1.
אתמול שוב נפרדתם. גם הפעם אתם לא מאמינים באמת שזה נגמר. משהו אלמותי נברא בין שני פרטים שנפרדים ומתפייסים תדיר; מעין אי יכולת לדמיין אפשרות של סוף. אבל חייב להיות סוף, והנחמה היחידה בכל סיפור כואב היא שסוף אחר, שונה, תמיד אפשרי. אל תאמיני לחלומות שמוכרים לך על התחלות חדשות. לא התחלות צריכות להיות השאיפה שלך, כי אם סופים. עכשיו שדרכך אתו מתקצרת והולכת, את יודעת שכל התחלה היא שקר, מתפקעת מאפשרויות ופוטנציאל אבל ריקה מהבטחות, בעוד שהסוף - אם מאפשרים אותו - הוא ודאי ואמיתי. ומכאן, מהמקום הזה שאחרי ההתחלה ולפני הסוף, שנינו יודעים שכבר שמענו מספיק שקרים.
2.
וכל הזמן הזה, פחדנו שהאהבה תמות. החזקנו ידיים עדיין למרות שהפסקנו לדבר. בלענו את העלבון והדחקנו את השגרה והשאלות, ונרדמנו גב אל גב, מחויבים לשמור על האהבה בחיים, אם לא בשבילנו - בשבילה. כמה פעמים נוספות עוד יימצא מי שיאהב אותנו ככה, בגבנו אליו, בשתיקתנו, באי יכולתנו שלא להיות שלו? והנה, הודינו זה בפני זה שאנחנו מפחדים. לקח לנו הרבה מאד זמן להבין שזה אנחנו שנגמרנו, שנינו, לא האהבה. זה אנחנו שאזלנו זה לזה. האהבה מוסיפה להיות, אתנו ובלעדינו. כשנירדם הערב, כל אחד מאיתנו במיטתו, גבינו פונים אל מזרן ריק להפחיד, תהיה לנו נחמה מעוותת בידיעה הזו, שהאהבה שאהבנו חיה עדיין, גם אם מזה כבר זמן רב שנינו מתים.
3.
וכשהאהבה נגמרת, היא נותנת אותות בגוף, כמו ניתוח לתיקון פריצת דיסק. הכאבים שוככים אבל הזקיפה נפגעת, הכתפיים משתופפות. את לומדת לשכוח אבל הגוף זוכר. רק כשאת חולפת מול המראה בסוף היום, עירומה לחלוטין ופגיעה למראה כמו גור חתולים אחרי מקלחת, את מבינה מה הוא עולל לך, מה עוללה לך האהבה הזאת, שהפכה אותך ואת גופך לזרים זה לזה. הנה האהבה שלו עומדת מאחורייך, כמו צל על הקיר בסרט אימה: מנמיכה אותך, מחייבת אותך להציץ מעבר לכתף. ולפני שאת מתלבשת, את נזכרת לפתע בפעם האחרונה שחווית כאבים דומים, בגיל 12 או 13, כשפיקות הברכיים היו כואבות לך ימים שלמים, בלי סיבה נראית לעין. ובתומם היית מגלה שגבהת פתאום, שנמתחת למעלה בין לילה. וברגע העצוב הזה יש גם חסד קטן, כי את מבינה שככל הנראה זה תמיד מכאיב, לגדול.
4.
את זוכרת עדיין את היום אחרי שזה נגמר? את זוכרת איך חשבנו שלא יהיה סוף לכאב הזה, לעוני הפתאומי באהבה, לאין האונים? אבל היום ההוא, שארך נצח, נגמר, ועכשיו נדמה שחלף נצח נוסף בינו לבין היום. וזו בלתי אפשריותו הנפלאה של האֵבֶל: עליך להיבלע בו ולאבד את עשתונותיך, על-מנת שתצמח לבסוף מעבר לו ותוכל להסתכל עליו מבחוץ. והנה, בכל יום אנחנו כואבים זה את זה קצת פחות. וגם זה לכשעצמו כואב - לא לכאוב אותך יותר. הנפש לא שלמה עם ההחלמה הזאת משום שמשמעותה היא שאנחנו מרשים למה שהיה בינינו למות. אבל הוא חייב למות, ו"אנחנו" חייבים למות, כדי שאת ואני נוכל לחיות שוב, נפרדים. כי התאבלנו די, שילמנו את החוב שלנו לאהבה הזאת, ועכשיו, לאסוננו, אנחנו חופשיים.
