גם שימוש חד-פעמי בסמי הזיה יכול לשנות אנשים לצמיתות -- לעיתים לטובה
X זמן קריאה משוער: 4 דקות
אלמלא סטיב ג'ובס, לא היו לנו אייפונים ואייפדים. וייתכן שסמים פסיכדליים אחראים להמצאות האלה באותה מידה. לפי הביוגרפיה שראתה אור זמן קצר אחרי מותו של מייסד חברת אפל, ג'ובס אמר שחוויות ה-LSD שלו היו עמוקות ומעצימות-יצירתיות, ודרג אותן בין החוויות החשובות ביותר בחייו.
אמנם לא מעט אנשים בולטים טענו שסמים פסיכדליים שינו את חייהם, אבל עדויות כאלה הן סובייקטיביות, ובלתי אפשרי לאשש אותן. וכעת, ניסויים קפדניים מאשרים שבעוד ששימוש קל עשוי להיות מסוכן, סמי הזיה עשויים למעשה לשנות אנשים לטובה – ולעתים לצמיתות. במחקר שהוביל רולנד גריפיתס, פסיכולוג מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, קיבלו 36 משתתפים מנה בודדת של פסילוציבין (המרכיב הפעיל בפטריות ה"קסם"), ויותר משנה אחר כך אומרים כמעט שני שלישים מתוכם שהחוויה ממשיכה להעצים את תחושת הרווחה שלהם או שביעות רצונם מחייהם. במחקר עוקב שפורסם ב-2011, יותר ממחצית המשתתפים השיגו ניקוד גבוה משמעותית במדד של פתיחות, לאחר שלקחו פסילוציבין – שינוי אישיותי שכמעט ולא דעך לאחר 14 חודשים.
מה שמדהים בניסויי הפסילוציבין האלה אינו רק השפעתו הדרמטית אלא גם משך ההשפעה. שינויים אישיותיים נוטים להיות אטיים והדרגתיים בתקופת הבגרות, אלא אם מדובר בטראומה פתאומית, אומר סנג'יי סריוואסטאווה, פסיכולוג מאוניברסיטת אורגון. לאורך שנים או עשרות שנים, אירועים כמו חתונה או הורות עשויים לחולל שינויים עדינים.
אבל סמים פסיכדליים עשויים לחולל שינוי אישיותי חיובי ביום אחד – שינוי אינסטנט. "מעולם לא הערך ניסוי מעבדתי מבודד יחסית תחת תנאים מבוקרים במטרה לשנות ממד אישיותי," אומר הפסיכולוג מתיו ג'ונסון מג'ונס הופקינס, האחראי למחקר משנת 2011. "זה דבר דרמטי."
המחקר החדש משקף את חוויותיהם של אנשים כמו אלכס לוּ, 29, מפיק וידאו פרילנס מסן פרנסיסקו, שטוען שסמי הזיה שינוי את מסלול חייו. עוד כשהיה בתיכון, נאבק לוּ במחשבות אובדניות שחלפו במוחו כשניסה להשלים עם היותו הומו. ואז, במהלך חופשת האביב של שנתו השנייה בברקלי, הוא לקח פטריות הזיה ביער של עצי סקוויה.
"הייתי מרוכז כל כך במשמעות היומיומית של להיות הומו ומשוכנע שהחיים שלי הם סבל אינסופי," הוא נזכר. "אבל שם הייתי ליד עצים בני אלף שנה, ואני זוכר בבהירות רבה שחשבתי: אני גרגיר אבק בגאות והשפל האדירים של הטבע." החוויה לא הפיגה את התסכול והעצב של לוּ, אבל היא שכנעה אותו להשלים עם רגשותיו ולהפסיק להדחיק אותם. "זה מה שהוביל אותי בסופו של דבר להשלים עם העובדה שאני הומו."
הדעיכה של דאגות אישיות על רקע מציאות גדולה יותר – אותה חוויה שחווה לוּ – היא מרכיב מפתח בחוויות הזייתיות רבות, אומר ג'ונסון. "יש אנשים שקוראים לזה אובדן אגו," הוא מסביר. יש הרבה דברים שאתה חושב שמגדירים אותך – 'אני זכר, אני בן 38, אני אמריקני, אני מדען' – אבל עם סמי ההזיה אתה מגלה שיש משהו שהוא אתה, אבל אינו קשור לכל הדברים האחרים האלה, והוא חשוב הרבה יותר."
