ביחד עד קצה התודעה

פילוסוף החינוך הנודע ג'ון דיואי טען שלהתנסויות תפקיד מרכזי בלמידה. במונח "למידה" דיואי התכוון לתהליך המזמן למשתתפים את האפשרות לטרנספורמציה בנוגע לתפישת הזהות שלהם והאפשרויות שזו אוצרת בתוכה. אך למרות תפישתו את חשיבותן של התנסויות כחלק אינהרנטי מלמידה משמעותית, דיואי הדגיש שלא כל ההתנסויות שוות באיכותן ובתרומתן לתהליך. תרומתן של התנסויות נובעת לא רק מטיב החוויה עצמה, אלא גם מאיכותה, כלומר, מן האופן שאנו נוכחים ומשתתפים בה. בנוסף, חשיבותה של חוויה והשפעתה על חיינו נוגעת להטמעתה ברקמת חיינו, תהליך המבוסס על התבוננות רפלקסיבית חוקרת. יוסטון סמית', אשר חקר את החוויה הרוחנית האנושית, טען שחוויה רוחנית, עוצמתית ככל שתהיה, אם אינה מעובדת אין בכוחה לעורר לטרנספורמציה, ולכן הוא הציע לקיים אינטגרציה בסיום ההתנסות, אינטגרציה אשר בכוחה לעבד ולעגן את החוויה על מרכיביה השונים.

חוויות שביכולתן לשנות חיים מתרחשות כל העת: מותו של אדם קרוב, פציעה או מחלה קשה, או הולדתו של ילד ראשון. כוחן של חוויות אלה הוא באפשרות לעמת ולאמת אותנו עם מציאות – פנימית וחיצונית – רחבה ועשירה הרבה יותר מזו שהכרנו עד לאותו רגע

חוויות שביכולתן לשנות חיים מתרחשות כל העת: מותו של אדם קרוב, פציעה או מחלה קשה, או הולדתו של ילד ראשון. כוחן של חוויות אלה הוא באפשרות לעמת ולאמת אותנו עם מציאות – פנימית וחיצונית – רחבה ועשירה הרבה יותר מזו שהכרנו עד לאותו רגע. למציאות הפנימית הזו אקרא בשם "תודעה".  בעוד שהחוויות שמניתי מתרחשות ללא בחירתנו או שליטתנו, ניתן בהחלט לזמן חוויות משנות חיים, בין אם באמצעות הכנה לריצת מרתון, טיפוס על פסגות מאתגרות, מדיטציות רבות עוצמה, טכניקות נשימה ותנועה וכמובן נטילת חומרים פסיכואקטיבים. עדויות אנקדוטליות וגם מחקרים קליניים בנושא מצביעים כולם על כך שהחוויה עצמה היא בגדר פוטנציאל בלבד, כמו פטריית כמהין נפלאה על דלפק המטבח: השאלה היא מה עושים בפוטנציאל, והתשובה היא שאם מטרת ההתנסות היא שינוי תפישת המציאות ומכאן הרחבת האפשרות של חיי, יש לעבד את החוויה. ואת השלב החשוב הזה מומלץ לבצע עם מי שבידיהם הכלים הנחוצים לכך. ברשות הפילוסופים כלים כמו דיאלוג סוקרטי, חשיבה ביקורתית ויצירתית, יכולת הנמקה, המשגה, יצירת קריטריונים, תרגילי חשיבה, הרהור מודרך ועוד.

