בדיחה שהשתבשה

"הרי אתה לא יכול להיות פחות אכזרי מהאויב רק מפני שהמדיניות של הממשלה שלך רחומה, נכון?"
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

את המרגל שחזר מן הכפור כתבתי בגיל שלושים, תחת לחץ אישי עז שלא חלקתי בו, ובפרטיות קיצונית. כקצין מודיעין במסווה של דיפלומט זוטר בשגרירות הבריטית בבּוֹן, הייתי סוד לגבי עמיתי לעבודה, וחלק ניכר מהזמן גם לגבי עצמי. כתבתי שני רומנים מוקדמים יותר, מן הסתם בשם בדוי, והגוף שהעסיק אותי אישר אותם לפני ההוצאה לאור. אחרי בחינה ארוכה ולבטים הם אישרו גם את המרגל שחזר מן הכפור. עד עצם היום הזה אין לי מושג מה הייתי עושה אלמלא העניקו את האישור.

אבל רצה המקרה והם הסיקו, בצדק גם אם לא ברצון, שהספר הינו בדיחה מוחלטת מתחילתו ועד סופו, ושלא נעשה בו שימוש בניסיון אישי, ושעקב כך הוא לא מהווה הפרה של כללי הביטחון. אלא שלא כך ראתה אותו העיתונות העולמית, שהחליטה פה אחד לא רק שהספר אותנטי, אלא שטמון בו מסר חושפני מ"הצד האחר", מה שלא הותיר לי ברירה אלא לשבת ולצפות בו, בסוג של יראה קפואה, בזמן שטיפס אל פסגות רשימות רבי-המכר ונתקע שם, בעוד שמלומד אחרי מלומד הצהירו שזה הדבר האמיתי.
וליראה שלי התווסף כעס חסר אונים, שהצטבר לאורך הזמן.

המרגל שחזר מן הכפור היתה יצירה של דמיון גחמני שהגיע עד אובדן עצות עקב גועל פוליטי ובלבול אישי. חמישים שנה אחרֵי, אני לא מקשר את הספר לשום דבר שאירע לי

בשנות השישים – ועד עצם היום הזה – זהותו של חבר בשירות החשאי היתה ועודנה סוד מדינה, ובצדק. לחשוף אותה הוא פשע. השירותים עשויים לבחור להדליף שֵם כשהדבר יאה בעיניהם. הם עשויים להציג לראווה כוכב מודיעין או שניים כדי שנוכל להיות עדים למידע חובק העולם שלהן וגם – חכו – לפתיחוּת שלהם. אבל אוי לו לחבר לשעבר שלא שולט בדליפות שלו.כעס, מפני שמהיום שבו פורסם הרומן שלי, הבנתי שמעתה ועד עולם אהיה מתויג כאותו מרגל שהפך לסופר, במקום כסופר שכמו רבים דוגמתו עשה תקופת מה בעולם הסודי וכתב על זה.

אבל העיתונאים בזמנו לא היו מוכנים לשמוע מזה. אני הייתי המרגל הבריטי שהגיח מצללי האלמוניות וסיפר איך זה מתנהל באמת, וכל מה שאמרתי בסתירה לכך רק חיזק את המיתוס. ומאחר שכתבתי לציבור שהיה מכור לבונד ונואש לזכות במנה של סם-נגד, המיתוס דבק. בין לבין, קיבלתי את סוג תשומת הלב שסופרים חולמים עליה. הבעיה היחידה שלי היתה שלא האמנתי למה שכתבו עלי. לא אהבתי את זה אפילו כשתמכתי בזה, וגם אם הייתי רוצה, פשוט לא היה שום דבר שיכולתי לעשות כדי לעצור את הסחף ההוא. ולא הייתי בטוח שאני רוצה.

ובכל מקרה היו לי עכבות משל עצמי. לא הייתי מסוכסך עם המעסיקים שלי לשעבר, נהפוך הוא. כשהצגתי את עצמי לעיתונות בניו יורק כמה חודשים אחרי שהרומן הותיר את רישומו בארצות הברית, ביטאתי את ההכחשות שלי בצייתנות גם אם במתח: לא, לא, מעולם לא הייתי בעסקי הריגול; הסיפור? זה סתם היה חלום בלהות: מה שכמובן נכון.

