אנשים אחים אנחנו

לא פעם דומה שהחיים שלנו מהלכים במסלול ספירלי. אנו חושבים על עצמנו לא מעט, עוסקים בקרובים לנו ביותר, נעים במחשבה ובהתייחסות למעגלים שאנו משתייכים אליהם: הסביבה החברתית האינטימית, סביבות נוספות של שייכות – עדה, עם, לאום, מולדת, גזע ומשם גם למין האנושי כולו. לעתים אנו חשים שאנו יכולים לקלוט את עצמנו, פעמים אחרות נדמה לנו שאנו מחמיצים את עצמנו אבל בכל זאת לוכדים דבר-מה על המין האנושי כולו. בין "כולנו בני-אדם" ל"כל אחד הוא יחיד ומיוחד", בין המשותף לייחודי, בין הממוצע לקצוות, בין המרקם כולו לתפרים הבודדים, החוט הדק של הרקמה האנושית.

הניסיון להקיף את המין האנושי כולו, ולו בהווה, אבל אפילו בעבר, נדמה לעתים קרובות כבלתי-אפשרי, ובכל זאת הוא חיוני לנו ואיננו מוותרים עליו אנו נוהגים לחשוב על העולם כולו, על האדם באשר הוא, על המין האנושי, באמצעות הפשטות של השכל. או שאנו שוקעים בסוגיה מסוימת, בבעיית שעה או בנושא, ודרכו חושבים על "הכול". הליכה ספירלית: סביב-סביב, מעלה-מעטה, פעם אחר פעם.

הפרויקט הקולנועי HUMAN שראה אור בספטמבר 2015 מנסה לעשות את הבלתי-אפשרי: להפגיש אותנו עם המין האנושי. ראשית המספרים: 2,020 ראיונות ב-60 ארצות, שהתנהלו ב-63 לשונות. התוצאה היא סרט שאורכו כמעט 4 וחצי שעות, המוגש בשלושה חלקים. שלושת חלקיו ניתנים לצפייה ב-Youtube. מדובר בגרסה סופית ערוכה, כישלון בלתי-נמנע, גדול, המעורר בצופה מכלול של רגשות.

ראשית, הכישלון: מדובר בפרויקט בלתי-אפשרי, ואין כל ביטחון שיוצרו, יאן ארטוס-ברטראן (Yann Arthus-Bertrand) מודע לכך שהכישלון הוא בלתי-נמנע. אבל היות שאנו עוסקים כאן בספירלות, כישלון יכול גם להיות רצוף סיבובים של הצלחה. על הדעת עולה "שואה" של קלוד לנצמן, שגם הוא (האיש והסרט) ניסה לעשות את הבלתי-אפשרי, להקיף את "הכול", לגעת במה שאין חמקמק ממנו, להראות את מה שאין דרך להראותו. מגלומניה שתעמוד למשפט ההיסטוריה? בוודאי. כישלון והצלחה כרוכים יחד באורח שאף הוא מלמד דבר-מה על ממדי השאפתנות של אדם אחד, ולעתים – של כולנו.

2,020 ראיונות ב-60 ארצות הם מאגר חומר הגלם של ארטוס-ברטראן. שלוש שנים ויותר של התרוצצות ברחבי תבל. מפיקים מקומיים, אנשי קשר, תחקירנים, מתורגמנים. את השאלות איננו יודעים, הקול השואל נחתך מן הסרט. כל אדם מדבר אל המצלמה בתקריב, בחדות חזותית מוחלטת, ועושה זאת בלשונו. את השאלות אפשר להסיק חלקית מן הדברים הנאמרים. הסרט מראה לנו בני כל היבשות (דומני שרק יושביה הזמניים של אנטרקטיקה נפקדים מהסרט), גברים ונשים, זקנים וילדים, צעירים ומבוגרים, מגוון אנושי עצום, מכל בחינה – ומנסה להפגיש אותנו איתם.

