ארכיב האומללות

ליקוט וארכוב של דימויי נשים ופרחים. דיאלוג עם סדרת צילומים של ירון לפיד
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

נתחיל מרחוק.
02בציורים מימיי מצריים העתיקה נראה פרח הלוטוס כשהוא משמש רחם עגול, חסר גוף, ממנו נובט האדם הראשון. גם בהודו נטען הלוטוס במשמעויות תרבותיות של מיניות ופוריות נשית. במיתולוגיה הרומית הייתה פלורה, אחת מאלות הפריון, להתגלמות נשית של אביב ופריחה. לצידה גם אלת היופי ונוס, ואחותה היוונית, אפרודיטה, זוהו עם פרחים ופירות מסוימים. נשים יווניות משחו גופן בשמן מפרח הסיגלית בכדי להגביר את כוח המשיכה שלהן, כך אומרים.
הכלה מכונה חבצלת השרון, שושנת העמקים, ושושנה בין החוחים, במגילת שיר השירים.

עם התפשטותה של הנצרות באירופה, נאסר השימוש בדימויי פרחים מחשש שיהדהדו מסורות פאגניות. בסופו של דבר בכל זאת נטמעו הפרחים בנצרות, בדרכם, בהיפוך כמעט, ובמיוחד בהקשר לבתוליה של מריה הקדושה.
הגן הסגור הפך סמל למיניות נשית חסודה, לא נגועה. באנגלית יפה עדיין נקרא ביתוק הבתולין - deflowering. (ולעומת זאת, השיח האופף את תעשיית הזנות הסינית שופע מונחי פרחים).

03באמנות המערבית ובמיוחד החל מהמאה ה-19, בד בבד עם תנודות במעמד האישה, רוו שדות הציור, הצילום, הספרות והשירה בפרחים, שזוהו בין השאר עם הפסינציה והאימה הגוברות מהגוף והמיניות הנשיים-אימהיים.
"הגברת עם הקמליות" מאת אלקסנדר דיומא, פורש את סיפורה של מארי דיופלסי שהייתה לקורטיזונה המפורסמת ביותר בפאריס עד שנפטרה משחפת והיא בת 23. דיופלסי, המכונה גם קאמיל, הייתה עונדת קמליה לבנה בשיערה בימים בהם הייתה זמינה מינית עבור מחזריה - וקמליה אדומה בחמשת הימים האחרים. ריח ורדים לעומת זאת, עשה לה סחרחורת.

באותה התקופה ציירה מארי קאסט, ידידתו של דגה, ציורים טובלים בפרחים, בהם אותן נשים "חדשות" איתן היא מזוהה פורחות בין ערוגות מעודנות ולחיי ילדים מוורידות, אוחזות ורד או חמנייה, פרחים מעטרים את כובען, שמלתן או מניפתן, יושבות מול גן פורח, הלבלוב תוחם את גבולות עולמן הצרים ברכות, ביופי. וישנן כמובן הנשים של גוסטב קלימט, חנוטות בחיק פרחים, טבועות גני עדן של פרחים.

04בראשית המאה העשרים הסבה התיאוריה הפסיכואנליטית את תשומת הלב אל פריטי יום יום תמימים לכאורה והספיגה אותם בגלוי בסימבוליקה מינית. עד כדי כך שג'ור'ג'יה אוקיף, שהפרחים שציירה נקראו באופן מובהק כמטפורות מיניות, איימה בשלב כלשהו שתחדל לצייר אם ימשיכו להעניק לעבודותיה פרשנות פרוידיאנית חושפנית כזאת.

הצלמת אימוגן קאנינגהם וצילומיה הבוטניים החדים נתפסה כמעין גרסה מצולמת לאוקיף, אך ניצלה מאותן קריאות פולשניות.