"דיוקן עצמי" (1918), אוטו פרוינדליך. תצלום: ויקיפדיה

בתרבויות שאינן מערביות לא קיימות עדויות לנטילת צמחים מרחיבי תודעה כבילוי של פנאי, ובוודאי לא יעלה על הדעת לצאת למסע כזה ללא ליווי מתאים. בתרבויות הללו המלווה היה השמאן, אדם שהקבוצה סומכת עליו ועל כישוריו בליווי היציאה והחזרה, כך שזו לא תהיה רק בטוחה אלא מרפאה וטרנספורמטיבית. בתרבות המערבית, ההחלטה לצאת למסע פנימי באמצעות חומרים משני תודעה היא החלטה אישית ובוודאי משמעותית, אך חשוב לזכור שהרחבת התודעה אינה המטרה עצמה, אלא אמצעי שדרכו מקווים אנשים להבין את חייהם ולארגנם מחדש. כלומר, מתקיים פה תהליך בעל אופי מערבי במהותו: תפישה של העולם הפנימי כמעין אתר ארכיאולוגי הפוך, אשר אם נחפור בו בנחישות, אך בו בזמן בזהירות, נמצא רמזים למקום שבו אנו נמצאים היום ולמקום שאליו מועדות פנינו. ואכן, דיווחים מתועדים מתארים את החוויה לא כ"גילוי" אלא כ"היזכרות". זוהי תפישה מערבית, אפלטונית, אשר אינה מניחה השתתפות של גורמים חיצוניים. בניגוד לשמאן, אשר תפקידו הוא לתווך ולתרגם את הידע המתקבל לכאורה מן החוץ, הפילוסוף המעשי אינו נשען על עובדות חיצוניות. יתרה מכך, הניסיון לחקות את עבודת השמאן כמות שהיא במסגרת התרבות המערבית – כפי שניתן לראות במחוזות העידן החדש – הוא אווילי במקרה הטוב ומסוכן במקרה הרע, שכן הדי.אנ.אי הנואטי בשתי התרבויות מבוסס על פרדיגמות אפיסטמולוגיות שונות בתכלית. כן, בדומה לשמאן, גם פילוסוף מעשי משלב הנחות, מטרות ויעדים שניתן לכנות "רוחניים" במובן הזה שמטרתם היא לאפשר טרנספורמציה פנימית באדם, אך הוא מגיע לאלה באמצעות הכלים שהוזכרו, הלקוחים מעולם הפילוסופיה הפרקטית העתיקה.

בעוד שביומיום עינינו מכוסות בצעיף האשליות המורכב מאינסוף מבנים והבניות, הרי שבמהלך המסע מוסר הצעיף והמבנים המסתתרים מאחוריו מתפוררים

בספרו "הגיבור בעל אלף הפרצופים" זיהה ג׳וזף קמפבל את מסע הגיבור כמסע חוצה זמן ומקום, שבו מתואר הגיבור כמי שמתמודד עם קונפליקט פנימי מורכב, בין הדואליזמים השונים המרכיבים את ההוויה האנושית: המוכר והמסתורי, הטוב והרע, הרס ובנייה, אמת ושקר, תוהו ובוהו וסדר. במהלך המסע עובר הגיבור תחנות אשר תפקידן להעבירו לשלב הבא, במה שנראה כמעין תהליך דיאלקטי, כלומר, תהליך שבו היציאה למסע מאפשרת לו להכיר את תחומו של האפשרי, לשוב מהמסע כשהוא מצויד בידע שרכש, ובשלב מסוים בחייו, שבו גבולות האפשרי יימתחו, הוא ייצא למסע נוסף, וחוזר חלילה. במובן זה אנו עדים למאבק של היחיד במבנים חברתיים המעצבים את תודעתו וחייו עד אותו רגע. נקודת המוצא למסע מתקיימת במציאות המוכרת, והמוטיבציה ליציאה היא תחושת חוסר משמעות עמוקה שבה חש היחיד ניכור כלפי אותה מציאות מוכרת, ניכור המוצא ביטוי בתחושה כאילו הוא חי "חיים של אחרים". היציאה אל המסע נובעת מהצורך למצוא דרך להתגבר על אותה תחושת ניכור ביחס למציאות שבה היחיד הפך לפאסיבי, לאובייקט במקום הסובייקט שהוא נולד להיות. אלדוס האקסלי דיבר על התהליך הזה במושגים של רקונסטרוקציה של סדרי העדיפויות בחייו של היחיד: בעוד שביומיום עינינו מכוסות בצעיף האשליות המורכב מאינסוף מבנים והבניות, הרי שבמהלך המסע מוסר הצעיף והמבנים המסתתרים מאחוריו מתפוררים. בתהליך דומה ל"רשימו" של ספר הזוהר, החוויה עשויה להיות מבעיתה, אך היא גם זו המאפשרת ליחיד את תהליך ההבניה המחודשת, והפעם על פי סדרי העדיפויות הנכונים לו ולערכיו הפנימיים. כאן מתחילה העבודה עם הפילוסוף.