רוב הסמים פועלים רק כל עוד הם בגוף. סמים פסיכדליים מתנקים תוך שעות, אבל השפעותיהם עשויות להימשך כל החיים. התהליך הביולוגי שפועל כאן אינו מוכר בעיקרו, אבל מחקר שפורסם בשנה שעברה בכתב העת של האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית (PNAS), מספק כמה רמזים. מדען המוח דייוויד נאט מהאימפיריאל קולג' בלונדון ועמיתיו נתנו תחילה פלצבו ואז פסילוציבין ל-15 אנשים ששכבו בתוך סורק MRI. תחת השפעת הפסילוציבין, פחתה הפעילות במעגלים עצביים שונים במוח, כולל אזור שחושבים שמשמר את תחושת העצמי.
"במוחותיהם של אנשים שנוטים לחשיבה דיכאונית יש יותר מדי חיבורים," אומר נאט. חרטה וביקורת עצמית יוצרות פטפטת רקע חזרתית. "אנחנו חושבים שהרגיעה הזאת במעגלים שונים במוח מאפשרת לאנשים להימלט מתהליך החשיבה הזה." ההשקטה הזאת, הוא טוען, עשויה לשכך דיכאון, ולמעשה פסילוציבין מחקה את הסרוטונין, החומר הכימי במוח שעליו פועלות תרופות נוגדות דיכאון רבות. ההשפעות המרגיעות מבחינה ביולוגית ימשכו ככל הנראה רק כמה שבועות או חודשים; אבל מחוויות אלה עשויים אנשים ללמוד צורות חשיבה חדשות.
ייתכן שסמי הזיה תורמים לא רק לשיכוך דיכאון אלא גם לשיכוך סוגים אחרים של חרדה. סמים אלה מניבים תוצאות מבטיחות במחקרים ראשוניים שעוסקים בטיפול בהתמכרויות שונות. ושני מחקרים המתקיימים כעת, בג'ונס הופקינס וב-NYU, מראים שפסילוציבין עשוי לעזור לחולי סרטן להמיר את האימה בשלווה פנימית ואף אושר. משתתף אחד בניסוי ב-NYU, גבר בן 53 עם סרטן גרורתי שהיה מיואש מאובדן עתידו עם אשתו האהובה, חווה גלים אדירים של אהבה והתחברות כשלקח פסילוציבין תחת פיקוח. אחר כך הוא אמר שזה היה הדבר השני בחשיבותו שקרה לו בחייו, לאחר נישואיו. מאז ועד מותו שנה וחצי מאוחר יותר, הוא נהנה מאוד מחייו היומיומיים, התבונן בעתידו בשלווה והמשיך לדווח, "כבר שנים לא הרגשתי טוב כל כך."
"הם מכיילים מחדש את האופן שבו אנשים חווים מודעות. הם חוזרים ואומרים 'אני הולך ליהנות יותר מהרגע,' שהם לא מוגדרים אך ורק על-ידי הסרטן שלהם," אומר הפסיכולוג אנתוני בוסיס, חוקר מוביל במחקר הסרטן של NYU. "אנשים מספרים לנו סיפורים שמהממים אותי – מדהים שהם חוו שינוי כזה ביום אחד, ושהוא יימשך."
אל תנסו את זה בבית
אף על פי שהם נלהבים לגבי הפוטנציאל הרפואי של סמי הזיה, החוקרים מתריעים על סכנותיהם ונוקטים באמצעי זהירות. הם לא כוללים אף אחד עם היסטוריה משפחתית של פסיכוזה (כדי לחסל את הסיכוי הקלוש שהחוויה תכניס מישהו למצב הזייתי ממושך). הם מספקים מלווים כדי למנוע תאונות. והם נותנים מינון מדויק כדי למנוע פרקים של חרדה קיצונית – דבר שאנשים שמשתמשים בפטריות למטרות הנאה לא יכולים לעשות, כי מנה אחת עלולה להיות חזקה מקודמתה גם פי עשרה.
חשבו על הרואין מול מורפיום, מציע מתיו ג'ונסון מג'ונס הופקינס. האחד נצרך באופן בלתי חוקי ומזוהה עם מנות יתר קטלניות; האחר נמצא בשימוש בטוח ושגרתי בבתי חולים. "פרמקולוגית הם כמעט זהים לחלוטין," הוא אומר. ההקשר הוא הכול.
