פרויקט המחילה גם רוצח ההמונים הוא אדם

ביורן מגנוס יקובסון אְיהלֶר ניצל מהפיגועים שהתרחשו באי הנורבגי אוּטְיָה (Utøya) ביולי 2011, שעה שאנדרס ברוויק, קיצוני ימני, ירה והרג 69 בני אדם ופצע 110 נוספים. מרבית ההרוגים היו תלמידים שבילו במחנה קיץ שארגנה מחלקת הנוער של מפלגת העבודה, מפלגת השלטון בנורבגיה. בראשית אותו יום, ברוויק הטמין פצצות בשני מבני ממשלה באוסלו, הרג שמונה ופצע 209 בני אדם. בשנת 2012 הוא נמצא אשם בביצוע שני הפיגועים, ונידון ל-21 שנות מאסר בעוון רצח. ביורן פועל כעת במגוון דרכים נגד קיצוניות ושנאה ובכלל זה באמצעות כתיבה, קולנוע ויצירות תיאטרון על נושאים הקשורים לנושא.

באחר הצהריים של 22 ביולי כולנו היינו מכונסים בחדר הישיבות המרכזי, ונאמר לנו שהיו פיצוצים באוסלו. חלק מהאנשים קראו ידיעות חדשותיות בסמארטפונים שלהם. התמונות מעירנו נראו כאילו צולמו בבגדד, ולכן היה די ברור שזו כנראה פצצה. נאמר לנו להישאר על האי, מתוך הנחה שכאן בטוח יותר מלחזור לאוסלו.

כשהתכנסנו באתר המחנה, שמענו רעש של פצפוצים, כמו זיקוקים. לאחר מכן ראיתי איש יורד מהגבעה, ואנשים נוספים רצים לקראתו. מיד לאחר מכן הוא החל לירות בהם. הייתי די בטוח שמישהו מותח אותנו, אבל לא רציתי להמר ולכן רצתי אל תוך היער ביחד עם חבר. ביער ראיתי ילד בן שמונה, בנו של אחד מהמאבטחים על האי הוא היה בהלם וכדי לעזור לו מצאנו מקום מחבוא. על האי הזעיר היו בערך 600 איש, וכולם חיפשו נואשות איפה להתחבא.

הרגשתי כאילו אני שוכב שם לנצח ומנסה להרגיע את הילד. ואז ראיתי קבוצה של אנשים רצה ביער לעברנו. ביניהם היה ילד נוסף – בנו של מאבטח אחר. הילד ואני הצטרפנו לקהל ורצנו ביחד עם הילד השני. היינו בערך שלושים איש, ורצנו די מהר. פתאום שמתי לב כמה הקבוצה הגדולה הזו שקטה; רצנו בצעדים רכים להדהים.

אבל אז, בעודנו רצים, נגלה לעינינו מחזה נורא: ערימה של גופות חסמה את דרכנו. באמצע הערימה היה טלפון סלולארי של אחד המתים, שצלצל. הבנתי שמישהו בטח דואג נורא ומנסה לצלצל לאהובו. מישהו שלעולם לא יקבל תשובה.

רצנו אל הקצה הדרומי של האי ושם ראינו הליקופטר בשמיים, ומעבר למים - את הפס הארוך ביותר של אורות כחולים מהבהבים שראיתי בחיי. הרגשנו הקלה. נתתי לילדים את הטלפון שלי וביקשתי שיתקשרו לאימהות שלהם, שלא היו על האי, ויגידו להם שאם יצלצלו לאבות הן עלולות לחשוף את מקום מחבואם. לאחר מכן צלצלתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני בסדר.

ברגע הזה יצא מהיער שמאחורינו איש משטרה חמוש, ואמר לנו שתפסו את האיש הרע ושכולנו מוגנים. אבל אז הוא הרים את הרובה, כיוון אלינו והחל לירות. קפצתי לתוך המים והילדים בעקבותיי. שחיתי אל תוך הים, אבל בגלל שלבשתי סוודר צמר עבה מיד שקעתי. נעמדתי במים כדי להוריד את הסוודר והבטתי לאחור אל האי. ראיתי את ברוויק מכוון אליי. הייתי בטוח לגמרי שאני עומד למות. זה היה רגע יוצא דופן שקשה לי לתאר. הרגשתי שלווה פנימית, אבל גם ריקנות מהממת. כאילו נשמתי עוזבת את גופי.

למרבה המזל, ברוויק החטיא ואני השלכתי את עצמי בחזרה אל תוך המים – שהיו כעת אדומים מדמם של חבריי. על מנת לצאת מטווח הירי של ברוויק שחיתי הכי מהר שיכולתי הצדה, ובסופו של דבר התחבאתי בין השיחים. הילדים שחו אחריי.

אחרי זמן שנראה לי כמו נצח, גבר במדי משטרה יצא מבין העצים. חשבנו שזה שוב ברוויק, אבל האיש הזה תחב את האקדח מאחורי גבו והצליח לשכנע אותנו שהוא שוטר אמיתי ושאנחנו סוף סוף מוגנים.

