בחירת הבחירות

בשנות השמונים ביצע בנג'מין ליבט ניסוי שלטענתו הוכיח שאין לנו רצון חופשי. הוא חיבר אלקטרודות למוחותיהם של מתנדבים, וביקש מהם לבצע פעולה. לטענתו של ליבט, אלה היו תוצאות הניסוי: אנשים ביצעו את הפעולה עשיריות שניה — ולעתים שניות שלמות — אחרי שהאותות שהתקבלו מהאלקטרודות העידו על כך שהם למעשה קיבלו את ההחלטה. בחלק מהניסויים התקבלו ההחלטות, לדעת ליבט, אף שניות שלמות לפני ביצוען. ליבט טען שהניסויים מוכיחים ש"רצון חופשי" אינו קיים, ושהחלטות שאנו מקבלים וסבורים שהן פרי רצון חופשי, למעשה מוכתבות מראש על ידי — על ידי מה? על ידי הביולוגיה שלנו? התת מודע שלנו? ליבט לא פירש. הוא טען שמתוצאות הניסוי אפשר להניח שהקיום הוא דטרמיניסטי, שאין רצון חופשי, ושפעולותינו הן תולדה של תנועת האטומים והחלקיקים מקדמת דנא, מבלי שיש לנו השפעה על כך.

אפשר לערער על הטענה הזו בשלוש דרכים לפחות: ראשית, הסקת מסקנה כזו מניסוי כזה היא אקסטרפולציה, השלכה מרחיקת לכת, או רדוקציה שאינה מתחשבת במרכיבים נוספים כגון זיכרון, למידה, נטיות — גורמים שאינם דטרמיניסטיים, גורמים שעליהם פועלים אנחנו, או הורינו או מורינו. אלה גורמים שאת מקורותיהם הביוכימיים, תהליכיהם ותוצאותיהם אפשר לאתר בנוירולוגיה של המוח, בהורמונים ובמוליכים העצביים, באותה מידה שאפשר לאתר את העצבים בין המוח ליד, עצבים שהובילו את ליבט למסקנתו.

שנית, מי ערב לנו שהנבדקים אכן לחצו על הכפתור ברגע שהחליטו? ליבט אמנם אמר להם לעשות זאת, אבל — רגע, איך נדע שהם אמנם עשו זאת? אולי הפרשנות שלהם לבקשתו הייתה שגויה? אולי קודם אכן החליטו, במודע, אמרו לעצמם: "אוקיי, עכשיו אלחץ על הכפתור" ואז, אחרי אותה שניה של מחשבה בינם לבין עצמם, לחצו? ליבט התעלם מהפער האפשרי הזה, שהוא מהותי לצורך הקביעה "מתי התקבלה ההחלטה ללחוץ וכמה זמן עבר בינה לבין הלחיצה למעשה".

אין דרך לדעת מהו פער הזמנים המעשי בין ההחלטה, כפי שהיא מתועדת במוח, לבין הרגע שבו החליט הנבדק גם לבצע אותה

דניאל דנט, בספרו Consciousness Explained, טוען שיש פגם מהותי בכל ניסוי כזה: הוא מסתמך על עדותם של הנבדקים, על חוות דעתם, על הדיווח שהם-עצמם נותנים, ודיווח כזה הוא סובייקטיבי לחלוטין. אי אפשר לדעת מה עבר במוחם של הנבדקים, וכמה זמן למעשה עבר בין ההחלטה לבין הלחיצה. יתכן שמדידת המועד שבו התקבלה ההחלטה היא עניין אובייקטיבי. יתכן שניתן להבחין במועד זה על ידי מכשור המודד את תגובות האזור במוח שבו זוהתה פעילות בעת קבלת ההחלטה. ועדיין, כל מה שהניסוי מבקש לבדוק הוא את הפער בין המועד בו התקבלה ההחלטה בפועל לבין המועד בו בוצעה. מכיוון שהביצוע הוא שרירותי, ותלוי בכל נבדק ונבדק בנפרד, הרי שאין דרך לדעת מהו פער הזמנים המעשי בין ההחלטה, כפי שהיא מתועדת במוח, לבין הרגע שבו החליט הנבדק גם לבצע אותה.