HUMAN, כמו כל סרט, כמו כל ספר, מתמודד עם הפער בין המבנה הקווי שלו – הרי אנו מתחילים לצפות, הוא מתקדם דקה אחר דקה, באורח עוקב, ומגיע לסיום לאחר שעות אחדות -, ובין הנושא, שמהותו גוברת על הדגם הקווי הפשוט. הסרט עוצר מדי פעם מרצף השיחות ותקריבי הפנים בשתיקה, ופונה להראות לנו נופים, תמיד במבט מלמעלה, שבו מושלת תבנית הצורה והצבע. באותם נופים שיש בהם בני-אדם, הללו נדחקים מפני האסתטיקה של התמונה הגדולה, של הפנורמה, תרתי משמע. כאן הסרט חוטא לאנושיות שאת דגלה הוא מנסה להניף. פרט לאמירה שאנחנו קטנים מאוד ביחס לנוף, לטבע, לכדור הארץ, ההפוגות המשלבות נוף ומוזיקה של "קולנוע גדול" מחזקות את האסתטיקה על חשבון האמירה. אסתטיזציה מופרזת היא אכן אחת הבעיות של HUMANS: הכול מהוקצע, ממוקד להפליא, חד ויפה ומלוטש – בין אם מדובר בבני-אדם ובין אם בנופים. לחיוך ולדמעה, לשמחה ולכאב מוקצים קבים זהים של יופי. כשהכול "נורא יפה" במידה כה מוקפדת, היפה גובר על הנורא, והאמירה עלולה להתרוקן.

נהר טולה, מרכז מונגוליה. תצלום: © HUMAN The Movie

הצופה המתמסר לסרט ומצליח להשיל מעליו את ההתפעמות האסתטית העשויה להשתלט עליו, זוכה לשורה ארוכה של רגעים אנושיים מרגשים. ראשית: ההקשבה לעשרות בני-אדם שברגיל אין לנו כל דרך לשמוע אותם. בעולם הגלובלי, התקשורתי, שבו הכול "מחוברים", אנו שוכחים שחלק ניכר מן המין האנושי מוסתר מאיתנו מאחורי חומות. מחסומים של שפה, של נגישות לרשתות, של רלוונטיות לאמצעי התקשורת, אפילו של נגישות פיזית, מונעים מרבים-רבים לזכות לכך שקולם יישמע. סכסוכים אלימים, תנאי שטח קשים, שפות מיעוט ושיקולים מסחריים מכל סוג מכתיבים את המבט שניתן לנו על העולם, ומן הבחינה הזאת, HUMANS נוחל לא מעט הצלחות. רגעים של חסד והתרגשות, קולות המעוררים בנו הזדהות וחמלה: איש עני מן הרפובליקה הדומיניקנית, שמח בחלקו כי הוא יכול לחיות: מחסה, מזון ותרופות מספיקים לו; לבקנים אפריקנים באפריקה ובצרפת מספרים על ההתמודדות עם אמונות טפלות המטילות עליהם מאבק להישרדות; בני שבטים רחוקים שחכמתם אינו מתכופפת מול המצלמה או האופנות; בני-אדם שחייהם תלויים במזג האוויר ומודים על מזלם הטוב כל אימת שיש גשם ויבול, מזון להם ולבהמות. טראומות של ילדות שהכתיבו חיים שלמים, מוות אלים של אדם קרוב, פשע במשפחה, ענישה חסרת פרופורציה שפגעה בחפים מפשע. אנשים המספרים על לב שבור, על אהבה גדולה, על רגעים של גילוי האדם שמולם או לצדם. לא מעט אנשים המספרים על מאבקם להישרדות, אחרים הזועקים על עוולות מצד תאגידים, ממשלות, בעלי זרוע המטילים עליהם מורא וחונקים את חייהם. אנו צופים בהם, על סף הסקרנות החטטנית, ובכל זאת, האמפתיה גוברת.

אנו פוגשים גלריה עשירה של בני-אדם המחפשים ומוצאים משמעות בחייהם, המגלים שהאהבה והחסד, הנתינה והיכולת לקבל, הם הפותחים להם שער לחיים טובים ולאושר. געגועים לעבר יש, ביקורת על ההווה בוודאי, דרישה מן הסביבה ומן המציאות לא חסרה, ויש גם תקווה לעתיד. HUMANS מצליח להראות לנו את המגוון בתוך המשותף, גם אם הממדים הקולוסליים של הסרט עלולים לעמעם את מה שנותר לנו זמין בתודעה לאחר סיומו. אבל שעות וימים לאחר הצפייה מצאתי את עצמי נזכר בדמויות, מחפש אותן שוב, מבקש להקשיב להן עוד. אנשים אחים אנחנו, HUMANS כולנו.

הסרט HUMAN מלווה באתר אינטרנט

תצלום ראשי: קוֹרְקוֹדִי, מאתיופיה. © HUMAN The Movie