במקום צריכה עצמית, ג'ונסון ואחרים חוזים מרפאות שבהן יקבלו אנשים טיפולים מבוקרים בסמי הזיה. "אם יש עתיד קליני לדבר הזה, הוא יהיה במרכזים שיטפלו באנשים בדומה למה שאנחנו עושים בניסויים," אומר ג'ונסון. "זה אף פעם לא יהיה בשיטת, 'קח שניים, שלוש פעמים ביום.'"
תגובות פייסבוק
3 תגובות על מי כאן ההזוי
מעניין, האם הסמים המוזכרים משנים משהו במוח בצורה כימית ובכך מביאים לשינויים המדוברים לטווח הארוך - פתיחות, אופטימיות וכו', או שהחוויה הפסיכדלית החזקה היא זו גורמת לשינוי בנקודת מבטו של המשתמש, והאם יש בכלל הבדל בין שני הדברים.
ובכן, השינוי הוא בתיפקוד של המוח (למשך החוויה). תחת השפעת פסילוסיובין המוח מתפקד אחרת. האיזורים במוח שעוסקים ב"סינון" הקלט מהחושים פועלים שונה. מתברר שהם עובדים לאט יותר, ולכן יותר מידע (מהמציאות מסביב) מעובד במקומות אחרים במוח (כמו באיזור שאחראי על הראייה, השמיעה וכו'). כן, "המציאות" שלנו היא סובייקטיבית לחלוטין, ותלויה באיך שהמוח שלנו מסנן אותה.
עקב "סינון" חסר, החוויה היא עוצמתית. פתיחות, אופטימיות, התמוססות האגו הם תופעות שהם חלק מהחוויה, כנראה מהשינוי בפעולת המוח.
כמובן, כל אחד לוקח את החוויה באופן שונה.
לעוד פרטים מומלץ להכנס לאתר :
http://maps.org/
לאמילי לייבר.
חכם!
תודה רבה.
פרטיות פרטית בהחלט
שרה אייגוהפרטיות לא נעלמה, גם בעולמנו ההיפר-מקושר. אז מי בעצם זוכה לשמור על...
X רבע שעה
יצא לו
מישהי כותבת ספר. לימים, הוא רואה אור ומופץ ברבים. בעברית של ימינו, כשמדברים על האירוע הזה בחייה של מי שכתבה את הספר, אומרים "יצא לה ספר".
כל מיני "יצא לו" יש בעברית העכשווית. "יצא לי טוב", אומר מישהו כשהוא טועם תבשיל שהוא הכין בעצמו. "זה בסדר שהמנות יצאו לכם ביחד?", שואל המלצר במסעדה. "היא יצאה לה לטייל קצת", אומרים בהזדמנות אחרת. שני נושאים יש פה, ותשומת הלב הפעם תופנה לשני. הראשון הוא שלל המשמעויות של "לצאת" בעברית, עניין עשיר ורחב ומעניין. אך מהבחינה התחבירית מעניין במיוחד הנושא השני: שימושים ב"ל-" שמבטאים דקויות של משמעות שיש טעם לפרטן ולנסות להבינן מעט – הנושא גדול ורחב ומורכב, ולכן הדברים כאן הם בגדר טעימה ופתיחת כיוונים.
נחזור למחברת הספר. היא כתבה אותו. אנשים אחרים טיפלו בו, ואולי פרט לאנשים גם מערכות ומנגנונים (בית דפוס, הוצאה לאור וכדומה) והתוצאה היא שיש בעולם ספר הנושא את שמה. פרסומו הוא אירוע בחייה, הספר שלה. אבל הוצאתו לאור, פרסומו, בואו לעולם והגעתו לציבור אמנם קשורים כולם למחברת, אבל אינם מעשים שלה, או לא רק שלה. כלומר, מתקיימת זיקה בינה ובין האירוע, בינה ובין התוצאה. למעשה, יותר מסוג אחד של זיקה, שכן אין דין הכתיבה כדין הופעת הספר הנושא את שמה. וכל זיקה כזאת הדוקה או רופפת, נמצאת במקום כלשהו על קשת של עוצמות וגוונים.
