גם הם היו פעם ילדים

מיהם האנשים העלומים הללו? מדוע אנו חולפים על פניהם כאילו הם אינם קיימים? ואולי הם תזכורות חיות לעצמנו?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

איך נולדו הדמויות המסתוריות שנמצאות בשוליים של המבט על המרחב העירוני? דמויות שעצם קיומן מגלם ניגודים חריפים. הן גלגול נוסף של קודמותיהן מכל תקופה ומקום אפשריים, ויחד עם זאת הן חד-פעמיות לחלוטין. הן ניתנות להתעלמות מוחלטת, אך אם הן נקלטות בשדה הראיה לא ניתן להתיק מהן את המבט והן מלוות את הצופָה, גם הרבה אחרי שחלפה על פניהן.

הפעם הראשונה שבה ראיתי את אשת יום הדין הייתה ביום חורפי סוער במיוחד

1.

הפעם הראשונה שבה ראיתי את אשת יום הדין הייתה ביום חורפי סוער במיוחד, לפני שנה או שנתיים. כן, כשעוד היה כאן חורף. נשבה רוח חזקה מאוד, ירד גשם, גוויות רבות של מטריות היו פזורות בסביבה, והיא עמדה בצומת קפלן-אבן גבירול, ליד מתקן מחזור הבקבוקים. שערה הלבן התנופף בפראות ברוח, פלג גופה התחתון היה עירום והיא הפנתה את ישבנה אל הכביש, כלפי המכוניות שנוסעות מזרחה. זה היה גרוטסקי, אבל בה בעת גם מאוד הולם.

בכלל יש משהו מסתורי בפינה הזו. היא גורמת לאנשים להתערטל ואולי באותה נשימה להשיל מעליהם לרגעי חסד או שבט קצרים את התרבותיות שלהם. אני אומרת את זה, כי בפעם אחרת ראיתי שם אדם שעושה את צרכיו ומתנקה בניירות עיתון שהיו פזורים מסביבו. אבל אני לא יודעת, אולי שני מקרים לא מספיקים כדי להכליל.

מכל מקום, מאז הזדמן לי לראות את אשת יום הדין רק פעמים ספורות במופעה הלבן-מעורטל. כי מה שאתם צריכים להבין הוא שלאשת יום הדין יש גם מופע שחור-עטוי, וזה האופן שבו היא בדרך כלל נגלית בציבור.

אני עדיין לא יודעת עליה הרבה, אבל יש מספר דברים שאני יכולה לומר לגביה ברמה גבוהה של ודאות. ראשית –  היא אינה קבצנית. שנית, היא מקפידה לא לחשוף את פניה. ושלישית –  וזה חשוב! –  יש לה יומנים. ועל היומנים אני רוצה להתעכב קצת, כי הם אלו שאפשרו לי לעשות את הקישור בין שני המופעים הכה-שונים של אותה דמות. בכל פעם שנתקלתי באשת יום הדין העטויה, היא תמיד החזיקה ביומניה המאוחסנים בקופסה. אמנם לא תמיד היא כתבה בהם, אבל לא אחת חלפתי על פניה בעודה רושמת.

ואני חושדת שהיא עוסקת בפנקסנות, ובכל פעם שאני חולפת על פניה אני חרדה מה היא תכתוב עלי. לכאורה, אני זו שעוברת במהירות ונועצת בה מבטים מסוקרנים, אבל נדמה לי שמה שקורה באמת, זה שהיא סורקת אותי כמו ברנטגן. האם היא עלתה עלי? האם פיצחה אותי? מה תכתוב לי בפנקס –  שאני נורא ממהרת לשום מקום? אולי שאני אנוכית, כי מעולם לא עצרתי על ידה או כי השתמשתי בה שימוש ספרותי... מהו הדיווח שתמסור לגבי ביום הדין? אני לא יודעת.

אולי היא כותבת על אמא שלה, שואלת את עצמה איפה היא היום והאם טוב לה

ולפעמים אני חושבת שאני לגמרי טועה. היא בכלל כבר לא רואה אתנו, איננו מעניינים אותה כלל. היא משתבללת לתוך עצמה ומנסה לפענח איך הגיעה לאן שהגיעה. מה היו הפניות שביצעה בחייה, שהובילו אותה לשבת על ספסל רחוב, מכוסה מכף רגל ועד ראש, ב-28 מעלות חום, ארגז יומניה לצידה ומחברת ועט בידה? אולי היא כותבת על אמא שלה, שואלת את עצמה איפה היא היום והאם טוב לה. אם כך, היא למעשה כותבת את עדות חיה, והיא חייבת להספיק לפני שתקטע.

קצת קשה להאמין, אבל גם היא עצמה הייתה פעם בת. גם לה הייתה - אולי עדיין יש - אמא.

גרפיטי, לונדון, אישה

גרפיטי ברחוב בלונדון. תצלום: ג'ון טייסון

2.