את המונח "אובייקטים מאושרים" טבעה ההוגה הבריטית ממוצא פקיסטני, שרה אחמד. מה הם אובייקטים מאושרים? בעל, ילדים, שולחן אוכל מעץ מהגוני, אייפד חדש. המשפחה היא אובייקט של אושר

ב-1974 יצרה ג'ודי שיקאגו סדרת בשם "ציורי דחייה" ובה פרחים בשרניים מופשלי שוליים המזכירים את אלה של אוקיף. השאלה שהנחתה אותה הייתה- "איך ההרגשה להיות דחויה? כאילו שהפרח שלך מתפצל לשניים".

05
בקטלוג התערוכה "הפרח כאימאז'" במוזיאון לאמנות מודרנית בדנמרק, נכתב: "להתענג במבט על יופיים של פרחים זה דבר פשוט, לא מורכב, הנאה נגישה וקלה... כמו פורנוגרפיה שאין לה כל תכלית מעבר לעונג עצמו".

על פי עדויות מאורכבות אלו, הפרחים והנשיות היינו הך כמעט, ובכמה היבטים שאינם סותרים זה את זה. פרחים הם המיניות הנשית כפי שהיא מדומיינת, על הספקטרום שבין חסודה כוורד או בולענית כקאלה של מייפלת'ורפ, קאנינגהאם או אוקיף. הם חפץ "טבעי" וטוב מראה שבוית, טופח, הונדס ונגזם כדי לקשט את הבית הבורגני. הם אובייקט שיופיו מפתה פנימה בערמומיות בהבטחת סיפוק שמסתיימת ברבייה. הם מושא פורנוגרפי למבט שכל כוחו בעונג נגיש, פשטני.
הפרחים פעורי עלי הכותרת הם הפצע הנשי.

חיבור זה כה מושרש ויזואלית ושפתית, עד שנדמה שנשים ופרחים כמעט מייתרים אלה את אלו. כמו תחפושת רקפת של ילדה- גולף וטייטס חומים, חצאית קטנה מנייר קרפ של גזירי עלים ירוקים, על הראש לוהב כתר וורוד מבריסטול. בנוסף, ציור רקפת קטן בעפרונות איפור נרשם פרט לפרט על הלחי. לשם מה אותו פרח מיניאטורי עודף, לשם מה השארית?
ג'ורג' אליוט כתבה "נראה לי שפניה של אישה לא זקוקים לפרחים; הם כמעט כפרח בעצמם..."

06אם נשים לא זקוקות לפרחים, מדוע הם מנצים לצדן פעם אחר פעם?
למשל הנזר המזוהה כל כך, המשתרג תמיד סביב זיכרון פניה של פרידה קאלו. מדוע נותר דווקא הוא כשכפול פופולרי ואיקוני שלה, ולא שרשרת הקוצים או הנחש הכרוך על צווארה? סחלב סגול הצמיחה בטנה של קאלו בציור "בית החולים הנרי פורד" (1932), אך לצדו גם עובר שלא יחיה, עצם אגן שבורה, חלזון אפרפר.

ייתכן והעודפות אינה עודפת כלל, ואף לא בהכרח מיטונימית לנשיות, למיניות, לפוריות או לכישלונה.

את המונח "אובייקטים מאושרים" טבעה ההוגה הבריטית ממוצא פקיסטני, שרה אחמד. מה הם אובייקטים מאושרים? בעל, ילדים, שולחן אוכל מעץ מהגוני, אייפד חדש. המשפחה היא אובייקט של אושר, ואלבום התמונות המשפחתי הוא אחד האמצעים לייצר אותה ככזו, כאשר כל הדמויות בו בהכרח מתיישרות באופן מסוים לשם הצילום, מחייכות לעדשה.

האובייקט המאושר הוא זה שביחס אליו נדע איך לעמוד, ובאיזו זווית.
מלמעלה ניתן יהיה לראות את כולנו בסוף, סדורות וסימטריות כמו הצורות בגני דובאי המופלאים.

07
מי שלא מצליחה לחוות את האושר המובטח לצד האובייקטים המבטיחים אותו, אינה רק אומללה, היא גם זורעת רקב בשמחת כולם.