כשעה לאחר מכן הצלחנו לעלות על סירה ולחזור ליבשת. גם שם הייתה מהומה. שורות של אמבולנסים והמון אנשים. זמן מה עמדנו שם, עטופים בשמיכות ואז אסף אותנו אוטובוס שהסיע אותנו למלון הסמוך, שם הילדים פגשו את אימותיהם. גיליתי מאוחר יותר ששני האבות היו בין הראשונים שנרצחו. במלון הייתה מהומה, משום שהגיעו לשם כל ההורים. במחשבה לאחור, אני חושב שזה היה אפילו יותר גרוע ממה שקרה על האי, משום שהבנתי שרבים מההורים יחזרו ללא ילדיהם.

בערך בחצות ההורים שלי הגיעו והביאו לי בגדים יבשים. נסענו בחזרה לאוסלו. הימים הבאים היו לי קשים מאוד והזויים, וניסיתי להשלים עם מה שקרה. רמות החרדה שלי היו גבוהות והרגשתי מאולחש לגמרי; כל רעש וכל מראה של אנשי משטרה הקפיץ אותי מהמקום. הלכתי לפסיכיאטר שהציע לי כדורים, אבל הדבר היחיד שעזר לי היו השיחות עם ניצולים אחרים. מאוחר יותר פניתי למרכז הנורבגי לחקר אלימות וטראומות וקיבלתי שם טיפול מרוכז.

בשבוע שלאחר מכן נערכו פגישות שונות ביוזמת משלחת הנוער של המפלגה באוסלו, והחלו להתפרסם רשימות ההרוגים. זה היה מעיק במיוחד, משום שזיהיתי שמות של חברים, והבנתי שהשמות האחרים מייצגים אנשים רבי ערך שלעולם לא אוכל להכיר.

למדתי באותו זמן באנגליה וזה עזר לי, כי חודשיים בלבד אחרי האירוע חזרתי לליברפול. זה הרחיק אותו מהכול ונתן לי הזדמנות לחזור לסוג של שגרה. במובן מסוים, זאת הייתה הדרך הטובה ביותר שלי להתמודד עם הטראומה.

בסתיו התקיים השימוע בעניין המשך מאסרו של ברוויק. שכנעתי את עורך הדין שלי לאפשר לי להגיע לבית המשפט. רציתי לראות שוב את ברוויק. הפגישה אתו בבית המשפט הייתה רגע חשוב מאוד עבורי, כי הבנתי שהוא כבר לא יכול לכוון אלי רובה. זה היה צעד חשוב בבנייה מחדש של חיי, ובהבנה שבהתמודדות עם קיצוניות אלימה הכי חשוב להבין שאנחנו מתייחסים זה אל זה כאל לא-אנושיים.

אני חושב שאנחנו חייבים להכיר באנושיות של ברוויק. המאמצים שאנשים עושים כדי ליצור לו תדמית לא אנושית מפחידים אותי לעתים, משום שזה מה שהוא ניסה לעשות לנו. חלק מהאנשים מסרבים לומר את שמו, וזה הופך אותו לחצי-אל כמעט. זה מזכיר לי את ספרי הארי פוטר, שם כולם מפחדים משמו של הלורד וולדרמורט; לשם לא אמור להיות כוח כזה. הנורבגים מנסים להפוך את ברוויק ללא-אנושי כשהם מכנים אותו רשע או מפלצת; לקראת המשפט היה לחץ ציבורי להכריז עליו כעל לא שפוי. ההנחה היא שאת האירועים האלה ביצע משוגע יחיד, כמעט כאילו שמדובר באסון טבע. כאילו הם מנסים להתייחס לזה בביטול. אבל ישנה סכנה חמורה שאנחנו חייבים להכיר בה – דברים כאלה עלולים להתרחש שוב.

אני לא יודע אם ברוויק מסוגל לגלות חרטה, ולמען האמת, לא אכפת לי. אנשים חושבים שזה מוזר שאני לא מייחס לו חשיבות, אבל אני מעדיף לנסות למנוע מאנשים להזיק לאחרים מאשר לחשוב על ברוויק. קיבלתי את חיי במתנה ואם אצליח בעבודתי לנצל את הזמן הזה בניסיון להבטיח שאיש לא יאלץ לחוות את מה שעבר עליי ועל חבריי, יהיה לחיי ערך.

מחילה נתפשת בנורבגיה בצורה שונה מבשאר העולם, ולעתים קרובות אינה מובנת כאן. כשדזמונד טוטו אמר שנורבגיה צריכה לסלוח, זה גרם להתפרצות של זעם. זה מתסכל אותי, משום שאני בטוח שדזמונד טוטו לא דיבר על לסלוח במובן של לתרץ או לתת למישהו אישור לחזור על המעשה. אני חושב שהדעות שלו קרובות יותר לשלי – קבלה ויכולת להתקדם תוך הכרה בכאב. סוג כזה של סליחה עוסק במציאת חכמה שתאפשר לנו לקחת מתוך מה שקרה את הכלים להבטיח שהאלימות לא תחזור על עצמה.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי דפנה לוי

תצלום ראשי: © The Forgiveness Project / Photo by Katalin Karolyi