כריס פרית' מביא בראשית ספרו "להמציא את המוח" (Making Up the Mind) דוגמאות לאופן הסובייקטיבי-להכאיב שבו אנחנו רואים גם החלטות, ביצועים, ארועים, תפישות ומראות שנראים לנו אובייקטיביים לגמרי. דוגמה פשוטה היא ניסוי שבו מראים לאדם דפוסי פסים נעים בשחור ולבן שיוצרים אשלייה של תנועה כלפי מטה. כשאדם מתרכז במשימה מטשטשת-המוח הזו למשך דקה או שתיים, ואז מביט בנקודה שחורה נייחת על המסך, הוא יראה אותה נעה כלפי מעלה, הגם שהיא נייחת לגמרי בקיומה הווירטואלי על המסך. לעומתו, אדם שייכנס זה עתה לחדר, ולא עבר את החוויה המרצדת של הפסים בשחור ולבן, לא יראה שום דבר מיוחד בנקודה הזו. עבורו היא תהיה נקודה נייחת על המסך. זו דוגמה אחת מרבות לחוסר האמינות של כל נבדק שמנסה למסור תאור מהימן של החוויה הפנימית שאותה הוא מתבקש לתאר או שעליה הוא מתבקש לדווח.

הדרך מתפתלת והנוף ערפילי, Mývatn, איסלנד. תצלום: ג'רמי בישופ

האם עצם גדילתי לתוך תרבות מסוימת הכתיבה את העובדה שביום זה ובשעה זו אעשה מעשה שיירשם בדפי ההיסטוריה, כלומר אעזור לשכנתי הזקנה לשאת את סלי הקניות?

ושלישית, גם אם קיים פער כזה, למה שנגזור מכך שהקיום הוא דטרמיניסטי? מספר המשתנים בקיום האנושי הוא כה מגוון, שאין שום דרך לדעת מה אני עומד לעשות בעוד חצי דקה, קל וחומר בעוד שעה או יום: אולי אשתי תצטרך עזרה; אולי הבנות שלי יתחילו לריב ואצטרך לפייס, להרגיע, למרוח משחה ולחבוש פצעי ירי; אולי הכלב יתחיל להקיא. מה אני יודע? מכיוון שכך, כל ניסיון לחשב או אף לשער את מה שאעשה בעוד שתי דקות, הוא מופרך מהיסוד. לכל צורך ודבר מעשי, הדטרמיניזם אינו קיים, כי גם אם הוא קיים, איננו יודעים איזה מעשים שלנו נגזרים ממנו. הוא אינו מאפשר ניבוי ולכן הוא אינו מדעי. על פי מה אני מחליט אם לעשות עכשיו דבר-מה טוב או רע? האם על פי החינוך שקיבלתי מילדותי? הרי אני תוצר של בית גידול מסוים — ואיך נקבע בית גידול זה, אם לא בבתי גידולם של הורי, יוצאי אוקראינה וגרמניה? אולי על פי התרבות הסובבת אותי, שגם היא בין מייצרי? ואולי על פי הסרט המרגש ומעורר ההשראה (או, בקיצור, הקיטשי והשטחי) שראיתי לפני שעה או יום, סרט שבו אנשים עושים מעשים טובים, כגון "תעביר את זה הלאה" או "אלה חיים נפלאים"? האם גם החינוך הזה הוא תוצר של דטרמיניזם? האם ההחלטה שלי לראות את הסרט הייתה החלטה מוכתבת מראש, דטרמיניסטית? האם לא היתה לי ברירה אלא לראותו, כי בחישובים הקוסמיים הדטרמיניסטיים של תנועת האטומים מעת לידתי ועוד לפני כן, בעת תזוזת הביצית והזרע של הורי זה אל זה, הוכרע שביום זה ובשעה זו אראה את הסרט הזה וכתוצאה מכך יתפתחו בי רגשות חמלה לכל מה שזז, ולכן אאסוף את הטרמפיסט שיגלה לי את ישו או בודהה ובכך ישנה את חיי? האם עצם גדילתי לתוך תרבות מסוימת הכתיבה את העובדה שביום זה ובשעה זו אעשה מעשה שיירשם בדפי ההיסטוריה, כלומר אעזור לשכנתי הזקנה לשאת את סלי הקניות?