הפרדוקס הוחמר כשעיתונאי אמריקאי עם קשרים אמר לי בזווית הפה, שהראש המכהן של השירות שלי יִידע את ראש הסי-איי-אי לשעבר שאני שירַתי תחתיו, והוסיף שהוא לא סיפר לאיש מלבד לחוג המאוד רחב של החברים הכי טובים שלו, כך שכל מי שנמצא בחדר שהוא מישהו, יודע שאני משקר.
כל ריאיון שהתייצבתי אליו בחמישים השנים מאז כמו נועד לחדור ולחשוף אמת שלא מצויה שם, ואולי זאת אחת הסיבות לכך שנעשיתי אלרגי לתהליך.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

המרגל שחזר מן הכפור היתה יצירה של דמיון גחמני שהגיע עד אובדן עצות עקב גועל פוליטי ובלבול אישי. חמישים שנה אחרֵי, אני לא מקשר את הספר לשום דבר שאירע לי, מלבד למפגש אילם בודד בנמל התעופה של לונדון, כשאיש מהסוג הצבאי, שחוק ובגיל העמידה, לבוש במעיל גשם מוכתם, הטיח על הבר חופן של מטבעות זרים מגוונים, ובמבטא אירי חרוך הזמין לעצמו כמה ויסקי שהכסף הזה מסוגל לקנות. באותו הרגע נולד אלק לימאס. או לפחות כך אומר לי הזיכרון שלי, שאינו תמיד מודיע מהימן.

היום אני חושב על הרומן כעל התפרצות פנימית שאינה מוסווה הכי טוב, שאחריה חיי לא שבו להיות כפי שהיו. זאת לא הייתה ההתפוצצות הראשונה מסוגה, גם לא האחרונה. וכן, כן, בתקופה שבה כתבתי את הספר הייתי שקוע בעבודה סודית לסירוגין, מזה עשור; עשור שעיצב אותי יותר מן הרגיל, משום שהיתה בי אשמה מולדת על שהייתי צעיר מדי להשתתף במלחמת העולם השנייה – ומה שיותר חשוב – על שהייתי בנו של ספסר מלחמה, עוד סוד שהרגשתי שעלי לשמור ביני לבין עצמי עד שהוא נפטר.

אבל מעולם לא הייתי ראש לאריות, או אפילו זנב להם, והרבה לפני שנכנסתי לעולם הסודי היה לי חוש טבעי לבדיה שהפך אותי למלקט-מידע מפוקפק. מעולם לא הייתי נתון בסכנה אישית בעבודה הסודית שלי; לעיתים קרובות היא שיעממה אותי עד מוות. לו העניינים היו מתנהלים אחרת, המעסיקים שלי לא היו מאשרים לי לפרסם את הספר, גם אם לאחר מכן הם קיללו את עצמם על שאישרו אותו: אבל זה מפני שהם החליטו שהוא נלקח ברצינות רבה מדי על ידי אנשים רבים מדי; ומפני שכל רמיזה שהשירות החשאי הבריטי יבגוד באנשיו עלבה בעקרונות המוסר שלו, היתה רעה לגיוס, ומשום כך רעה לבריטניה, האשמה שעליה אין תשובה יעילה.

ההוכחה שהרומן לא "אותנטי" – כמה פעמים נאלצתי לחזור על זה? – טמונה בעצם העובדה שהוא פורסם. ואכן, אחד מהמנהלים לשעבר של המחלקה שהעסיקה אותי תועד מצהיר שהתרומה שלי היתה זניחה, דבר שאני בהחלט מסוגל להאמין בו. אחר תיאר את הרומן כ"ההפעלה היחידה של סוכן כפול שעבדה אי פעם" – לא נכון, אבל משעשע. הבעיה היא שכשמרגלים מקצועיים עושים שמיניות כדי לצאת בהצהרה חד-משמעית על אחד משלהם, הציבור נוטה להאמין בהפך הגמור: מה שמחזיר את כולנו לנקודת ההתחלה, כולל אותי. ואם המרגלים לא היו מקבלים אותי בגיל ההוא, זה היה קורה לאיזה ארגון חסר מזל אחר, ואחרי כמה שנים הייתי חופר את דרכי החוצה.