איימן סיכסק הוא סופר ומבקר ספרות ערבי-ישראלי. רומן הביכורים שלו "אל יפו" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים ב-2010. בעבר שימש כאחד ממבקרי הספרות הקבועים של מוסף ספרים בעיתון הארץ ופרסם ביקורות תרבות וספרות בידיעות אחרונות. סיפורים קצרים, שירים ומאמרים נוספים של סיכסק ראו אור בחוברת שער לשירה חדשה 2004, ברבעון קשת החדשה, ברבעון היהודי-ערבי דו-עט, ובכתב העת מעין.
תגובות פייסבוק
7 תגובות על ארבע מחשבות על אהבה
"לאסוננו, אנחנו חופשיים".
דייקנות מייסרת.
החופש איננו בהרכח אסון. אנחנו חופשיים גם לסגור את הדלת. להגיף את פתחי המילוט ולייצר מרחב מוגן של אמונה והבטחה, שרק בתוכו יכולה האהבה לגור. לא בדרך של הדחקה, אלא בתיאום עם טלטלות החיים, כמו גולש גלים מיומן בים חורפי. (מזווית כזאת אפשר לראות נקודת אור זעירה גם באיסור הקתולי על גירושין).
זה טקסט יפהפה. מישהו יודע היכן ניתן להשיג את "שער לשירה חדשה 2004"? הייתי שמחה מאוד לקרוא עוד מפרי עטו של הכותב המוכשר הזה.
זה כל כך יפה.
מדויק ומרגש
וגם זה לכשעצמו כואב - לא לכאוב אותך יותר.
אני בוכה מבפנים.
לערבב צבעים ומוזיקה
בר חיוןאם הקונצ'רטו מס' 1 לחליל של מוצרט נשמע לכם צהוב וכתום ואילו...
X 2 דקות
נגיד אני רוצה לנסוע לחיפה?
מתנהלת שיחה, ואחד הדוברים רוצה להסביר משהו למי ששומעת אותו, אבל הוא אינו בטוח שהיא יודעת בדיוק על מה הוא מדבר, או אולי הוא מרגיש שחשוב שהיא תעקוב אחר פרטי התיאור שלו. מה עושה הדובר? למשל, אומר משפט כזה: "נכון יש את הכיכר העגולה עם הפסל של הטנק? אז בדיוק מאחוריה..."
החלק הראשון בנוי כשאלה, אך לא מגולמת בו שום ציפייה לתשובה. גם אין מדובר בשאלה רטורית במובן המקובל, שכן שאלה רטורית בדרך כלל מיועדת להפגין את הידע של מי שמשתמש בה, או לפחות להעמיד בבהירות את דעתו. זכור הרגע האומלל של שמעון פרס שמול קהל גדול שאל: "אני לוזר?", וזכה ששאלתו תיענה באורח מאוד לא מחמיא. אך פרס התכוון להשתמש בשאלה רטורית, שנועדה להדגיש קבל עם ועולם עד כמה מובן מאליו שהוא אינו לוזר, עד כמה הוא אינו רואה את עצמו כזה.
ובכל זאת, ב"נכון יש את הכיכר העגולה עם הפסל של הטנק?" אפשר לראות סוג של שאלה רטורית, שכן היא אינה כוללת ציפייה לתשובה ולא נועדה כלל לעורר את השומעת להשיב. כלומר, לפנינו מבנה תחבירי המשמש בידי דוברים לא כשאלה אלא בתפקיד אחר. במקרים רבים, מדובר ברצון למקד את תשומת לבה של השומעת, להבטיח ששני המשתתפים בשיחה יודעים במה מדובר, מכוילים ביחד מבחינת הדבר שהוזכר, במקרה הזה - "הכיכר העגולה עם הפסל של הטנק". מרגע שהשואל מקבל אישור לכך שהשומעת יודעת על איזו כיכר הוא מדבר ומזהה את מאפייניה, הוא יכול לפנות להמשך דבריו, שהם העיקר שהוא רוצה לומר.