מספר הפרמטרים שעשויים להיות רלוונטיים לשם גזירת הפעולה הבאה שלי הם כה רבים, וחלקם מבטלים זה את זה (הדחף החיובי לעזור לשכנה הזקנה עלול להתבטל עקב דחף רגשי שלילי כלפי אישיותה הלא נעימה). לכן השקלול שלהם הוא בלתי רלוונטי והניסיון להתחשב בהם לכל צורך מעשי הוא בלתי אפשרי. לכן גם אם הדטרמיניזם קיים, הרי שאופן חשיבה דטרמיניסטי — המחשבה שאנו אנוסים לפעול באופן פעולה מסוים, מתוך ידיעה מוקדמת שכך נפעל — הוא בלתי אפשרי למעשה. וזאת מכיוון שהידיעה המוקדמת היא בלתי אפשרית.

אנחנו רוצים לחשוב שלמעשינו יש תכלית, והדטרמיניזם הוא אויב עיקש נגד תפישת התכלית הזו. הוא עלול להוביל אנשים למחשבה השגויה, הבלתי לוגית והבלתי מוסרית, שאם הכל נגזר מראש, אין טעם להתאמץ לעשות מעשים טובים. החשיבה הזו, הנגזרת מהדטרמיניזם, אינה לוגית, כי — כפי שהסברתי קודם — אין דרך לדעת מה נגזר מראש. לכן פעולה שמתעלמת מיסוד הרצון החופשי — גם אם הרצון הזה אינו קיים למעשה ואנחנו רק מדמיינים אותו — היא פעולה בניגוד לדחפים הבסיסיים ביותר שלנו, שכן האדם הוא יצור חברתי בבסיסו, וטוב מיסודו. אנחנו יצורים חברתיים. כל מפעלי הענק של האנושות, מההתלכדות בשבטים, בממלכות ובמדינות, עבור בפרויקטי-ענק כמו הפירמידות ונאס"א ועד היכולת המופלאה שלנו להסכים על כללים אחידים לשם פעולה משותפת — בין אם מדובר בכללי התנהגות בבית הספר, בחוקי המדינה והנהיגה בכביש, או בחוקיו של משחק הכדורגל, שנותנים לנו את המסגרת שמאפשרת לנו להעריך את ביצועיהם של מסי, ניימאר ורונאלדו — כל אלה הם תוצר היכולת שלנו לשתף פעולה. טובו הביולוגי של האדם מוכח על ידי מספר הולך וגדל של עדויות לגבי התנהגות קרוביו הישירים, הפרימטים, הן על ידי תצפיות של הוגו ון לואיק וג'יין גודול, והן על ידי מחקרים של פראנס דה ואל ועמיתיו. מי שיחשוב שפעולה דטרמיניסטית תהיה פעולה אנוכית באופן טבעי, ויפעל כך, באופן אנוכי, יפעל למעשה נגד האינסטינקטים העמוקים ביותר שלו, אינסטינקטים של שיתוף פעולה, עזרה הדדית ומחשבה על הזולת. אנחנו אלטרואיסטים לא פחות מאשר אגואיסטים, ואת זאת מוכיחות כל תולדות האנושות, הרוויות במפעלי שיתוף פעולה, מבניית מבנים פיזיים כמו גשרים ובניינים ועד יצירת מוסדות חברתיים, ממשפחה ועד חברה בע"מ או מדינה.

החשיבה הזו, הנגזרת מהדטרמיניזם, לפיה אם הכל ידוע מראש הרי שאין ערך למוסר, וחוק הטבע מכתיב בדידות ואלימות עד נצחונם של החזקים — החשיבה הזו אינה לוגית. אין קשר בין ההנחה או הסברה שאולי הדברים קבועים מראש, לבין הכורח שלנו להיאבק על איכות חיינו. החשיבה הזו אינה מוסרית, כי המוסר, והתרבות שדרכה הוא מתבטא, הם ניסיונו של האדם לתת עדיפות לטבעו הטוב, משתף הפעולה, על פני הצדדים השליליים, האנוכיים, של טבעו.

שני סוגי הטבע קיימים בנו, והבחירה בידינו. אולי "הכל צפוי", כפי שאמרו חכמינו ז"ל, אבל גם הם מיהרו לסייג: "והרשות נתונה". נתונה בידינו לפעול לפי הבנתנו, טבענו הטוב, ו-כן, רצוננו החופשי. "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע", כתב מחבר ספר דברים. ארבעה פסוקים בלבד לאחר מכן הוא מחליט: "וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים". הנה דבר טוב שאפשר ללמוד מאבותינו, חמושים ברצון טוב, בלי חשש שמא ניחשד בדטרמיניזם.

תמונה ראשית: גשר באיווה. תצלום: טוני וובסטר, unsplash.com

Photo by Tony Webster on Unsplash