השימוש בחומרים מרחיבי תודעה מאפשר חיבור לאני האותנטי המסתתר תחת אותם צעיפים-מבנים, חיבור שהוא בבחינת מפתח לחיים של משמעות ומיצוי הפוטנציאל האנושי הייחודי הטמון בכל אחד מאיתנו. חשוב להדגיש שחומרים אלה אינם תחליף לעבודה פנימית יומיומית לאורך החיים, לבד או עם מלווה, באמצעים של לימוד ועבודה רוחנית פילוסופית. כמו במסע הגיבור, גם התהליך שאותו עובר היחיד בעזרתו של חומר משנה תודעה מתחיל ברגע ההחלטה ועם ההכנה לבליעת החומר, מואץ בכניסתו לעולם שבו המילים נאלמות ומגיע לשיאו דווקא לאחר שהשפעת החומר תמה: האם הוא חוזר עם תובנות חדשות? האם הוא מוכן ומסוגל להטמיע את ההשלכות של תובנות אלה באותו עולם מוכר שממנו הוא יצא אך אליו הוא מחויב לשוב? המדריך הפילוסופי מזמין את החוזר מן המסע להשתהות בתחושות החזקות ברגעים הקרובים ביותר לממשותן, וברגע שהדבר מתאפשר הוא מקיים דיאלוג סוקרטי, הבוחן נקודות אחיזה אפשריות הקושרות בין החוויה ההולכת ומתמסמסת כמו חלום, לבין החיים בשעת בין הערביים.

"ראש" (1913), אמדאו דה סואוזה קרדוזו, תצלום: ויקיפדיה

המלווה הפילוסופי

כפי שציינתי, תפקידו של הפילוסוף הוא להטיל ספק במה שנתפש כמובן מאליו, ובכלל זה בתפישת המציאות שאליה הורגלנו ובהשלכותיה האישיות והחברתיות. וויליאם ג'יימס, אשר חקר את החוויה הרוחנית בעזרת הכלים של הפילוסופיה הפרגמטיסטית, היטיב לנסח זאת כאשר טען שאותה מציאות שאליה הורגלנו היא רק סוג אחד של תודעה שאינה יותר מהבניה חברתית, וכי ברגע שנצליח להיפרד ממנה נגלה עולמות חדשים העומדים לרשותנו ומחכים שנמלא אותם במשמעות. הפילוסוף המעשי קושר את הרעיונות ודרכי החשיבה הפילוסופיים לתוך חוויות החיים, ומזמין את היחיד לברר את השאלות הנכונות לו, ומכאן לסלול את הדרך שבה יוכל לענות עליהן באותנטיות ולהטמיע את הידע שצבר בחייו. כאן המקום להדגיש שהמלווה הפילוסופי אינו פסיכולוג ואינו מטפל. הפילוסוף אינו רואה בסובייקט שהגיע אליו מופע קליני או פתולוגי המבקש תיקון. הם בוחנים יחד את נקודות המוצא של היחיד בנוגע לסיפור חייו, מבררים את מקורן ובודקים אם הן מתיישבות עם הערכים המנחים את היחיד, או שמא היסודות שעליהם נבנה סיפורו הפנימי רעועים.

הפילוסוף מצביע על נושאים שונים בחיים שאפשר לכנותם מהותיים להווייתנו, לדוגמה: מהי חירות? האם יכולות להיות התנגשויות בין חירותי האישית להיותי חבר במסגרת כזו או אחרת? או: מהי חברות? מהם הקריטריונים המגדירים אותה? והאם הם מצויים בהלימה עם הערכים המעגנים של חיי?

