בגידה מתוקה בלשון

ללמוד שפה חדשה דומה מאוד להיסחפות לרומן אסור. כאב ועונג, קרבן וצמיחה
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

לימוד של שפה חדשה דומה מאוד להתחלה של מערכת יחסים חדשה. יש מי שיהפכו לחברים קרובים. אחרים ישלבו זרועות עם נוסחאות באלגברה ותאריכים היסטוריים מהסוג שצריך כדי לעבור בחינה, נתונים שצועדים להם בגאון מחוץ לזיכרוננו ביום האחרון ללימודים. אבל לפעמים, בין אם במקרה גמור ובין אם בגלל מסע שנמשך חיים שלמים, שפות מסוימות יוליכו אתכם אל סף של אהבה גדולה.

תעבירו את העט על פני עיקוליהן ופסגותיהן של אותיות, כאילו אתם מעבירים אצבעות על פניה של מאהבת. המלים יפרחו על הדף. הצלילים ישתלבו לנעימות

אלו השפות שיכבשו אתכם – את כל-כולכם – בעודכם עושים את הכול כדי להפוך אותן לשלכם. אתם תפרקו מבנים תחביריים. אתם תדקלמו הטיות של פעלים. תמלאו מחברות בנהרות של אותיות חדשות. תעבירו את העט על פני עיקוליהן ופסגותיהן של אותיות, כאילו אתם מעבירים אצבעות על פניה של מאהבת. המלים יפרחו על הדף. הצלילים ישתלבו לנעימות. המשפטים ינעמו בפיכם ויפיצו ניחוח, אפילו אם ייפלטו בגמלוניות מפיכם כמו לבנים העשויות מסמלים זרים. אתם תלמדו בעל-פה פרוזה ושורות של שירה, תשננו כותרות של עיתונות, רק כדי שהן יעמדו על דל שפתותיכם כשהשמש שוקעת במערב ושוב – כשהיא תזרח בשחר של יום חדש.

פעלים ותוארי פועל, שמות עצם ושמות גוף, בזה אחר זה, מערכות היחסים שלכם מעמיקות והולכות. וככול שתתקרבו, כך תיעשו מודעים יותר לחלל המתעתע הפעור ביניכם. חלל הידע הזה הוא אדיר ממדים, ואתם זקוקים לחיים שלמים כדי לחצות אותו. אבל אין בכם כל פחד, שכן הדרך אל אהובתכם בוהקת בסקרנות ובפליאה שיש בהן כמעט בהילות. אילו אמיתות תגלו בין האותיות החדשות והצלילים הנרכשים? אילו אמיתות על העולם? על עצמכם?

עם חידוש המחויבות הזוגית שלכם עם השפה החדשה, היא באה אליכם ובידיה מתנות של השראה וחיבור – לא רק לאחרים, לבני-אדם חדשים בחייכם, אלא גם לגרסה חדשה שלכם-אתם

כמו בכל מערכת יחסים, להט ההתלהבות סופו להתעמעם. כששכלכם הישר שב למשול בכם, אתם ממשיכים לנתח ולפרק, ללמוד בעל-פה, להקשיב ולדבר. למבטא שלכם אין תקנה. השגיאות שלכם בלתי נמנעות. הכללים אינסופיים, וכך גם יוצאי הדופן. המלים – "חסד", "תבורך", "היה היה פעם" – איבדו את קסמן. אך המסירות שלכם אליהן, הצורך שלכם בהן, חזקים וכנים מאי-פעם. נדדתם. מרחק רב מדי מבתיכם, וכעת אינכם יכולים להפנות אליהן את הגב. אתם מרגישים מחויבים וגם פגיעים, ואתם נותנים אמון באיכותן המיטיבה. עם חידוש המחויבות הזוגית שלכם עם השפה החדשה, היא באה אליכם ובידיה מתנות של השראה וחיבור – לא רק לאחרים, לבני-אדם חדשים בחייכם, אלא גם לגרסה חדשה שלכם-אתם.