תגובתה של השומעת כמעט לעולם לא תהיה מילולית. היא עשויה להנהן קלות, לרמוז בעיניה, בהבעת פנים, כלומר במחווה שתבהיר לדובר שהוא יכול להמשיך בידיעה מלאה שדרכו קדימה סלולה.
מבנים מהסוג הזה אינם מוגבלים ל"נכון....?" אלא מתגלים גם במשפטים שפותחים באלמנטים כמו "נגיד..." דוגמה חדה לכך זכורה לי בכיתה שבה התלמידים התבקשו לכתוב הגדרה לכיסא, ונדרשו להתחיל את ההגדרה ב"כיסא הוא..." – עניין לא פשוט, מחשבתית יותר מאשר תחבירית. בכל אופן, התלמידים, בני 12, התקשו מאוד במשימתם, ובמצוקתם היה מי שמול הדף הלבן ניסה לחתום את העניין כולו בהפטרת המשפט "נגיד אני רוצה לשבת.... כזה!"
המשפט "נגיד אני רוצה לשבת" אינו שאלה רטורית. אמנם מפי התלמיד הצעיר המשפט הסתיים בעלייה בטון, אבל גם העלייה בטון, כמו המשפט הקצר כולו, אינה אלא מעשה של מיקוד תשומת הלב והשיחה לעניין שהדובר רצה לוודא שהוא ברור: שהוא מדבר על אביזר, כלי או רהיט שעניינו בחיינו הוא שאנו יושבים עליו. תשומת הלב המבוקשת, זאת שהדובר רצה לוודא שהיא ממוקדת, היא תשומת לבו של השומע, בין אם מדובר באדם בודד, כמו בדוגמה הראשונה, ובין אם בכיתה ובמורה ביחד, כמו בדוגמה השנייה. כלומר, "נגיד אני רוצה לשבת", וגם "נכון יש את הכיכר..." הם מבנים תחביריים בעלי תפקיד רטורי מוגדר בהחלט: מיקוד תשומת הלב של השומע, של הצד השני בשיחה, כדי שהכול יהיו מאוחדים בהבנה במה מדובר ועל יסוד מה ההסבר יכול להמשיך.
אפשר בוודאי למצוא עוד אלמנטים פותחים למשפטים מהסוג הזה, פרט ל"נכון" ו"נגיד", אך מה שחשוב הוא המבנה התחבירי המתגלה לנו: שאלה רטורית שנועדה למקד את תשומת הלב כדי להמשיך בהסבר, לוודא שכל המעורבים בשיחה יודעים במה מדובר ויכולים להשתמש במידע המוסכם כדי להמשיך קדימה בהסבר ובקליטתו. השאלות הרטוריות הללו משמשות בדיאלוגים, והן נפוצות מאוד בשפה העברית שבפינו. חשוב לשים לב לכך שמבנים תחביריים בשיחה נוטים להיות שונים מאוד מהמבנים המשמשים בסיפור הדברים ובתיאורים כלליים.
תיאור הלשון ותחבירה חייב לקחת בחשבון את הסביבה שבה מתפקדים המבנים למיניהם, היכן הם מתגלים. הדבקות בממצאי אמת והניסיון העקבי להבין אותם מתוך הקשרם הם המאפשרים לנו לגלות את מלוא יופיו של התחביר של הלשון כפי שהיא מתקיימת באמת.
המשבר הבא, ברוך הבא
יאיר עמיחי-המבורגרכולנו רוצים להתקדם, להצליח, לנצח, לזכות בהכרה, וכל זה בעולם תחרותי וצפוף...
X 11 דקות