בלי בשר ובלי פרות

צמחונות וטבעונות צוברות עוד ועוד אוהדים. מקורות חלופיים לחלבון ובכלל זה בשר המגודל במעבדה הופכים לזמינים. הנטייה להתרחק מאכילת בשר תימשך כנראה. מנקודת מבט של איכות הסביבה והרווחה, זוהי מגמה טובה. אבל עד לאן עלינו להרחיק? האם כדאי שהפרה האחרונה תמות?

אנשים רבים מעריכים את שונות המינים בטבע. רבים מאוד חשים באינטואיציה כי זה רע כשמינים נכחדים. למעשה, לעתים נראה כי אנחנו מעריכים את מיני החיות יותר מכפי שאנחנו מעריכים חיות בודדות. חשבו למשל על חרקים. חייו של זבוב עשויים להיראות לנו חסרי ערך, אבל כל זן של זבובים נראה חשוב בהרבה (אף שאין לנו כל שימוש ישיר בזבובים). האם אנחנו צריכים – האם יש לנו חובה – להעריך בקר? האם אנחנו צריכים לדאוג שמא הפרות (או תת זן של הפרות) יעמדו בסכנת הכחדה? האם עלינו לנקוט בצעדים כדי למנוע זאת, ממש כפי שאנחנו פועלים לשימורם של דובי פנדה או זאבים?

ישנו הבדל משמעותי בין בקר מצד אחד, ודובי פנדה וזאבים מנגד. הבקר המודרני חייב את קיומו להכלאות מבוקרות על ידי בני אדם: אלה חיות שונות מאוד משוורי הבר שמהם מוצא של הבקר. אנחנו עשויים לחשוב שההבדל הזה משנה את ערכם המוסרי. אנחנו עשויים לחשוב משהו כזה: יש לנו חובה לשמר את העולם הטבעי כמיטב יכולתנו. זאבים ופנדות שייכים לעולם הטבעי. הם תופסים בו מקום בזכות מנגנוני האבולוציה. ולכן יש לנו חובה לשמר אותם (לא חובה מוחלטת כמובן, אלא חובה אחת מרבות אחרות שיש לנו כלפי ילדינו, זה כלפי זה וכן הלאה – שכל אחת מהן תובעת מאיתנו דבר מה שונה ולעתים סותר). אך פרות אינן שייכות לעולם הטבעי, משום שהן חייבות את קיומן להכלאות מבוקרות שלנו, ולא לאבולוציה. מסיבה זו, אנחנו עשויים לחשוב שאין לנו חובה לשמר אותן כמין: מותר לנו להיפטר ממה שיצרנו.

אני חושב שמשהו הנובע מאבחנות כאלה בין תוצריה של ברירה לא מונחית ותוצרי ההכלאות המכוונת, מעצב כנראה את האינטואיציות שלנו. אני חושד כי רבים מאיתנו חשים שזה לא כל כך נורא לאבד מין מבוית כמו בקר, לעומת אובדנם של דובי פנדה או זאבים (ואולי אפילו זבובים). זוהי האינטואיציה שלי, בכל מקרה. אבל אני בספק אם זו אינטואיציה שיכולה לשמש מדריכה נאמנה לאופן שבו עלינו לנהוג.

הלחצים שמפעיל מין אחד על מין אחר הם חלק מתהליך טבעי של אבולוציה ביולוגית. העובדה שאנחנו מפעילים לחצים כאלה על הבקר אינה הופכת אותנו – או אותם – ליוצאי דופן