מדובר בסירחון עז. כזה שאת רוצה לעצור את הנשימה כשאת חולפת בתוכו. ולמרות זאת, יחד עם הריח מגיעה גם תחושת הקלה –  הנה הוא כאן, האיש הזה. הוא שרד עוד לילה, הוא חי. לא קרה לו שום דבר יותר גרוע מהחיים שלו. הקלה,  כי מעולם לא ניגשתי לדבר איתו, ואם אני לא אספיק... אז...

ומה הוא חושב כשהוא רואה אותי?

אנחנו חולפים פעמים רבות זה על פני זה. הוא הומלס הבית שלי. ואין לי מחשבות יותר מדי עמוקות לגביו, אני רק תוהה באופן מאד ישיר וענייני, ביני לביני, מה הסיפור שלו? האם הוא מכור למשהו? אם כן, לא נראה שהוא מקרה קשה. איפה הוא ישן? מה היה קורה אם הייתי מתקשרת לרשויות הרווחה? מה הייתי אומרת? לוּ היו באים, האם הוא היה נעתר והולך איתם? האם ניתן לעזור לו?

ומה הוא חושב כשהוא רואה אותי? אולי הוא חושב שאני הנבלה שתופסת מרחק לקצה המדרכה (אני לא! באמת שלא!)ושמעולם לא עשתה כלפיו כל מחווה, למרות שבפירוש יש בעיני זיק של היכרות למראהו. מנגד, אולי גם הוא שמח לראות אותי, ולדעת שדברים נותרו כמו שהם. אני חולפת באחד ממסלולי הקבועים, ובכך אני מעין מצפן.

איפה המשפחה שלו? איפה מישהו שאכפת לו ממנו יותר מאשר כדמות בטקסט? ואולי זה כל מה שהוא –  דמות בקטע שלי ושל עוד רבות כמוני? אולי הוא אינו קיים מחוץ לסיפור שאני בונה סביבו.

אלא שהוא כן.

3.

ומה לגביה? "השדופה", כך אני מכנה אותה ביני לביני. תמיד לבושה כאילו היא עומדת לצאת לבילוי, אפילו אם זה בוקר. ג'ינס צמוד, גופיה (ורודה, אני חושבת), מגפונים. וכמובן –  התיק, דמוי-עור, בצבע לבן. ומשהו בה לא מסתדר, משהו בפנים –  באיפור הקצת מוגזם, במבט, שלא ברור בדיוק על מה הוא נח. אבל בעיקר בעיקר, בזה שבכל פעם שאני רואה אותה היא מבקשת משהו: סיגריה, כמה שקלים.

היא צעירה מאד. לא הייתי נותנת לה יותר מ-21. ואיכשהו, היא לא יוצרת את הרושם שהיא חוזרת הביתה לארוחת ערב שאמא מבשלת. ואולי כן? אולי היא בעצם נגלית לנו בשליחות אמהּ או אביה. עושה את מה שאמרו לה שהיא צריכה, כדי להשתתף בפרנסת משק הבית. אולי בכלל גבר אחר, שאינו בן משפחה, משגר אותה מדי יום לרחוב, ואולי זו דווקא גברת קטנה –  ילדה או תינוקת –  שמחכה לה שתחזור עם שקלים בודדים?

ולכן, אם אתן לה כמה שקלים, מה מימנתי? את פת הלחם, את הגופייה הבאה, סיגריה או את "הבחור הנחמד", ואולי חלב?

האם יש מישהי שתשאל אותה, מתוך עניין אמיתי, מה קרה לה?

הייתה הפעם ההיא שבה ראיתי אותה בצהרי היום בחברת שוטר, בדמעות, אדומה. משפת הגוף של השניים לא  נראה שהשוטר מסייע לה, אלא להפך: לא היא קראה לעזרתו, אלא מישהו הזעיק אותו כנגדה. אולי מישהו פגע בה –  גנב ממנה, לא שילם, הכה –  ואז הגדיל ועשה והעביר את המקל לשוטר, שלא יהיה ספק מי הקורבן. מצד שני, אם שוטר טרח להגיע והוא נוהג בה בתקיפות כזו, כנראה שהיא זו שהייתה לא בסדר. לוּ הייתם רואים אותה, מיד הייתם מבינים שהיא בטח עשתה למישהו משהו רע. היכול להיות אחרת?

האם יש מישהי שתשאל אותה, מתוך עניין אמיתי, מה קרה לה? למה היא בוכה? ואז, כשהיא תספר, לאותה מישהי לא יהיה הרבה מה לעשות, אבל היא תאמר לה: "את צודקת, עשו לך עוול". ואם כך יהיה, האם זה מספיק? האם זה נרשם בכלל?

***

באחד הימים אשת יום הדין, הוא והשדופה יופיעו במקום בלתי צפוי, בצורה אחרת ובהקשר מטלטל. זה יהיה מאד שמח או מאד עצוב.

 

תמונה ראשית: יום ככל הימים ברחוב סואן ברומא. תצלום: ג'ון מואזס באוואן, unsplash.com

Photo by John Moeses Bauan on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

2 תגובות על גם הם היו פעם ילדים