במפגש הראשוני, שאותו ניתן לכנות השלב הפנומנולוגי, מארגנים יחד את החומרים האוטוביוגרפיים ארגון ראשוני: הפילוסוף שואל לגבי מצבו וניסיון חייו הייחודי של הנועץ, וזה מתאר בפניו את אותם היבטים בחייו שבהם הוא מבקש להתבונן מחדש. יחד הם מנסים לחשוף את התמות ואת דפוסי החשיבה שהפכו זה מכבר להרגל. השלב השני, המזוהה עם הגישה ההרמנויטית, מוקדש להעלאת הנושא הפילוסופי המעצב את חייו של הנועץ. השלב הזה קריטי בעיצוב המפגש כפילוסופי: הפילוסוף מצביע על נושאים שונים בחיים שאפשר לכנותם מהותיים להווייתנו, לדוגמה: מהי חירות? האם יכולות להיות התנגשויות בין חירותי האישית להיותי חבר במסגרת כזו או אחרת? או: מהי חברות? מהם הקריטריונים המגדירים אותה? והאם הם מצויים בהלימה עם הערכים המעגנים של חיי? לאחר שהנושאים נבחנים מנקודת מבט פילוסופית רחבה, לדוגמה: תפישת החירות אצל סארטר מול זו של ג׳ון סטוארט מיל או ישעיהו ברלין, הם מחוברים לחוויות הקונקרטיות בחייו של הנועץ. הפילוסוף אינו בוחר או מגדיר מראש את המושג כראוי לשיח או כמצדיק בחינה מחודשת. במקום זאת הוא מאפשר לנושא הפילוסופי לעלות תוך כדי שיחה, באופן שיישאר נאמן  לחוויה ולגישת החיים הכוללת של הנועץ, או-אז הנועץ בעצמו מחליט באיזו שאלה פילוסופית הוא מבקש להעמיק ולחקור ביחס לחייו כמקרה פרטי. השלב הבא הוא השלב הרפלקטיבי, המוקדש להעמקה פילוסופית של הנושא או השאלה שנבחרו. הדגש מושם על שהייה הנחוצה להבנה ועיבוד שלל המורכבויות הטמונות בסוגיה הפילוסופית שנבחרה. התפקיד של הפילוסוף בשלב הזה הוא להעמיק את האופן שבו הנועץ מבין וחוקר את השאלה על רכיביה. פעמים רבות הוא נעזר באזכור מושגים וגישות רלוונטיות הלקוחים ממסורות פילוסופיות שונות, אך תפקידן אינו לשמש סמכות קובעת, אלא לסייע לעגן את השאלה בתוך מסורת והקשר רחבים. כדי לוודא שאכן הנועץ אינו מתייחס לאסכולה פילוסופית מסוימת באופן דוגמטי, מומלץ להציג לפחות שתי אסכולות שונות ואף מנוגדות ביחס לאותו נושא, ועל ידי כך לעודד חשיבה פילוסופית ביקורתית, תוך כדי שקילת כל טיעון במסגרת הסיפור הפרטי, ואולי אף לאפשר לנועץ לפתח גישה פילוסופית משלו. שלושת השלבים הראשונים מכונים במסגרת המסע הפסיכדלי "השיח המטרים״ – השיח שבו קובעים מטרות ויעדים למסע. במקרה של שיח מטרים עם פילוסוף יופעלו כלים כמו דיאלוג סוקרטי, תרגול סטואי, כתיבה רפלקטיבית מודרכת ועוד. לפגישה מטרימה זו יש תפקיד מכריע ביצירת הסכמות, הבנות וציפיות במסגרת המפגש הבינאישי ובקביעת מטרות ויעדים למסע.

"חורשת הצפצפות: רשמים של אור וצל" (1905), פיט מונדריאן. מוזיאון דאלס לאמנות. תצלום: ויקיפדיה

השלב הרביעי, המזוהה יותר מכל עם הזרם האקזיסטנציאליסטי בפילוסופיה, קורא לבחינה של הנושאים הפילוסופים כפי שאלה מוצאים ביטוי בחיי הנועץ, כלומר, קונקרטיזציה סובייקטיבית. פה חוזר הפילוסוף לסיטואציה הקונקרטית של הנועץ ויחד הם נשענים על התובנות החדשות שאותן הוא פיתח הנועץ בשלב הקודם. מהלך מרתק נוסף המתרחש בשלב זה הוא בחינת האפשרות שחיי הנועץ מהווים מעין תגובה לסוגיה הפילוסופית המונחת בבסיס המפגש, וכתגובה נשאלת השאלה אילו הנחות מונחות אוטומטית ואילו אלטרנטיבות נדחקות החוצה מבלי משים. השלב האחרון, שאותו ניתן לכנות "פילוסופיה כדרך חיים", מוקדש לניסיון לשיפור חיי הנועץ באופן יומיומי, וכאן מתחברות מטרות המסע הפסיכדלי ואלה של הייעוץ הפילוסופי.