אף שרבים מאתנו אכן מבחינים בין טבעי ומלאכותי, למעשה קשה מאוד (ואולי בלתי אפשרי) לבסס אבחנה כזו. במקרה המסוים הזה, האבחנה בין בקר, יצירינו שלנו, ומינים אחרים, כנראה מבדילה אותנו, יוצריהם, מהעולם הטבעי באופן שאינו ניתן להצדקה. נכון שהבקר הוא מה שהוא כתוצאה מלחצי ברירה שאנחנו הפעלנו, אבל זהו בדיוק, שמדובר בלחצי ברירה. המין שאנחנו משתייכים אליו מפעיל לחצי ברירה על מינים אחרים כל העת. חיות טרף מתאפיינות בתכונות שונות כתוצאה מהסתגלות לבריחה מטורפים. זרזיר הבקר ניזון אך ורק ממזון שהוא דולה מיונקים גדולים וכן הלאה. הלחצים שמפעיל מין אחד על מין אחר הם חלק מתהליך טבעי של אבולוציה ביולוגית. העובדה שאנחנו מפעילים לחצים כאלה על הבקר אינה הופכת אותנו – או אותם – ליוצאי דופן.

מובן שיש הבדל באופן שבו אנחנו מפעילים לחצי ברירה על הבקר, לעומת האופן שבו טורפים מפעילים לחצים כאלה על החיות הנטרפות. אנחנו עיצבנו את הבקר בכוונה תחילה, ואילו הטורפים מעצבים את טרפם שלא מדעת. אנחנו טיפחנו את הבקר באופן שהבטיח שיסופק לנו יותר בשר, למשל. לאריות אין תוכניות לגרום לאנטילופות לרוץ מהר יותר (והם יעדיפו שזה לא יקרה). התערבנו בתכונות שלהם. אבל העובדה שקיומנו תלוי מאוד בתכנון מראש היא עובדה המלמדת משהו מעניין ביותר על סוג החיה שאנחנו, ולא עובדה המוציאה אותנו מכלל החיות. אנחנו מפעילים לחצי ברירה באופן מסוים, משום שאנחנו חיה כזו. חיות אחרות עושות זאת בדרכים אחרות, התלויות בסוג החיה שהן.

אם נחשוב – כפי שאני סבור – שהתרבות שלנו היא עצמה אדפטציה, מאפיין טבעי של בני אדם, לא נצטרך לחשוב שהאופנים שבהם אנחנו מתורבתים מוציאים אותנו מגבולו של הטבע, או שתוצרי התרבות שלנו עצמם אינם טבעיים.

אם ההבדלים במקורם אינם משנים את ערכם כמין, איזה סיבות אחרות יש לנו לחשוב שהבקר חשוב פחות מהפנדה, הזאב או החגב? אני לא חושב שיש סיבות כאלה. ניתן לטעון כי חיות מסוימות זקוקות ליותר הגנה מאחרות, משום שהן מסוגלות לחוש כאב או שיש להן תשוקות הנוגעות לאופן שבו מתייחסים אליהן, אבל ההבדלים הללו אינם מתרגמים להבדלים בערכו של המין (מינים עלולים להיכחד גם מבלי שנהרוג יחידים, אם נבטיח שלא יתרבו). ולכן גם אם פרות יחידות פחות חשובות מדובי פנדה יחידים, המינים עשויים להיות בעלי ערך ממש באותה מידה.

ההבדלים הקיימים, באופן שבו נוצרו ובסוג החיות שהן, אינם מיתרגמים כנראה להבדלים בערכם של המינים. כל עוד יש לנו סיבה טובה לשמר את מגוון המינים ולמנוע הכחדה, אנחנו צריכים להשתדל לשמר גם את הבקר. יתכן כי העולם שבו מעט מאוד עדרי בקר ישרדו (אולי כדי לשרת את הייצור עבור מי שמעריכים את 'האותנטיות' שבאכילת בשר ממש כמו שעשו אבותיהם, ואולי רק כדי שהדורות הבאים יוכלו להבין משהו על אורח החיים בעבר) יהיה טוב מזה שבו לא ישרדו פרות כלל.

ניל לוי הוא סגן מנהל "מרכז אוקספורד לנוירו-אתיקה, ומרצה לפילוסופיה באוניברסיטת מקוואייר בסידני, אוסטרליה. ספרו האחרון Consciousness and Moral Responsibility ראה אור בשנת 2014.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: פרה מגזע Highlander, תצלום: יאן יקוב ננישטה, unsplash.com

Photo by Ján Jakub Naništa on Unsplash