כלבים, שפה, תורכית, טרייר, בוסטון

תורכית לכלבים, כלבית לתורכים. תצלום: לילי צ׳ין

סופרים נודעים רבים התענגו על המתנות של שפה שלא הייתה שפת אמם, ובכל זאת הייתה שלהם. ולדימיר נבוקוב, למשל, חי שנים אחדות בלבד בארצות הברית בטרם כתב את "לוליטה" (בשנת 1955): יצירה שהועלתה על נס כ"מכתב אהבה לשפה מאת אדם רב-לשוני" וזיכתה אותו בכינוי "רב-אמן של הפרוזה האנגלית". סמואל בקט האירי כתב בצרפתית כדי להימלט מהצפיפות המחניקה של השפה האנגלית. יאן מרטל הקנדי זכה להצלחה לא בשפת אמו, צרפתית, אלא באנגלית – שפה שמספקת לו "מרחק מספיק כדי לכתוב". המרחק הזה, כך מעירה הסופרת התורכייה אליף שפאק כשהיא כותבת על האנגלית שלה, שאינה שפת אמה, מקרב אותה הביתה.

כשהרוקי מורקמי ישב ליד השולחן במטבח ביתו כדי לכתוב את הרומן הראשון שלו, הוא הרגיש ששפת אמו, היפנית, עומדת לו למכשול

כשהרוקי מורקמי ישב ליד השולחן במטבח ביתו כדי לכתוב את הרומן הראשון שלו, הוא הרגיש ששפת אמו, היפנית, עומדת לו למכשול. המחשבות שלו נבעו ממנו כמו מתוך "מכלאה צפופה מרוב בעלי חיים", כפי שהוא ניסח זאת ב-2015. ואז הוא ניסה לכתוב באנגלית, כשבידו אוצר מלים מוגבל ותחביר פשוט. בעודו מתרגם ("מעביר", הוא מכנה זאת) את המשפטים האנגליים הקומפקטיים שלו "שהופשטו מכל שומן מיותר" אל השפה היפנית, נולד סגנון חף מקישוטים, ייחודי, שעשרות שנים לאחר מכן היה לסימן ההיכר להצלחתו הבינלאומית. כשהסופרת ג'ומפה להירי, כלת פרס פוליצר, החלה לכתוב באיטלקית – שפה שהיא אהבה ולמדה במשך שנים – היא הרגישה כאילו היא כותבת ביד החלשה שלה. היא הייתה "חשופה", "לא בטוחה" ו"לא מצוידת היטב", לדבריה. ועם זאת, כפי שהיא כתבה ב-2015, היא הרגישה קלה וחופשיה, מוגנת, כמי שנולדה מחדש. השפה האיטלקית גרמה לה לגלות מחדש מדוע היא כותבת – "את השמחה וגם את הצורך".

טוקיו, יפנית, שלט, שילוט, חירום

לעת צרה בטוקיו. תצלום: פאבל לוז׳

ענייני הלב תמיד מותירים סימנים וצלקות. והדבר נכון גם ביחס לשפות האם שלנו

אלא שענייני הלב תמיד מותירים סימנים וצלקות. והדבר נכון גם ביחס לשפות האם שלנו. סבתי שומרת אוסף של מכתבים שכתבתי לה לאחר שעזבתי את ארמניה ועברתי ליפן. מדי פעם, היא מוציאה חפיסה של מעטפות הנושאות בולים יפניים, שהיא שומרת ליד הדרכון שלה, וקוראת את כל המכתבים. היא יודעת בעל פה את כל המלים, כפי שהיא מתעקשת לציין בגאווה. יום אחד, כשאנו יושבות זו מול זו, ובינינו מפרידים מסך ויבשת שלמה, סבתא מנידה בראשה.

משהו השתנה, היא אומרת לי בנימה מבשרת רעה, בעודה עוברת את המשפטים שלי מבעד למשקפיה הגדולים. עם כל אות, משהו השתנה בהדרגה, היא אומרת.

ברור ששום דבר לא השתנה, סבתא – אני אומרת לה. עברתי ליפן. הגעתי לגיל ההתבגרות, אני...

לא, היא מצֵרה, בחרטה של מורה, הכתיבה שלך השתנתה. קודם, שגיאת כתיב מוזרה פה ושם. לאחר מכן, הפעלים ושמות העצם התחילו לצוץ במקומות הלא נכונים.

דממה משתררת בינינו. אני מותירה את מבטי על רצף האותיות האנגליות במקלדת שלי.

זה לא שום דבר דרמטי, היא אומרת לי, בעיקר כדי לנחם את עצמה, אבל זה היה מספיק כדי לגרום לי לעצור את נשימתי כל אימת שאני נתקלת בשגיאות שלא היו שם קודם לכן.

היא פותחת עוד מעטפה.

אה, כן, היא אומרת, ואז הגיע עניין הפיסוק! פתאום, היו יותר מדי פסיקים. ואז נקודה בודדה בסוף המשפטים שלך.

