב ובא – קמתי ויצאתי משם על שתי רגליי.

יצאתי, ולאט לאט התחלתי לנשום בכוחות עצמי. התחלתי לאכול, התחלתי להתאמן, ומאז אני ממשיך לחקור איך אני יכול לגבור על המחלה, צעד אחד בכל יום, בכוח הנפש, בכוח הרצון ובכוח העזרה של כל מי שמאמין שאני יכול לנצח וכן, גם בעזרת השם.
כשקמתי ויצאתי מבית החולים אולי יצאתי ליקום מקביל. ההסתברות שלי לחיות הייתה נמוכה בהרבה מזאת של החתול של שרדינגר. ההערכות ביחס אלי מדברות על סיכויים של 10%.

ואולי נשארתי ביקום הזה אבל בתוך כך אני גם מודע בהחלט לכך שביקום אחר הייתי מת כבר מזמן.

אז למה אני חי?

כי אני הצופה, וביקום שלי כבר ניצחתי את המחלה. ביקום שלי, אני הצופה ואני פותח את הקופסה ואני מחליט שאני חי. אני בוחר בחיים ולכן אני מנצח, בכל יום אני מנצח בעוד סיבוב. המאבק הוא מרתון יומיומי שבו אני מנצח בנקודות ולא בנוק אאוט, מרתון שבו בכל בוקר אני קם מחדש, להתמודדות היומית. לפעמים קשה, אבל אני ממשיך לרוץ. אני חי, בריא, נושם וגם מאמין.

אני החתול של שרדינגר – ואני חי.

מתן טולדנו, מנהל כספים בהייטק, שב לאחרונה לארץ לאחר שהות ממושכת בחו"ל שם מילא שורה של תפקידי ניהול בכירים. מתנדב ומייעץ למספר עמותות בהן עמותת רוח דרומית שמציעה טיפולים אלטרנטיביים לחולי סרטן ובני משפחותיהם.