גאולה כהרף עין

אנחנו מרבים לשמוע על הניסיונות המרהיבים של אילון מאסק לפרוץ אל מחוץ לגבולות כדור הארץ. אנחנו מרבים לשמוע על ההתקדמות המדהימה בתחום האינטליגנציה המלאכותית והרובוטיקה. ואנחנו מרבים לשמוע גם על אופטימיזציה, על שיפור מצבנו, כך שנוכל לבער מחלות הנוטעות בנו אימה בשעה שהן מחלישות ובסופו של דבר גם הורגות אותנו. אבל מה שאיננו שומעים עליו לעתים כה תכופות הוא דיון בשאלה מדוע אנחנו רוצים להתעלות מעל עצמנו, לפרוץ את גבולותינו, וגם לצאת אל מעבר לכוכב הלכת שלנו. יתכן שהסיבות כל כך מובנות מאליהן שאנחנו צריכים להתבייש לשאול שאלות כאלה. האם לא ברור שאנחנו חיים בכוכב לכת שמשאביו מתכלים במהירות ובסביבה שנמצאת בסכנה כה גדולה, שיתכן שאנחנו כבר במצב שאין ממנו מילוט ללא אבדן חיים בקנה מידה חמור או לא אפוקליפטי?

יחד עם זאת, אמור להיראות לנו מוזר שאנחנו מבקשים להימלט ממצבנו החמור הנוכחי, במידה שאנחנו באמת מודעים לו, על ידי פנייה לאותם האמצעים שגרמו למצב החמור הזה. "מוזר" הוא דרך אחת לתאר זאת. אולי מדויק יותר לומר שמדובר בסתירה חריפה. מרטין היידגר הצביע על הסתירה הזאת כשהוא יצא נגד התפישה המודרנית לפיה הטכנולוגיה מגלמת גאולה. אומרים לנו שהטענות של היידגר פשטניות מדי, ואולי הדבר נכון. גאולה היא היבט אחד של חולי רחב יותר: האם בני אדם יכולים לסבול את חייהם בלי לנסות לשנות אותם?

מהי הגאולה שאנחנו שואפים לה? מדוע אנחנו רוצים ליישב עולמות חדשים כשקורות הקולוניזציה שלנו כל כך מחרידים?

האם אנחנו בעיקר יצורים של שינוי? לכאורה, שינוי מבטיח כיוון חדש ולכאורה, הכיוון החדש הזה מגלם תנועה מהרע אל הטוב יותר, מקיפאון לפעולה, משעמום למעורבות. אם כך, מהו הכיוון הנוכחי שלנו בדרך אל הגאולה? או ליתר דיוק: מהי הגאולה שאנחנו שואפים לה? מדוע אנחנו רוצים ליישב עולמות חדשים כשקורות הקולוניזציה שלנו כל כך מחרידים? מדוע אנחנו רוצים ליצור יצור חדש, כדי שהוא יהפוך אותנו למושלמים או אפילו יחליף אותנו?

דרך פרובוקטיבית ומאירה לדבר על המטרה הזאת, על הגאולה שאנו שואפים לה, פותחה כבר במאה ה-19 על ידי דמות רוסית יוצאת דופן, הוגה הדעות ניקולאי פדורוב (Nikolay Fedorov), שהגותו, על אף שהייתה שערורייתית בעליל, נוגעת באורח ישיר וחד בלב-לבו של מפעל הגאולה הזה. הפרויקט של פדורוב, "המשימה המשותפת" שלו, היה פשוט: לבער ואף להפוך את ההפסד האנושי בכדור הארץ; כלומר להציל ולשקם כל חיים שנחיו אי-פעם. גאולת החיים ותחייתם האוניברסלית של המתים. פדורוב עשוי להיראות פשוט חריג, אקסצנטרי, אחת משפע דמויות השוליים המאכלסות את המחוזות הנידחים של ההיסטוריה האירופית, אלמלא ההשפעה האדירה שהוא זכה לה. על אף שהוא היה ספרן צנוע, פדורוב הצליח למשוך תשומת לב נלהבת מצדם של שני ענקי הספרות הרוסית של המאה ה-19, לב טולסטוי ופיודור דוסטוייבסקי, וכן מצד שורה של מדענים שהיו עתידים לשנות את ההיסטוריה של העולם, כמו קונסטנטין ציאולקובסקי, אבי תכנית הטילים הסובייטית, וולדימיר ורנדסקי, אבי הביוספרה והנואוספרה.