והרקע העמוק של הרומן? המראות, הריחות והקולות שגם חמש-עשרה שנה אחרי תום המלחמה המשיכו לשרוץ בכל פינה של גרמניה המחולקת? אותה ברלין שבה לימאס התקיים היתה מופת של הבלות אנושיות ופרדוקס היסטורי. בתחילת שנות השישים צפיתי עליה בעיקר מתוך השגרירות הבריטית בבון, ורק מדי פעם באופן גולמי. אבל צפיתי בהתקדמות החומה מחוטי תיל לגושי אבן; ראיתי את סוללות המגן של המלחמה הקרה מוקמות על הרמצים-שטרם-התקררו של זאת החמה. ולא היתה לי כל תחושה של מעבר ממלחמה אחת לאחרת, מפני שבעולם הסודי בקושי היתה מלחמה. עבור הדוגלים הנוקשים במזרח ובמערב, מלחמת העולם השניה הייתה גורם מסיח. עכשיו שהיא נגמרה, הם יכלו להמשיך במלחמה האמיתית, שהתחילה עם המהפכה הבולשביקית של 1917, והתנהלה מאז מאחורי דגלים ותחפושות שונים.

אם כך אין זה פלא שאלק לימאס מצא את עצמו מתחכך עם כמה עמיתים לא נעימים שעבדו בשירות המודיעין המערבי. בעלות הברית לא רק הסכינו עם נאצים לשעבר בעלי כישורים אטרקטיביים; הם ממש פונקו בשל הרזומה האנטי-קומוניסטי שלהם. מי היה הבחירה הראשונה של אמריקה לנהל את שירות הביון המערב-גרמני שהיה אז בחיתוליו? גנרל ריינהרד גֶלֶן, לשעבר ראש המודיעין הצבאי של היטלר בחזית הרוסית,שם אגר מידע רב אודות סדר הכוחות הסובייטי.

מאחר שחזה את תבוסתה של גרמניה, אסף הגנרל את מסמכיו ואת אנשיו, ובהזדמנות הראשונה העביר אותם לידי האמריקאים, שקיבלו אותם בזרועות פתוחות. לאחר שגויס, גלן עשה בחוכמה - נפטר מהתואר "גנרל", ובמקום זה הפך להיות "הֶר דוקטור".
אבל היכן לשכן את הנכס יקר הערך הזה ואת יהלומי הכתר שלו? האמריקאים החליטו למקם את גלן ואנשיו בכפר הבווארי הנעים פּוּלאך, שנמצא שנים-עשר קילומטר ממינכן והיה שימושי בתור מטה המודיעין שלהם.

ואת בית הכפר הנאה של מי הם בחרו עבור אותו הר דוקטור, עכשיו שהבית היה ריק מיושביו? מרטין בורמן היה איש סודו הנאמן ביותר של היטלר והמזכיר האישי שלו. כשהפיהרר התמקם בקן הנשרים קצת בהמשך הדרך, חבריו מיהרו להקים להם בית בסמוך. גלן ואנשיו התנחלו בווילה של מרטין בורמן, שעתה היתה מיועדת לשימור על פי צו הממשלה הבווארית. לפני כמה שנים בלבד, בנסיבות של נדיבות יוצאת דופן, אחד מהמכובדים המאוחרים של הבּוּנְדֶסְנַאכְרִיכְטֶנְדִינְסְט, שירות הביון הפדרלי של גרמניה, ערך לי שם סיור אישי. הַרשו לי להמליץ על הריהוט משנות השלושים של המאה הקודמת שנמצא בחדר הישיבות ועל פסלי היוּגֶנְדְשְׁטִיל בגנים האחוריים. אבל אין ספק שהאטרקציות המרכזיות הן גרם המדרגות הכהה הענק שמתפתל אל המרתפים, והבונקר המרוהט במלואו, בדיוק כמוזה של הפיהרר, רק קטן יותר.

האם אלק לימאס ביקר בפולאך בדרך שגרה? לא היתה לו ברירה. מעט ארגונים חשאיים שהתעניינו בגרמניה המזרחית יכלו להתקיים ללא העלמת העין של שירות הביון הגרמני. והאם לימאס, בביקוריו השגורים, נתקל אולי בראש הריגול הנגדי של הר דוקטור, היינץ פֶלְפֶה המוערך, לשעבר איש האס-אס והאס-דה?בטוח שכן. פלפה היה לאגדה בתחום. האם הוא לא חשף במו ידיו כמות גדולה של מרגלים סובייטיים?
ברור שכן, ואין פלא. כשבסוף נחשף המסווה שלו עצמו, הוא נידון לארבע-עשרה שנות מאסר באשמת ריגול לטובת מוסקבה, והוחלף בעסקה תמורת קומץ מזרח-גרמנים חסרי מזל שהוחזקו שם.