להיעשות מאושרת זה קודם כל להיעשות מתורבתת. לגלם פנטזיה על סובייקט בת מעמד הביניים, מוסרית, ללא הרגלים מזיקים או התמכרויות, שיכולה לבחור עבור עצמה, ואינה מושפעת לרעה מהעולם החיצון המשחית (גן סגור).

הפסיכולוגיה החיובית שמה דגש על ההצהרה, כאילו אם אומר - אני שמחה - אז כך יהיה. בו בזמן, אם אני חוזרת ואומרת שאני מאושרת, האם איני מנסה לשכנע בכך? ומי שמנסה לשכנע, אינה משוכנעת. זו התשוקה לאושר, הצייתנות לאושר - ולא האושר עצמו - שבאות לידי ביטוי ברפטטיביות של ההצהרה.
אני מאושרת, כן, כל כך טוב לי, אני באמת באמת שמחה.

פרחים חוזרים ומופיעים לצד נשים, כהצהרות עקשניות. דרך דימויים מיתולוגיים קדומים, לצילומי נופש אפרוריים בגנים אנגליים, לירח הדבש של הוריי והנה אמי בחזית שדה צבעוניים בהולנד, לתצלומי אופנה בני זמננו.

08כמה פעמים מונח זר רענן על ראשה של דוגמנית, או שהיא מצולמת על רקע קיר מתפקע פריחה, או חולמת בגן צרפתי, או לבושה הדפס מתוק פרחוני, או שפרחי משי עבודת יד נעוצים בשמלתה, או שהיא מוטלת בשדה חרציות, בקבוק בושם גדול בין רגליה? במה מתאמצים אותם פרחים, אותם פרחים מאושרים כל כך, לשכנע? ומה עליהם להעלים כדי לעשות זאת?

בכדי לענות על כך, יש להתחיל לשזור יחד את מה שמכנה אחמד - ארכיב של אומללות. במקום בו נשתל בכוח, ברפטטיביות, אובייקט מאושר (תינוק חמים, בעל אוהב, פרח ריחני)- שם תמצא אומללות על פי רוב. לכן יש לקטוף ולאסוף דימויים ובהם נשים רדופות פרחים. לחלץ מהם את הקוד המוצפן, לקרוא אותם כתצלום של שבויה מחייכת, חידה בה צריך לזהות- מה בתמונה לא בסדר. להתחקות אחריהם, כמו אחרי סיכות צבעוניות נעוצות במפה המסמנות אזורי מלחמה. לחוות את יופיים כפי שחווים את ההדר השורה סביב מציבה פורחת.

09אנה מנדיאטה צילמה את גופה העירום מכוסה פרחים בשדה. לא כשלוחה ריחנית וטבעית של חיותה, אלא כסימון של מקום הקבורה שלה. בעבודה נוספת צפים וורדים אדומים כגופות נעדרות במים או בחול.

במקום בו נשתל בכוח, ברפטטיביות, אובייקט מאושר (תינוק חמים, בעל אוהב, פרח ריחני)- שם תמצא אומללות על פי רוב. לכן יש לקטוף ולאסוף דימויים ובהם נשים רדופות פרחים

"כשהלכתי לאסוף את חפציהם האישיים, עדיין היה סידור הפרחים בקערה רענן למדי. אמי עצמה שזרה את זר הניצחון העגול הזה של פרחי חורף, וכשקברתי אותה הנחתי אותו על בית-החזה שלה, הזר היחיד שלא היתה יכולה למתוח עליו ביקורת... ... לעתים היה נדמה שכל חייה עמלה אמי על שזירתו של זר קבורה, שכן הזרים שיצאו מתחת ידה דמו מאוד לזרים שרואים בבתי-הקברות, ושבכל רגע היתה מוכנה לקדם את המוות שידפוק על דלתה עם זר ביד". מספר אבישלום, גיבור ספרה של אילנה ברנשטיין "חלמתי שאני ער".

