במעגל נחוגה

ידוע כיום שהנטייה שלנו לחלק את העולם לאנשים הגונים ואמינים כמונו וּלזרים מסוכנים מתחילה בשלב מוקדם בחיים. אולם איך בדיוק מחליטים ילדים קטנים שחבר פוטנציאלי למשחקים משתייך לקבוצה החברתית שלו/ה?

מחקר שפורסם לאחרונה מזהה סַמן מפתיע: האם המכר החדש מכיר את השירים המועדפים על הילד.

לילדים קטנים יש רגישות סלקטיבית מופלאה לידע תרבותי משותף. הפסיכולוגים אליזבת סְפּלק מאוניברסיטת הרוורד וגאיֶה סוֹלֵיי מאוניברסיטת בּוֹאָזִִיצ'י באיסטנבול כותבות בכתב העת Cognition: "ילדים מעדיפים את מי שמכירים את השירים שהם עצמם מכירים ונמנעים ממי שמכירים שירים שהם אינם מכירים".

מסתבר שמוזיקה אינה בהכרח מחברת בין אנשים: היא יכולה גם להפריד ביניהם.

בהתחשב בעובדה שהאבחנה בין "אנחנו" ל"הם" מצויה בליבם של רוב הקונפליקטים, התחקות אחר מקורותיה היא קו מחקרי חשוב ועבודתן של ספלק וסוליי מצביעה על קיומו של דחף פסיכולוגי בסיסי. באופן אינסטינקטיבי כולנו רוצים להיות חלק מקבוצה וכפי שכותבות החוקרות ידע משותף של מסורות תרבותיות יכול להיות סימן חזק במיוחד לחברות בקבוצה.

כדי לחקור באופן ספציפי כיצד הדבר עובד הן ערכו סדרה של ניסויים עם ילדים בני חמש. באחד הניסויים צפו ילדים מאזור בוסטון בזוגות של תצלומי ילדים אחרים בני גילם שהוקרנו על מסך מחשב.

"בזמן הצגתו של כל תצלום השמיע הנסיין שיר שתואר כשיר המועדף על הילד", כותבות החוקרות. מחצית מהשירים הללו היו שירים מערביים מוכרים כמו Mary Had a Little Lamb ו- Row Row Row Your Boat , בעוד שהשירים האחרים היו "שירי עם בלקניים שמנגינותיהם אינן מוכרת". לאחר הצפייה בתצלומים ושמיעת השירים נשאל הילד "מי מהילדים האלה תרצה שיהיה החבר שלך?"

ילדות רוקדות במעגל

ילדות רוקדות במעגל. תצלום: thaths

החוקרות מדווחות שהמשתתפים נטו לבחור כחבר את ילדי הקבוצה שתצלומיהם לוו בשירים מערביים המוכרים.

ניסויים נוספים שנערכו מצאו שאפקט המוכרות-המובילה-לחברות התקיים גם כאשר השירים שאינם מוכרים היו בסגנון מערבי. מנקודת מבט אבולוציונית הממצא הזה נשמע הגיוני בהתחשב בעובדה שסגנונות מוזיקליים לעיתים קרובות משותפים לקבוצות של אנשים החיים על פני אזורים נרחבים.

"קבוצות חברתיות קטנות אלו מייצרות ללא הרף את הידע התרבותי הספציפי שלהם כדי להגדיר את עצמן ולבסס ולשמר את גבולותיהן", כותבות החוקרות. "נטייה זו עשויה להוביל לקורפוס של שירים ספציפיים", כלומר: ידע שמשמש כסימן לחברות בקבוצה.

ממצא מרתק נוסף: השאלה אם הילד אהב את השיר המסוים לא הייתה רלבנטית; עצם המודעות אליו היא שאפשרה את הזיהוי של הילד כחבר.

החוקרות הסיקו ש"ילדים אוהבים את מי שמכיר את השירים שהם עצמם מכירים".
נתון זה נראה כדוגמא מוקדמת (מבחינה התפתחותית) ל"כוחה של תרבות לאחד חברות אנושיות", סיכמו החוקרות. יש לזכור שהצד השני של המטבע הוא שהתופעה משמשת כגורם מפלג שמסייע לילדים לדחות חברים מסוימים שזוהו כזרים.

אם אינך מכיר את השיר המסוים שאני אוהב, אתה לא חבר שלי.

אז אולי כדאי שגרסאות בינלאומיות של "רחוב סומסום" לא יזכו להתאמות תרבותיות ספציפיות מדי? אם נוכל ללמד את ילדי העולם לשיר לפחות חלק מאותם שירים משותפים – מי יודע? אולי נצליח לערער או אולי לפחות לדחות את הנטייה הטבועה בנו לחלק את העולם ל"אנחנו" ו"הם”.

 

טום ג'ייקובס הוא עיתונאי משיקגו.

תורגם מ-Pacific Standard Magazine במיוחד עבור אלכסון.

Pacific Standard הוא כתב עת מקוון העוסק בבעיות הגדולות של החברה האנושית, הן המבוססת והן המתפתחת, ומספר על בני האדם המנסים לפתור אותן. אפשר לקבל את כתב העת בדואר אלקטרוני, ולעקוב אחריו בטוויטר.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ט' ג'ייקובס, Pacific Standard.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על במעגל נחוגה