כמו מטרתו של פדורוב, גם תכניתו הייתה פשוטה. הוא פשוט ביקש להעלים את הקונפליקטים על ידי הפיכת המלחמה הפנימית ההרסנית למלחמה נגד הטבע והזמן. לאחר שנפנה את המחשבה שלנו מן העיסוק המאיים והמזיק במאבק, נוכל לעשות שימוש באנרגיה שתשתחרר לצורך יצירתו של שלום, ואכן – על ידי כך שנעשה זאת בדרך היחידה שיש בכוחה להביא לשלום, כלומר על ידי חיסול הסבל והמוות, על ידי ביטול האובדן כולו, באשר הוא. לאחר השגת המטרה הזאת, נוכל להפוך את כדור הארץ לחללית ענקית כדי לפזר את החיים ואת המתים שזה עתה קמו לתחייה ברחבי הגלקסיה – זאת הייתה ההשראה לתכנית החלל הסובייטית.

רוב האנשים יסברו שהתכנית הזאת פשוט מגוחכת, שלא לומר מטורפת. יתכן מאוד שהיא אכן כזאת, אך האם היא יותר מגוחכת או מטורפת מאשר השאיפה לשחרר את עצמנו מהמוות על ידי שימוש באווטרים וברובוטים או על ידי יצירת אינטליגנציה מלאכותית עילאית? האם פדורוב אינו אביהם הרוחני האמיתי של אוברי דה גריי  וריי קורצווייל? אפשר להגחיך את התכנית ולטעון שהיא בלתי-אפשרית או לא מעשית. אך לא בכך מדובר. אפשרות היא דבר אחד, ואילו היותו של העניין רצוי היא דבר אחר לחלוטין. ומי באמת ירצה להגחיך את הטענה שתחיית כל המתים היא עניין רצוי?

איזה מין יצורים נהיה אם לא נוכל למות? השאלה נראית תמימה, וכבר נשאלה פעמים רבות בעבר. אך השאלה עיקשת

נראה כי לטעון נגד הגאולה הוא מעשה של טירוף בדיוק כמו הגאולה עצמה. איזה מין יצורים נהיה אם לא נוכל למות? השאלה נראית תמימה, וכבר נשאלה פעמים רבות בעבר. אך השאלה עיקשת. לדמיין את החיים כך שהם אינם מוגבלים על ידי המוות בוודאי קשה הרבה יותר ממה שזה נראה, ואולי אף בלתי-אפשרי. מה יהיה יצור קיים כזה שאין לו דאגה ביחס לקיומו שלו? היצור החדש הזה יהיה שונה באורח קיצוני מכל מה שמוכר לנו: והוא אינו יכול להיות כפי שאנו כיום, כיוון שהוא בדיוק מה שאנחנו איננו, שהרי הוא אינו מוגבל על ידי סבל ומוות. במובן הזה, האירוניה הפשוטה של תחיית כל המתים היא שהיא מגלמת את סופם של חיינו ושל כל חיים המוכרים לנו – היא הפניית עורף קיצונית.

אם כן, מדוע אנחנו רוצים כל-כך לזנק אל הלא-נודע הזה? האם אין מדובר למעשה בניהיליזם הממשי ביותר, המוצג בתחפושת של חיפוש אחר הפרס הנצחי, כאילו שחיים משוחררים ממוות הם עדיין חיים? דבר אחד בטוח, ה"סינגולריות" לכאורה, השבר, שיבוא עם הופעתו של היצור החדש הזה יצטרך להיות כולל עד כדי כך שהוא יביא איתו גם את חיסול עולמנו כפי שאנו מכירים אותו.

אילון מאסק וחבריו הרדיקליים יותר עשויים להיראות כנביאים, אך מה שהם מעלים על נס הוא דרך חיים חדשה, קפיצה אל הלא-נודע, אל מה שלא ניתן לדעת אותו.

ג'ף לאב (Jeff Gordon Love) הוא פרופסור לגרמנית ולרוסית באוניברסיטת קלמסון בקרוליינה הדרומית. ספרו האחרון מוקדש להגותו שלאלכסנדר קוז'ב. מייקל מנג (Meng) הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קלמסון, ובימים אלה כותב ספר על מוות, היסטוריה וישועה בפילוסופיה האירופית.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי מריו פליקס

Published with special permission from the Los Angeles Review of Books, originally published here.

תמונה ראשית: שמיים בלילה. תצלום: אנה אניקינה, unsplash.com

Photo by Anna Anikina on Unsplash