לאחר שהנועץ קיבל פרספקטיבה רחבה יותר מזו שאליה היה רגיל, עליו למצוא את הדרך להפוך את התובנות והרעיונות התיאורטיים למעשים אשר יעצבו מחדש את גישתו ליומיום. את פיתוח הכלים המעשיים מביא הפילוסוף, אך דיוקם והתאמתם לכל אדם נעשים בדיאלוג שבו מפתחים כלים מעשיים רלוונטיים יחד. ועדיין חשוב להדגיש שזו אחריותו הבלעדית של הנועץ להתמיד בתרגול לאורך חייו, ולא להסתפק בסופשבוע או בסדרת מפגשים עם איש מקצוע. השלב המסכם הזה הוא יצירה דיאלקטית של התחלה חדשה, התחלה של חיים פילוסופים, הלא הם חיים של אמת.

מדריך פילוסופי או שאמאן מערבי?

הפילוסוף הוא סוג של "מומחה למילים" – הוא בורר את מילותיו מתוך הבנה שלכל מילה משמעות ייחודית משלה, אשר בכוחה לעצב את כיוון ואופן החשיבה שלנו

בעוד שפסיכונאוטים (מי שיוצאים למסעות גילוי בעזרת סמים פסיכדליים) רבים מוצאים אפיקים יצירתיים להביע בדרכים שאינן מילוליות את מה שנגלה להם במהלך המסע, הרי בחברה שבה אנו מורגלים בביטויים לוגיים, חשיבה רציונלית, ותקשורת מילולית, המילים הן הכלי המדויק ביותר להטמעת החוויה ביום יום. הפילוסוף הוא סוג של "מומחה למילים" – הוא בורר את מילותיו מתוך הבנה שלכל מילה משמעות ייחודית משלה, אשר בכוחה לעצב את כיוון ואופן החשיבה שלנו. אם נזכור שתפקידו של היועץ הפילוסופי – בשונה מזה של הפסיכולוג – הוא לגעת בשאלות ובהמשגות של זהות, משמעות ואמת, הרי שהאדם הבריא היוצא למסע מתוך כוונה לחזור כאשר הוא מכיר את עצמו הכרות אינטימית, יפיק תועלת רבה מדיאלוג עם פילוסוף.

דרך בדוקה ובטוחה לשמר את איכותה ועוצמתה של החוויה, היא לקיים רפלקסיה משמעותית על טבעה. רפלקסיה משמעותית נעשית בעזרת כלים פילוסופים שתוארו מוקדם יותר, ועל ידי דיוק השאלות שאנו מעלים בפני עצמנו, תוך שאנו אוזרים אומץ לעמוד נגד תשובות אוטומטיות שאינן מספקות מענה ממשי. הפילוסוף הוא אדם שמתוקף חניכתו למד להשעות שיפוט, להיכנס לכל מצב בסקרנות ומתוך מוכנות לנתץ כל השערה. נקודת המוצא שלו היא שהכול מוטל בספק ולכן אין לקבל שום דבר כמובן מאליו, אפשר ורצוי להתייחס לכל דבר בפליאה סובייקטיבית. לסיום, הפילוסוף המעשי ניצב על כתפי ענקים, אשר העניקו לאנושות פרקטיקות המאפשרות לנו להביט בחלון החוויה, ולהביא את מה שניבט מחלוננו פנימה, או במקרה הזה, להביא את מה שניבט אלינו מבפנים, אל תוך החיים עצמם. במובן זה, מסע הרוחניות הפילוסופית מתחיל בדיאלוג סוקרטי תמים לכאורה, אשר תפקידו בירור והמשגה, ולאט ובזהירות הוא מתקדם לקראת כיבוש תחומו של האפשרי.

תמונה ראשית: מתוך דיוקן של פבלו פיקסו (1912), חואן גריס, Art Institute of Chicago, תצלום: ויקיפדיה