האם לימאס נהנה מגישה ל"חומר המיוחד" הסודי במיוחד שהושג ב"מבצע זהב", מנהרת השמע האנגלו-אמריקאית היקרה להחריד באורך רבע מייל, שצותתה לכבלי תקשורת רוסיים קצת מתחת לפני השטח של כביש בגזרה המזרחית של ברלין? עוד לפני שהאת הראשון ננעץ באדמה, "זהב" נחשף לחלוטין על ידי סוכן סובייטי בשם ג'ורג' בלייק, האסיר לשעבר הגיבור של צפון קוריאה וגאוות השירות החשאי הבריטי.

מעלתו של הרומן, אם כך – או העלבון הטמון בו, תלוי מאיפה מסתכלים – לא נעוצה בכך שהיה אותנטי, אלא בכך שהיה אמין

ועם זאת, עד לימינו אנו רבים מהאדריכלים של "זהב" רוצים שנאמין כי המבצע שלהם היה לא רק ניצחון הנדסי אלא גם מהפך מודיעיני, בנימוק המפוקפק שהרוסים כל כך הסתייגו מחשיפת הסוכן שלהם, שהם הניחו לתקשורת לזרום כרגיל.
תעבירו כמה שנים קדימה, וקים פילבי, לשעבר מועמדת לראשות הארגון, מתגלה גם הוא כאיש של מוסקבה. אין פלא שלימאס האומלל נזקק למנה ההגונה ההיא של ויסקי בנמל התעופה של לונדון. השירות שרכש את נאמנותו הבלתי מסויגת נמצא במצב של ריקבון קולקטיבי, שיידרש עוד דור להבריאו. האם הוא ידע את זה? אני חושב שעמוק בתוכו הוא ידע.
ואני סבור שגם אני ידעתי את זה, אחרת לא הייתי כותב את החפרפרת כמה שנים לאחר מכן.

מעלתו של הרומן, אם כך – או העלבון הטמון בו, תלוי מאיפה מסתכלים – לא נעוצה בכך שהיה אותנטי, אלא בכך שהיה אמין. הסתבר שאת חלום הבלהות הזה חלקו אנשים רבים ברחבי העולם, מאחר שהוא העלה את אותה שאלה נושנה שאנחנו שואלים את עצמנו חמישים שנים אחרֵי: עד כמה אנחנו יכולים להרחיק בהגנה הצודקת על הערכים המערביים שלנו, בלי לזנוח אותם תוך כדי כך? לראש השירות הבריטי הבדיוני שלי – קראתי לו קונטרול– לא היה ספק מהי התשובה:
"הרי אתה לא יכול להיות פחות אכזרי מהאויב רק מפני שהמדיניות של הממשלה שלך רחומה, נכון או לא?"

היום ניתן לשמוע את אותו האיש, עם שיניים ותספורת טובות יותר וחליפה הרבה יותר מהודרת, מתרץ את המלחמה הלא חוקית הקטסטרופלית בעיראק, או מצדיק שיטות עינוי מימי הביניים כאמצעי חקירה מועדף במאה העשרים ואחת, או מגן על הזכות הבלתי מעורערת של פסיכופתים רדומים לשאת נשק חצי-אוטומטי, ועל השימוש במזל"טים כשיטה נטולת סיכונים לרצוח את מי שנתפסים כאויבים ואת כל מי שעומדים לידם לרוע מזלם. או, כמשרת נאמן של האיגוד שלו, להבטיח לנו שעישון אינו מזיק לבריאות העולם השלישי, ושתכליתם של בנקים גדולים היא לשרת את הציבור.
מה למדתי במהלך חמישים שנים האחרונות? כשאני חושב על זה, לא הרבה. רק שהעקרונות המוסריים של העולם הסודי די דומים לאלה שלנו.

ג'ון לה קארה כתב את המאמר כהקדמה למהדורה חדשה וחגיגית, במלאת חמישים שנה לצאת הספר "המרגל השחזר מן הכפור". היא רואה אור בימים אלה בעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן, . תירגם מאנגלית: ארז אשרוב

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'ון לה קארה.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על בדיחה שהשתבשה

עכשיו אני קוראת את "האמת השברירית" של ג'ון לה קארה. אוהבת מאוד את יצירותיו. נדמה לי שהוא היורש של גרהם גרין, אף כי גרהם גרין כתב גם יצירות שאינן סיפורי מתח, שלא לדבר על כמה מסיפוריו שההומור הוא חלק חשוב בהם. ג'ון לה קארה, יאללה, בוא לביקור כאן! מבטיחה שאעמוד ליד המלון שלך בתקווה לפגוש אותך...