הפרחים, אותם אובייקטים אומללים, מצמיחים אינדקס צפוף של ארכיב סרבן אושר. מה קבור בערוגה שמתחתם? ועל איזו צחנה הם מבקשים לכסות בבישומם? חיים שלמים ניתן להעביר בליקוט שלהם, בהנחתם בין דפי האלבום, עלעלים שלא מתייבשים, ממשיכים להגיר נוזליהם. אניח כמה זרעונים פה, בתלולית קטנטנה, ואקווה לא לשכוח להמשיך לצוד אותם.

האומללות, חשבה אורורה, היא לא רק דבר שמסובך מאד לספר עליו, אלא היא גם משפילה מאד". כתבה נטליה גינזבורג בסיפורה "בורגנות". במשפט הבא רואה אורורה את דלת הכניסה של דירתה הקודמת, עליה ציירו היא ובעלה לשעבר, (זה שהיה נוראי פחות מהבעל הנוכחי)- את שם משפחתו, פלרמו, וציירו לצדו פרח גדול.

10גברת דאלווי אמרה שתקנה את הפרחים בעצמה". כך פוצעת לרווחה וירג'יניה וולף, חובבת הגינון, את רומן האומללות המרהיב שלה. עמודים ספורים לאחר מכן מהרהרת הגיבורה בגוף שהיא לובשת, שנדמה כי נעלם ממש כעת כשלא נותרו לה יותר חתונות, או לידות, אף אובייקט מאושר להיעצר ולשהות לצדו. נותר רק היותה גברת דאלוויי, לא קלאריסה אפילו, רק ההיות גברת ריצ'ארד דאלוויי הזה. זר פרחים שמופיע במערכה הראשונה.

בקובץ הסיפורים "קשרי משפחה" של קלאריס ליספקטור, לא חדלים הפרחים מלהופיע, ואיתם האומללות, הטירוף, ועוד תחושות בולעניות ללא מילים. ב"חיקוי הוורד" חוזרת לאורה לאותו מצב מודלק, פסיכוטי, ממנו אך "נרפאה", והכל רק מפני שהרהרה ממושכות מדי בזר ורדים שקנתה, הדבר היפה ביותר שהיה לה אי פעם. בעלה שב הביתה ורואה אותה יושבת על המיטה מוארת כגחלילית " לא יכולתי למנוע, חזרה ואמרה... זה היה בגלל הוורדים... "
והוא- "....הסיט את עיניו בבושה בגלל חוסר צניעותה של אשתו, שישבה שם, פורחת ורגועה".

11
ענפי הגלדיולה של יונה וולך, של יונתן. רקמת הפרח המדויקת על הכר של דליה רביקוביץ, או שמלתה הצבועה בצבע הפרחים. הציור "אישה עם פרחים"- פרחי צללים משחירים, קודרניים- של אביבה אורי. "בין הירך לצלע, באיזור הנקרא כסל, שם הוא הופיע. שם במחשך, בענוג שבמקומות, אשר אינו מליט עצמות או שרירים אלא איברים רכים. פרח לבלב שם. והוא הורג אותי" כתבה מרגריט דיראס בשירה "ציפייה" (בתרגום רונה שדה).

ואין לחדול מללקט ולארכב, לשזור לזר אדיר ממדים, משוגע, וכואב, עולה על גדותיו יופי דוקר, רעיל. אם לא ייאספו תהיה זו כניעה, הודאה שקרית על אושר, במקומות בהם הוא לא יכול להתאפשר.

פֶּרַח, מִפְלָץ- רחל חלפי 2013

יֵשׁ רֶגַע כָּזֶה בֵּין אֲנָשִׁים:
מִפְלֶצֶת טוֹרְפָנִית מְשֻׁכְלֶלֶת
מְשַׁסֶּפֶת אֶת רֹאשׁ עַצְמָהּ
נִרְכֶּנֶת אֵלֶיךָ
הוֹפֶכֶת כֻּלָּהּ פֶּרַח
פֶּרַח מַרְהִיב
וּבְכִתְרוֹ
צוּף עָדִין