המכתב האחרון ששלחת לי, היא אומרת באנחה מובסת, איתו הכול השתנה. כתבת באותיות שלנו, השתמשת במלים שלנו, אבל זה כבר לא נשמע ארמנית.

היא מרימה את משקפיה אל פסגת שיערה הלבן התפוח ומתחילה לעטוף את אוצרותיה בממחטה של סבי המנוח.

המכתב האחרון ששלחת לי, היא אומרת באנחה מובסת, איתו הכול השתנה. כתבת באותיות שלנו, השתמשת במלים שלנו, אבל זה כבר לא נשמע ארמנית.

האמת היא שהכניסה למערכת יחסים אינטימית עם שפה חדשה לא פעם צובעת את הכול. העיניים שלנו מצפות למלים חדשות. האוזניים שלנו מתרגלות לצלילים חדשים. העטים שלנו לומדים לזכור את האותיות החדשות. ובשעה שההתאהבות משתלטת על חושינו, האנטומיה של השפה נחרטת במוחנו. מסלולים עצביים נסללים, קשרים נוצרים. רשתות מוחיות מתגבשות. חומר אפור נעשה צפוף יותר, חומר לבן מתחזק. ואז, רסיסים של הגוונים החדשים מתחילים להופיע במכתבים לסבתא.

בלשנים מכנים זאת "הפרעה מצד שפה שנייה", כלומר כששפה חדשה מפריעה לשפה ישנה ומתערבת בה, כמו מאהב חדש המסדר מחדש את הריהוט בחדר השינה שלך, כמו כדי לומר – זהו האופן שבו ייעשו הדברים כאן מעתה ואילך. איכשהו, הכתיבה חושפת את ההפרעה הזאת (את הבגידה הזאת, כפי שסבתא שלי ראתה זאת), והיא עושה זאת יותר מאשר הדיבור היה יכול לשקף זאת. אולי הסיבה לכך היא שכשאנחנו מדברים, המלים נתונות לחסדי הבעות הפנים שלנו ולמנעד קולנו, כפי שהעיר הסופר הצרפתי גי דה מופסאן: "אך מלים שחורות על דף לבן הן הנפש שנחשפת במערומיה".

שפות האם שלנו גידלו אותנו. הן הכירו אותנו כשאנחנו לא הכרנו את עצמנו. הן הביטו בנו לומדים לדבר, לכתוב, לחשוב בהיגיון. הן למדו אותנו לאהוב ולהתאבל

על אף שחלפו עשרים שנה מאז שכתבתי לאחרונה בארמנית, סבתא לא הייתה צריכה לבכות על שפת אמי הגוועת. כמו כל אהבה ראשונה, גם שפת אם קשה מאוד לשכוח. הן נאמנות וסלחניות. אפילו כשהדיבור שלנו מידלדל והכתיבה שלנו מנוקדת שגיאות. אפילו כשהאותיות הילידיות שלנו נראות לנו זרות והצלילים המקוריים שלנו מצלצלים לנו נידחים. בסופו של דבר, שפות האם שלנו גידלו אותנו. הן הכירו אותנו כשאנחנו לא הכרנו את עצמנו. הן הביטו בנו לומדים לדבר, לכתוב, לחשוב בהיגיון. הן למדו אותנו לאהוב ולהתאבל. הן הראו לנו את הכללים ואת יוצאי הדופן. הן יודעות שהן עתידות להדהד בין קירותינו זמן רב לאחר שנהפוך לאורחים בבתינו שלנו: החל באופן שבו נשלב מלים חדשות ועד לדרך שבה נמלמל את תפילותינו הנושנות. וכך הן משגיחות עלינו בדממה, ללא חרדה, בעודנו עוברים לזרועותיה של אחרת. שם, בצירוף של בורות ופליאה, מגבלה וחירות, פחד וחרדת קודש, תסכול ושמחה, הן יראו את הסופרים שלהן מפעילים את מה שמורקמי מכנה זכותם המולדת "לערוך ניסויים באפשרויות הגלומות בשפה". שם, בכאבים ובסבל שבין שייכות ואי-שייכות, הן יגלו את בניהן ובנותיהן ויצפו בהם מוצאים את עצמם.

 

מריאנה פוגוסיאן (Marianna Pogosyan) היא מרצה בתחום הפסיכולוגיה התרבותית במכון למדע המדינה, פסיכולוגיה, משפטים וכלכלה (PPLE) באוניברסיטת אמסטרדם.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: ״חבר״ בשפת סימנים, מאת: R.A. Olea

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מריאנה פוגוסיאן, AEON.

תגובות פייסבוק