בין תועלת לטוב לב

האם אלטרואיזם הוא באמת נטייה אנוכית ביסודה? חלופת מכתבים בין המחזאי טום סטופארד לביולוג האבולוציוני ריצ׳רד דוקינס
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

ריצ'רד היקר,

טום סטופארד ברוסיה, 2007. צילום: APL

טום סטופארד ברוסיה, 2007. צילום: APL

... אני מתמרמר נגד ההסבר האבולוציוני לאלטרואיזם, שהוא בכל מקרה מילה שאנחנו לא צריכים להשתמש בה, כי היא ריקה מתוכן אלא אם היא מתייחסת לחוסר אנוכיות ללא כל אג'נדה סודית, או פעולה סודית, שהופכות אותה לאנוכיות... ניסיוני – באיזו עוד מילה אוכל להשתמש כאן? – מלמד שאי אפשר לעשות למידה הטובה רדוקציה לתועלת הדרוויניסטית שלה. נראה שיש ערכים שנופלים מבעד לרשת המטריאלית. לאהבת אם יש תועלת ברורה, ואני לא מאמין שאתה עצמך תמנע ממנה את מעמדה כמידה טובה – אבל בשפה הדרוויניסטית, ערכה נגזר מהתועלת שלה ותלוי בה. מי מאמין בזה באמת ובתמים? נכון, אל לי להשתמש בביטוי "מידה טובה", כי הוא טעון. נקרא לזה "האפשרות המועדפת", ומסתבר שזה משהו שיכול להיות גם לגנים. אבל קשה להיפטר לחלוטין מהערכים, כי הם נוכחים בכל פעם שיש בחירות ואפשרויות. הנה הגרסה הרדוקציונית הקיצונית של השאלה: מדוע הישרדות היא אפשרות מועדפת על פני הכחדה? אי אפשר לדבר כאן על ערך בלתי תלוי.

אי אפשר להכניס אלטרואיזם למשוואה, כי זה יפתח פתח לכל סוג של מוסר בלתי תלוי, ומוסר בלתי תלוי מיתרגם לדואליזם. מבחינתך, "אגודת הדואליזם" הגיונית בערך כמו "אגודת הארץ השטוחה". אבל הן שונות. במקרה של "אגודת הארץ השטוחה", אתה יכול להוכיח, כמדען, שהם פשוט טועים. אבל במקרה של "אגודת הדואליזם", אתה יכול רק להתעצבן על הטיפשים שלא מבינים את המובן מאליו, ולבסס את הטיעון שלך על הטיפשות שבדרישתם שתוכיח טענה שלילית...

***

טום היקר,

ריצ׳רד דוקינס במכללת קופר יוניון בניו יורק. צילום: דיוויד שנקבון

ריצ׳רד דוקינס במכללת קופר יוניון בניו יורק. צילום: דיוויד שנקבון

... אני מזהה שני נתיבים של אי-הסכמה במכתבך: אלטרואיזם ודואליזם.
חלק מהבעיה ב"אלטרואיזם" היא סמנטית בלבד. ביולוגים מגדירים אותו מחדש בצורה מעשית, אבל הם מקלקלים אותו כי בדרך כלל הם לא מגדירים היטב לאיזו רמה בהיררכיית החיים הם מתייחסים. ברמה ספציפית כלשהי, כמו הגן או האורגניזם, יחידה אלטרואיסטית היא זו שמקריבה את עצמה לטובת אחרות. אנוכיות ברמת הגן יכולה לבוא לידי ביטוי כאלטרואיזם ברמת האורגניזם (כמו, למשל, באהבת אם).

אבל אני לא מתרגש יותר מדי מהעניין הטרמינולוגי הזה. מעניינת אותי יותר השאלה שעולה כשאתה אומר "אבל בשפה הדרוויניסטית, ערכה נגזר מהתועלת שלה ותלוי בה. מי מאמין בזה באמת ובתמים?".

זאת שאלה שאני שואל את עצמי לעתים קרובות. מבחינה סובייקטיבית, כשאני מביט פנימה ושואל את עצמי מה אני מרגיש כשאני חש אהדה כלפי אלמנה בוכייה, למשל, אני כמעט משכנע את עצמי שאני לא מאמין באמת ובתמים בסיפור הדרוויניסטי. זה בהחלט לא מרגיש כמו תועלת. ואכן, מנקודת מבט דרוויניסטית נאיבית, חסרה פה התועלת כי זה לא מקדם את הישרדות הגנים האנוכיים שלי. אבל הדחף לחוש אהדה חזק לא פחות מתשוקה מינית, גם אם הוא מאוד שונה ממנה. בוא נשתמש בהשוואה לתשוקה המינית כדי לנסות לפענח את משמעות האהדה בראייה דרוויניסטית.

אף אחד לא מכחיש את תועלתה הדרוויניסטית של התשוקה: היא נועדה להביא תינוקות לעולם ואגב כך להעביר הלאה של הגנים של התשוקה. אבל אנחנו חשים תשוקה אפילו כשאנחנו משתמשים באמצעי מניעה ללא כל כוונה להביא ילדים לעולם. הנטייה לתשוקה הוטמעה במוחנו על-ידי הברירה הטבעית בתקופה שבה לא היו אמצעי מניעה, ולכן זה עבד כמו שצריך. זה עדיין עובד כמו שצריך, אפילו כשמבחינה דרוויניסטית אפשר לטעון שבגלל אמצעי המניעה יש כאן החטאה. וזהו דחף רב עוצמה שמיתרגם לא רק להזדווגות, אלא גם לשירתם של דאן, שייקספיר וייטס.