יֵשׁ רֶגַע כָּזֶה בֵּין אֲנָשִׁים:
פֶּרַח רוֹטֵט מַגָּע שֶׁל פֶּרַח
קִרְבָה אַוְרִירִית
מַצְמִיחָה רֹאשׁ חַיָּה טוֹרֶפֶת
פּוֹעֶרֶת־פּוֹעֶרֶת לֹעַ
חוֹשֶׂפֶת מַלְתָּעוֹת
מַרְהִיבָה עֹז
הוֹפֶכֶת
מִפְלָץ

ירון לפיד הוא אמן ויוצר סרטים החי ועובד בלונדון. למד לתואר ראשון באמנות בבצלאל, ולתואר שני באמנות באוניברסיטת גולדסמית' בלונדון, שם הוא עובד כעמית מחקר. הציג במספר רב של תערוכות, קבוצתיות ויחידות, בין השאר בלונדון, ברלין, תל אביב, מיאמי ועוד. כמו כן התפרסמו עבודותיו במגזינים בנושאי אמנות וצילום.
עבודתו חוקרת היבטים והתנהגויות חברתיות של סביבתו המידית, לרוב באמצעות בחינה מחדש של קונבנציות מושרשות, אם בצילום או בסרט הנע. בסדרה המוצגת כאן, שהינה אך חלק קטן מאוסף, ניתן לראות צילומי משפחה בנאליים ונטושים שלפיד מלקט ואוגר. דרכם הוא מבקש לגלות דבר מה בנוגע לחיי המשפחה הבריטיים, וליחסם אל המזכרות שלהם, המצויות פזורות במרחב הציבורי בכזה שפע. הוא מבחין בתוכם בין תצלומים נשיים לגבריים, בפוזיציות הגוף, בהבעות הפנים. באנגלייה, צילומן של נשים, בידי גברים כנראה, לצד גנים פורחים, צבעוניים ומטופחים היא מסורת של ממש. אך כשהעמיק באוסף הנצבר ומתאגד שלו, הבחין לפיד שהמצולמות לא מתהדרות ברקע של כרי דשא פורחים השרועים בגן אנגלי רומנטי אלא על פי רוב, דווקא בקומץ פרחים בודדים בלבד.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה | # אמנות
- דימוי שערבאדיבות האמן ירון לפיד

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על ארכיב האומללות

03
ליטל א.

מורכב, מדויק, צובט ופשוט מקסים. אני תוהה אם התשוקה לאושר, לעומת הצייתנות לאושר, איננה יכולה גם להיות איזה אושר קטן. נדמה לי שההשתוקקות היא בעצם הרבה יותר אושר משהאושר יוכל אי פעם להיות.

05
מעין

אני עם מיכאל בעניין.
אם להיות מאושרת מוגדר כלהיות מתורבתת (בעצם להיות מאושרת=להיות מיושרת. אל האובייקטים הנכונים)- אז אולי התשוקה לאושר היא משהו שאפשר להתחיל לנסות להיפרד ממנו? קצת כמו יופי. או טעם טוב. זה מציג עצמו כאבסולוטי ואוניברסלי- אבל זה באמת באמת לא.

(ברור לי שהצעת הפרידה הזאת אינה פחות מופרכת מהאושר עצמו)

06
grover

Hi Maayan. Amazing text. Having read a few before I can honestly say that this one exhibited, in my view, the most powerful relationship between the text and the photos. Your words inspired new and multi layered meanings in the pictures. They shed new light on the images. I literally looked different at the photos while reading, my view changing while reading in accordance to the different ideas that you presented about womanhood and the symbol of floweres. It was a unique reading experience for me. Also, for someone who has very little understanding in photography such as myself, your text had made the pictures more inviting and accessible, in a way even better, or more interesting. I was also glad to read a new piece after a while, glad that you are back on the horse despite what's going on in Israel, pardon my politicizing.

07
עומר

מה שגרובר אמר/ה.

ולגבי ההבדל בין מיכאל וליטל, אני חושב שמיכאל ואת, מעיין, מתייחסים ל"אושר", בעוד ליטל מנסה בנאיביות לרגע אחד להוריד את המרכאות החברתיות, מעשה שהוא בלתי אפשרי ליותר משניה אחת, מקפיצה אחת של הלב.