כשאדם אומר "יצא לי גרעפס", כלומר שנפלט מגופו גיהוק, וליתר דיוק השתחרר אוויר שהיה כלוא בדרכי העיכול העליונות, ברור מה קרה, וברור, מההקשר הענייני, מה חלקו בדבר: חלק קטן מאוד. לרוב, הדבר קורה באורח בלתי רצוני. וכשמישהי אומרת, נוכח ציור שהיא ציירה, "יצא לי טוב", היא מביעה הערכה לתוצאה שהיא אחראית לה, אבל גם מוסיפה גוון של מקריות, אי-רצוניות או אי הבנה לגבי האופן שבו הדבר קרה בסופו של דבר. היא עשתה את הדבר, ציירה את הציור, אבל לא לגמרי ברור לה איך קרה שהוא יצא כפי שיצא, כלומר כיצד התחברו דברים ידועים ומסתוריים גם יחד לכלל התוצאה הניצבת לנגד עיניה ולנגד עיניהם של שומעיה המתבוננים בציור.
כמו "יצא לי גרעפס" יש גם "נפלט לי סוד", כלומר "אמרתי סוד בלי שהתכוונתי לכך". הדובר עשה משהו אבל מרחיק את עצמו מהמעשה ומתוצאותיו באמצעות השילוב בין פועל סביל ("נפלט") ו"לי". הסוד עצמו לא עשה דבר, ואילו על הגרעפס נטען במידה מסוימת שהוא יצא. בלי לסבך את הטיעון יתר על המידה, לאור המסגרת המוגבלת שלנו כאן, אפשר לומר שהפועל חשוב כדי להבין את הקשר בינו ובין ה"ל-". העברית העכשווית מציגה שפע עצום של צורות: "מתאים לי", "בא לי", "התחשק לי", "נראה לי", "טוב לי", "נפל לי", "בא לי בטוב" (ופה יש "בא לי" אחר לגמרי לעומת "בא לי" שמובנו "אני רוצה") ועוד ועוד. הרשימה אכן תהיה ארוכה מאוד.
לכן, אם נתרכז שוב ב"ל-", נוכל לומר שהוא מצביע על הרלוונטיות של הגוף המצוין בו, רלוונטיות של הנושא לפעולה, וזאת על פני קשת רחבה ומגוונת ביותר של אפשרויות. מידות של אחריות, דרגות של שייכות, סוגים רבים של זיקה של הנושא לפעולה, גוונים של אופי הפעולה, עמדות שונות של הדובר כלפי התוצאה. כל אלו מצביעים על ספירה אישית שהפעולה או המצב, וגם תוצאתם נוגעים לה, והנושא ("אני" במקרה של "לי") הוא הגורם שאותו הספירה מקיפה וסביבו היא נבנית. "טוב לי" מראה זאת באורח פשוט: הטוב נוגע ל"אני". "נפל לי", לעומת זאת, מתאר דבר שקרה ל"אני", לא באחריותו כמעט בכלל. "יצא לי", מראה על אחריות חלקית, חלקית מאוד, לפחות מבחינת אופן הצגת הדברים על ידי הדובר – אבל הדבר תלוי במושא. "יצא לי ציור יפה" יכול להצביע על אחריות מופחתת, על מקריות. "יצא לי ספר" מבקש לומר שהספר משויך לדוברת, שהוא שלה, אבל במידה של הכרה בכך שהיא אינה אחראית על כל ההיבטים הנוגעים לכך. בסופו של דבר, "הוצאתי ספר" עשוי להצביע על הוצאה עצמית, ואילו "יצא לי ספר" רומז שהוצאה לאור בחרה בו והוציאה אותו לאור (שהרי הספר לא נפלט מתוכה(. ואילו אנשי ההוצאה יאמרו בבעל-בתיות "הוצאנו לה ספר", ויפחיתו בכך במידה מסוימת מהתהילה המרוכזת בה בלבד, מהנגיעה הבלעדית שהיה אפשר לייחס לה בעניין הפרסום. כמה זה עלה לה? כמה זה עלה להם? אין לי מושג. כלומר, אני לא יודע על כך דבר, נראה לי.
חיים מדודים
ליף וות'רביעולם הספורט מראה לנו כיצד להשתמש לטובה במדדים, בשיאים ובאמות מידה, עניינים...
X 9 דקות