... אני חושב שאהדה, רחמים, אמפתיה, חום וכו' דומים לתשוקה מנקודת מבט דרוויניסטית... כפי שחוק התשוקה מחטיא בגלל אמצעי המניעה, חוק האלטרואיזם מחטיא כי אנחנו כבר לא חיים בקבוצות קטנות, אלא בערים גדולות. אבל שני החוקים ממשיכים להתקיים. שניהם באים לידי ביטוי, מבחינה פנימית וסובייקטיבית, כדחפים רבי עוצמה, גם בקרב אנשים שמבינים ברמה הקוגניטיבית שהם מחטיאים כעת. ובדיוק כפי שהחוק האחרון הזה מיתרגם, בסביבה תרבותית מתקדמת, ל"רומיאו ויוליה", כך גם האהדה באה לידי ביטוי, באותה סביבה תרבותית, כ"מידת הרחמים אינה נכפֵּית".

אני אומר שרגשות סובייקטיביים עזים, נעלים ופואטיים ככל שיהיו, הם דרכה של הברירה הטבעית לוודא שאנחנו עושים צדק עם הגנים שלנו. כמו כל כלל אצבע דרוויניסטי אחר, הם מחטיאים בתנאים שהם שונים מהתנאים המקוריים שבהם זכו להעדפה בתהליך הברירה הטבעית.

ולגבי דואליזם. אתה לא אומר בפה מלא שאתה דואליסט, אבל נדמה שאתה חושב שאתה דואליסט! אני לא חושב שאני דואליסט, אבל לדעתי זה נושא שהרבה יותר קשה להתווכח לגביו. אולי שנינו לא בטוחים אם אנחנו דואליסטים או לא...

איך אפשר להקנות משמעות לדואליזם, כלומר להראות שהוא חוזה משהו שונה ממוֹניזם 1? אולי אם נבחן את השלכותיו של נזק מוחי. אולי אם נביט בהפרעת זהות דיסוציאטיבית. אולי בעזרת ניסויים מחשבתיים מז'אנר "מוח בצנצנת", כפי שפותחו על-ידי דניאל דנט ופילוסופים אחרים.

במילים אחרות, אילו הדואליזם היה נכון, אילו הבדלים היינו מזהים בעולם שאנו חיים בו? אולי היינו שורדים מוות פיזי, למשל, אף על פי שהיה קשה להבחין בכך ולהפיץ את הבשורה. מה עוד? קשה לי לחשוב על דוגמאות נוספות. אני מניח, כאבולוציוניסט, שמה שבאמת מפריע לי בדואליזם היא השאלה מתי, במהלך האבולוציה, הנפש נכנסה לתמונה. את אופן התפתחותו של המוח קל להבין. אבל אם הנפש אינה התגלמות טהורה של חלקים במוח – אם הנפש היא דבר נטול גשמיות – מאיפה היא הגיעה באבולוציה? אני לא חושב שיש תשובה פשוטה לשאלה הזאת...

***

ריצ'רד היקר,

אני לא חושב שמדברים מספיק על ההבדל בין המוסר המובנה בנו – נקרא לו "מוסר", במירכאות – לבין השינויים הפרגמטיים בתשובותינו לשאלה: מהו "מוסרי". השינויים האלה כלל לא דורשים אבולוציה ארוכת טווח, כפי שההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב.
... נראה שהתנהגות טובה למען טובת הכלל (הטובה הפוליטית), כלומר מוסר קולקטיבי, מנותקת מהתנהגות מוסרית אישית, אינדיבידואלית. רצח מחד גיסא (רע), ה"מלחמה הצודקת" מאידך גיסא (טוב). מערכת הערכים המובנית, [בהתבסס על] גישתו של דרווין, נועדה להועיל לקבוצה/לקהילה/לחברה/לשבט. לא מפתיע שאנשים מחפשים את ההסבר למצפון אישי במקומות אחרים.

אני מניח שאני למעשה דואליסט כברירת מחדל. כשאנשים אומרים שהמחשבה "נגרמת" על-ידי המוח, אני לא מצליח להבין למה הם מתכוונים. למה הם מתכוונים במילה "נגרמת"? התפיסה שאומרת כי המוח "גורם" למחשבה (על בסיס ראיות לשינויים נראים בחומר האפור באותו רגע) היא – מבחינתי – מוזרה לא פחות מהתפיסה הדואליסטית שאומרת כי המחשבה "גורמת" את השינויים הנראים האלה.

דבר אחד אחרון לגבי טוב ורע. "טוב" אינו משתמע בהכרח מהתנהגות טובה – צורת החשיבה הזאת רק משאירה אותנו עם טבעת מוביוס. ה"טוב" משתמע רק מהשוואתו לדבר אחר, למשל, לדבר ההפוך ממנו. אצל דרווין: יעיל יותר מול יעיל פחות. אבל הביולוגיה רק אומרת לנו מי זה מי. היא לא אומרת לנו מדוע אנחנו זקוקים להשוואה. אם הבנתי אותך נכון, אתה אומר שאינסטינקט ההישרדות, השימור העצמי, עומד בבסיס של הכול. אבל זה טיעון של ביולוג. אני מסכים איתך שהחיים עדיפים על המוות, אבל אולי רק לדואליסט יש בסיס לטעון זאת.

חלופת המכתבים פורסמה בתוכנייה של המחזה החדש של סטופארד ״The Hard Problem״ ומתפרסמת באלכסון באישור הכותבים. 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי טום סטופארד וריצ׳רד דוקינס .

תגובות פייסבוק